השיבה
הֵם עֲדַיִן שָׁבִים מִפַּעַם לְפַעַם
לְאוֹר הַיּוֹם וּבַחֲשֵׁכָה
לְבַקֵּר אוֹתְךָ לִהְיוֹת אִתְּךָ
הֵם דּוֹפְקִים בְּאֶגְרוֹפָם עַל דַּלְתְּךָ
כַּמְּשֹׁעָר אַתָּה פּוֹתֵחַ לְאִטְּךָ
אַתָּה מְקַוֶּה שֶדָּי הַפַּעַם יָנִיחוּ לְךָ
אַתָּה אוֹמֵר לָהֶם בְּטוֹבוֹת
שֶׁאֵין זֶה הוֹגֵן לְהָשִׁיבְךָ
כְּגוֹבֵי חֶשְׁבּוֹן אֶל מֶרְחַקִּי הַכְּבָר
כַּצָּפוּי
הֵם עוֹנִים שֶׁהָאָדָם הוּא כַּיָּדוּעַ כָּל יָמָיו
מִצַּעֲקָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה עַד שְׁתִיקָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה
הֵם טוֹעֲנִים שֶׁזּוֹ אֶרֶץ חָפְשִׁית דֶּמוֹקְרָטִית
שֶׁמֻּתָּר לָהֶם, שֶׁזְּכוּתָם לָשׁוּב אֵלֶיךָ
לְהָאִיר אֶת הֶחָשׁוּךְ וְהַנִּסְתָּר
כֵּן אֲפִלּוּ לְצַעֵר אוֹתְךָ
כְּחֵלֶק לֹא נִפְרַד
מֵהַבִּיוֹגְרַפְיָה הָאֲמִתִּית שֶׁלְּךָ וְאַף אַחֲרֶיךָ
זְמַנְּךָ עוֹבֵר וְהֵם עוֹבְרִים אִתּוֹ בַּיְּרֻשָּׁה
זוֹכְרִים ,כְּהִיסְטוֹרְיוֹנִים, מִקְרִים, תַּאֲרִיכִים פָּנִים
שָׂמוֹת הַמַּמְשִׁיכִים בְּעִקְבוֹתֶיךָ עַד קְצֵה הַשֵּׁם
מְקוֹמוֹת שֶׁבָּהֶם הָיִיתָ, חַיָּב הָיִיתָ לִהְיוֹת וְלֹא הָיִיתָ
צְעָקוֹת שֶׁלֹּא שָׁמַעְתָּ
צְעָקוֹת שֶׁלֹּא חִכּוּ לְךָ,
לְפָחוֹת בְּשֶׁל חוּשׁ הַהִשְׁתַּיְּכוּת וְרֶגֶשׁ הַבּוּשָׁה
הֵם עֵדֵי הַמֶּלֶךְ, אֲחוּזִים בְּךָ, בְּקִיאִים בְּךָ,
אַתָּה נוֹשֵׂא עֵינֶיךָ לְהָרִים, מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרְךָ?
אוֹמְרִים לְךָ שֶׁאֵין מָה לַעֲשׂוֹת,
שֶׁזֶּה גַּם סִפּוּרְךָ,
וְעָלֶיךָ לְשֵׂאתָם עַד קְצֵה גְּבוּל הָאֶפְשָׁר,
וּכְבָר אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁשּׁוּם עִסְקַת טִעוּן לֹא תִּתֵּן בְּךָ
אֶת מְזוֹר הַשִּׁכְחָה
רוּת עַד כָּאן
חֲבָל עַל הַטִּרְחָה.
בשירו הקנוני "הנה מוטלות גופותינו" יודע גורי הצעיר לנבא, כי נופלי הל"ה עוד ישובו בפרחי הכלניות בגאי ובהר ואתם "תַּכִּירוּנוּ מִיָּד". גורי הצעיר אינו יודע אז כי שיבתם תהייה, שונה לגמרי, הם ישובו אל מחוזות הזיכרון הבלתי נשכח של המשורר בזקנתו ושם ידפקו על דלתו, לא באצבע אלא באגרוף, תזכורת תובענית, ובחוויה הזאת פותח גורי את ספר שיריו האחרון" אף שרציתי עוד קצת עוד"
עתה ,משהלך מאתנו חיים גורי ,שבע ימים, ואולי עוד ספר אחד של שירי העיזבון שלו, יראה אור, אנו יודעים כי הספר האחרון "אף שרציתי עוד קצת עוד" היה נהמת חייו האחרונה. בבלוג זה כבר הקדשתי מקום לשיר אחר מספרו הנזכר (הזריחה בארבל) וכן לשישה שירים שהתפרסמו בעיתון הארץ. גם המוסף לספרות של שבת (9/2/2018) הקדיש לחיים גורי מאמרים רבים, והאיר שנית פרקים בחייו שהוסיפו להאדיר את דמותו המאוד ייחודית של גורי המשורר, הלוחם, החולם, המקווה ומתאכזב, והצער על האובדן, הופך לצער מתמשך על הבלתי נמנע ועל עצמנו, ושלא נזכה מידי פעם לשמוע את קולו. לכן חזרתי אל העמוד הראשון בספר הנזכר ולשיר שגורי קורא לו "השיבה" . ובו הוא מסכם את מה שניבא גורי ב"הנה מוטלות גופותינו", אך לא כפרחים הם חוזרים, אלא כמי שהם חלק בלתי נפרד מחייו , ולכן הם חוזרים ממחוזות הזיכרון שלו, שכול מי שמצא בו משכן ,מבקש להשמיע את קולו, ולתבוע את חלקו, במחשבות הלילה על חייו שלו , שהם חלק מחיים אלה.
היריעה כבר מתרחבת, והיא מקיפה דורות של מתדפקים על מבואות הזיכרון, החל מיהדות אירופה שנספתה בשואה וכלה בכול חללי מערכות ישראל, שבהם השתתף ו " שֶׁזְּכוּתָם לָשׁוּב אֵלֶיךָ/ לְהָאִיר אֶת הֶחָשׁוּךְ וְהַנִּסְתָּר/ כֵּן אֲפִלּוּ לְצַעֵר אוֹתְךָ/ כְּחֵלֶק לֹא נִפְרַד/ מֵהַבִּיוֹגְרַפְיָה הָאֲמִתִּית שֶׁלְּךָ וְאַף אַחֲרֶיךָ / זְמַנְּךָ עוֹבֵר וְהֵם עוֹבְרִים אִתּוֹ בַּיְּרֻשָּׁה.
על כך כבר אמר שנים רבות קודם לכן מרטין בובר)" הדורות שחוללוני הריני נושא אותם בתוכי
וכל מה שמחדש אני לעשות, מקבל אך מזה את טעמו" (מרטין בובר מתוך "הרוח והמציאות"
הוצ' מחברות לספרות תש"ב סעיף היסטוריה)
זכותם, טוענים המתים, להאיר את "החשוך והנסתר". את כול מה שלא דובר עליו, ואת מה שנסתר ,או הוסתר, וגורי יודע שיש דברים כאלה. גורי גם יודע שזמנו עובר והם עוברים אתו. " זְמַנְּךָ עוֹבֵר וְהֵם עוֹבְרִים אִתּוֹ בַּיְּרֻשָּׁה". אך מי היורש, ודאי דור ראשון, וקצת פחות דור שני, ועל כך כבר שאל יהודה עמיחי " ומי יזכור את הזוכרים ( יהודה עמיחי/ שירי יהודה עמיחי כרך 5 עמ' 304 מתוך "פתוח סגור פתוח" ) כי ההיסטוריה מספרת רק את סיפור האירועים, ועל כול עולם הרגשות הנלווה אליו, אין ההיסטוריה מספרת. ההיסטוריה אינה עוסקת במה שמחייב את גורי בגין " חוּשׁ הַהִשְׁתַּיְּכוּת וְרֶגֶשׁ הַבּוּשָׁה" , אותו רגש המתלווה לתחושת ההשתייכות, לרגש החובה להיות בכול מקום שבו חברים מקריבים עצמם למען מטרה ורעיון שאתה שותף להם, ועל אף שאי אפשר להיות באותה שעה בשתי נקודות שונות, עדיין קיימת המצוקה הזאת, וגם רגש של בושה, ללא כול סיבה, ואך ורק משום שאתה מרגיש שייך. תחושת הזהות האישית שלנו מורכבת משלוש תחושות יסוד: תחושת הדמיון. מרגע לידתנו אנו מבקשים להיות ליד הדומים לנו, הביטו בתינוקות הנפגשים לראשונה. אחר כך באה תחושת ההשתייכות, אנו יודעים למי אנו שייכים בכול המעגלים המקיפים אותנו ואנו רוצים להיות ליד הדומים כי אנו מרגישים שייכים לקבוצות של הדומים לנו, והאחרונה היא תחושת אחדות הגורל. כול מה שיקרה לקבוצת ההשתייכות שלי יקרה גם לי, ולכן מטרות הקבוצה הן גם מטרותיי , וכאשר איני משרת בפועל מטרות אלה, בושה בלתי נשלטת משתלטת עליך, גם אם היית בשליחות אחרת, באותה שעה. כך היה עם חיים גורי שהיה בשליחות בהונגריה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר נפלו הל"ה בדרכם לעזרה לגוש עציון, 
והתחושה של למה לא הייתי שם , מולידה את השיר שנכתב שם בגלות" הנה מוטלות גופותינו". ובסיום השיר המיוחד הזה ,גורי מרים את ידיו. הוא יודע, שבאשר הוא מי שהינו, אין הוא יכול לפתור עצמו "מֵהַבִּיוֹגְרַפְיָה הָאֲמִתִּית שֶׁלְּךָ וְאַף אַחֲרֶיךָ" ולכן הם " אוֹמְרִים לְךָ שֶׁאֵין מָה לַעֲשׂוֹת,
שֶׁזֶּה גַּם סִפּוּרְךָ, וְעָלֶיךָ לְשֵׂאתָם עַד קְצֵה גְּבוּל הָאֶפְשָׁר. זה מחיר ההשתייכות ואחדות הגורל . "גורל" לאמור, כול הנתונים שקדמו לנתינתי לעולם, ושל על פי מהותם הם (בתמונה האלון סמל גוש עציון שנפל בתש"ח)עתידים להשפיע על חייך, זכות הבחירה ניתנת לך רק לגבי הדרך שבה תנוע בין אותם נתונים "הכול צפוי, והרשות נתונה" (סדר נזיקין, מסכת אבופרק ג,יח) וגורי כמונו נע בין אותם נתונים ולכן הוא יודע
שֶׁשּׁוּם עִסְקַת טִעוּן לֹא תִּתֵּן בְּךָ
אֶת מְזוֹר הַשִּׁכְחָה
רוּת עַד כָּאן
חֲבָל עַל הַטִּרְחָה.
סוף התקשורת בשידור הבלתי ניתן למחיקה, עד להתקשרות הבאה שבא הכול יחזור על עצמו, הם יבואו ואתה לא תוכל להם, ולכן חבל על הטרחה. זהו שיר נפלא של אדם רגיש החושף עצמו בפנינו, ואתה נשבה במילים, וגם דמויות בני דורך, ששרתו אותה מטרה ואינם, כי נפלו בעת הגשמת אותן מטרות, במאבק שאין רואים את קצהו באופק הנראה לעין, רק אויבים חדשים מהמרחב צצים ומכריזים, החשבון עוד לא סגור, ולכן אין ברירה וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. (יחזקאל ט"ז ו')
הן אפשר... 