הלך מאיתנו אהרון אפלפלד
אהרון אפלפלד (16 בפברואר 1932 – 4 בינואר 2018) הלך מאתנו בראשית השנה האזרחית, ונדם הקול המאוד ייחודי של סופר שכתב בעברית אך נושאי כתיבתו היו על ה"שם" הנורא ,שבחלקו היה גם סיפור חייו מיום לידתו ועד חודש יוני 1946 , מועד עלייתו ארצה.
עד גיל שמונה חי אפלפלד במשפחתו המתבוללת, ובמסורת יהודית נפגש רק בבית סבו וסבתו מצד האם, אך שנת 1937 היא שנת המפנה, שבה הופך המשטר אנטישמי ומשתף פעולה עם האספסוף והעולם התחתון (סיפור חיים עמ' 25) רצח אמו ברחוב בידי כוחות מקומיים של רומנים המסייעים לגרמנים בטיהור האתני הוא הטראומה המלווה את אפלפלד כול ימיו. אפלפלד ואביו יוצאים במסע רגלי לשטח הריכוז היהודי בטרנסניסטריה . לימים הוא מופרד מאביו ואז בורח הילד בן השמונה, ויוצא למסע השרידות שלו. בספרו "סיפור חיים" מספר אפלפלד אך מעט על מסע זה, שהחל כשהיציע עצמו כעובד בבקתה של הזונה מריה, עד שהתמוטטה הבקתה בגלל מזג האויר, והחל מסע היערות שלו, "במלחמה לא הייתי אני. דומה הייתי לבעל חיים זעיר שיש לו מחילה , יותר נכון כמה מחילות. המחשבות וההרגשות הצטמצמו מאוד. אמת, לפעמים הייתה עולה מתוכי איזו תמיהה כואבת למה ועל שום מה נשארתי לבד, אך תמיהות אלו היו נגוזות עם אדי היער, ובעל החיים שבי היה שב ועוטף אותי בפרוותו."(סיפור חיים" עמ' 6)
כשאפלפלד חובר לאוקראינים הוא משחק את הילד החרש אילם כדי שלא יסגיר בהגייתו את מוצאו, אחר כך הוא חובר לצבא הרוסי המתקדם מערבה, ומשמש כנער עוזר לחיילים הנעים בעקבות הטנקים, לימים הוא נפרד מהם ובורח ליגוסלביה, ומשם לקראת סוף המלחמה לאיטליה שכבר הייתה ללא מוסוליני, ונזיר אחד אוסף אותו לתוך המנזר שלו. ביישוב סמוך יושב הכומר בכנסייה שלו וחושב איך ישפר את הסיכוי שתפילת מקהלת הילדים בימי א' בכנסייה תגיע אל כס הבורא , ואז עולה על דעתו רעיון נפלא, לגשת למנזר ולברר אם יש שם ילדים יהודים שקבלו מחסה. אפלפלד הוא בין הילדים האלה. לנזיר הנדהם הוא מסביר כי שירת הסובלים לבטח תתקבל במרומים טוב יותר. הסבל הוא אמצעי עבור הכומר ולא סיבה לעזרה ואמפטיה. גם פרט זה לא מקבל את ביטויו ב"סיפור חיים" של אפלפלד, כמו גם פגישתו עם אביו בארץ לאחר המלחמה, כי סיפור חיים הוא לא אוטוביוגרפיה, אלא סיפור על מה שהסופר כבר יכול להתייחס אליו, ומה שלא נזכר בו , שייך עדיין לנושאים שטרם עובדו עד כי יוכשרו להיכתב.
בימי משפט אייכמן בירושלים פגשתי את אפלפלד בסניף דואר בירושלים, היינו מכרים מימיו בשירות מילואים שבו הוכשר להיות מספר אחד בצוות מרגמות 81 מ"מ , ואני הייתי מדריכו בשעת השירות הסדיר שלי. תחת רושם העדויות במשפט ונפשי המסוכסכת עם עצמי, שאלתי את אהרון ,האם אתה מבין איך כול זה יכול היה לקרות? אפלפלד השיב לי" אל תנסה בכלל להבין, כי להבין ממש פירושו למות" עשרות שנים לוותה אותי תשובתו זו, מתוך ניסיון לתת לה פשר, אך ככול שבגרתי ולמדתי, הבנתי כי דבריו הם אמת חיים שיש לחיות עמה כשהיא לצדך, אתה יודע שהיא חלק מגורלך היהודי, גם במדינת ישראל העצמאית והחזקה, שלא שינתה דבר בכול מה שקשור לאנטישמיות שלובשת צורה וביטוי כול כמה שנים, כולל דבריו של ראש ממשלת פולין לפני יומיים, כי היו גם יהודים משתפי פעולה עם הגרמנים ממש כמו שהיו פולנים כאלה. אם שנאה עתיקה זו צריך ללמוד לחיות, כי כול הסבר, גם מדעי ככול שיהיה, עדיין אינך יכול לחיות עמו מבלי שיהיה מטרד בחלקו האחורי של ראשך ועולמך. בשיחה עם הסופר פילפיפ רוט, אומר לו אפלפלד "מקובל לחשוב, עד היום, שהיהודים הם אנשים מוכשרים, ערמומיים ומתוחכמים, שאוצרים בקרבם את חוכמת העולם. אבל האם לא מרתק לראות באיזו קלות שיטו ביהודים? בתחבולות פשוטות ביותר, כמעט ילדותיות, כינסו אותם בגטאות, הרעיבו אותם חודשים, הפיחו בהם תקוות שווא ולבסוף שלחו אותם אל מותם ברכבות"
עם סוגיה זו של איך אנו נראים בעיני הגויים, עמך פשוטים, מה הם מייחסים לנו כעם, אילו כוחות שטניים יש לנו, מה אנו גורמים לכול מי שבא אתנו במגע, עם כול אלה ועוד, התמודד גם אפלפלד בספרו "קטרינה". קטרינה הגויה שעבדה אצל יהודים והיא גויה שנשבתה, אך כרותנית הגויים מדברים אתה בשפתם שהיא גם שפתה בטרם נשבתה, וכך מתקבלות העדויות האוטנטיות ללא מסננת של דיפלומטיה.
את היהודים רואים מחוץ לביתם " כאן בימיות האביב , אך גם בחורף, היו נאספים יהודים רזים כחרגולים ומוכרים את מרכולתם, הם היו אחד הפלאים המפחידים של ילדותי" (17) את קטרינה הצעירה מזהירים "אל תלכי לשם היהודים ירמו אותך" (17) " למה הם כאלה, "שאלתי פעם את אמי " אינך יודעת הם רצחו את ישו" בבית המרזח שומעת קאטרינה על בני השטן שאצלם " הכול חשבון, ממון, השקעה וריבית, הכול במשורה האכילה השתייה והמשגל"(26) ולכן "עלייך לעזוב את הארורים ,מוטב לרעוב, אין את יודעת מה עוללו לך ,את כבר לכודה ברשתם" (36) ולכן שמה לב קאטרינה איך מביטים בה "הם מביטים בי כדרך שמביטים ביהודי ,תערובת של כעס ותיעוב" (62) את בנה שנולד לקאטרינה מהיהודי סמי, מזרזים להצילו, " קחי אותו לכפר כדי שילמד שפת אנוש, גם ממזר רותני, הוא רותני, רק בני השטן מדברים יידיש"
קאטרינה מגיעה לכלא, לאחר שנשפטה למאסר לאחר שרצחה את רוצח בנה, אך גם שם " חירפו והטילו את האשמה על היהודים, אלמלא היהודים היה הכול שונה. יש להכחיד אותם מעל פני האדמה" (126) אל הכלא מגיעים מבקרים ומביאים לאסירים בגדים שנשדדו מיהודים שנשלחו לדרכם האחרונה ו"כלם שמחים היו כי סוף סוף עושים שפטים ביהודים" (127) ואסירה אחת מתוודה בפני קאטרינה "יש לי רתיעה חזקה מפני יהודים, מה לעשות כולם שונאים אותם" ומחוץ לכלא " הכול כשורה, הגרמנים עושים חיל בחזית מגרשים את היהודים מהכפרים והשלל הוא רב" (150) בעמוד זה מוזכרים הגרמנים בשמם בפעם היחידה בכול הספר. ואז גם מגיע יום השחרור מהכלא בשעת הנסיגה מערבה מפני כוחות ברה"מ והשמחה בכלא גדולה" אין עוד יהודים הכריזה הזקנה, קומו ושובו הביתה" (156) קאטרינה חוזרת לכפרה, היא מוכרת כמי שהיהודים שבו אותה וחלתה באהבת יהודים ,אך היא זועקת לעברם "אבל דעו לכם איש בכפר לא יוכל לומר ידי לא שפכו את הדם הזה" (166)
זוהי שנאת ישראל הפרימיטיבית, שמקבלת ביטוי עד היום באירועים הנרשמים ברחבי העולם בין כשנאת ישראל הקלאסית, -רוצחי ישו- ובין כאנטישמיות שהיא שוב שנאת ישראל, והפעם המדינה. כעמלק של ימינו מצטיירת טהרן, והמן משושן לובש צורה חדשה בדמות חובשי טורבאן בטהרן ובלבנון עם ארגונים שונים שבשמם משובץ "אללה" בהקשרים שיוצרים תו זהות כזה או אחר.
כשנפרדנו מאהרון אפלפלד הספידה אותו ראשונה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. אסתר סיפרה במעמד זה כי היא ואהרון נהגו להיפגש פעם אחת בכול חודש, השופטת לא סיפרה על מה שוחחו, אך לבטח נסבה השיחה על איך נראית מציאות ימנו היום בעיניו של סופר מתבונן כאהרון אפלפלד. "אתה היית הקול של כול אלה שגזרו על עצמם אלם" אמרה אסתר חיות . על היותו בעיקר מתבונן כותב אפלפלד בספרו "סיפור חיים" דפים רבים, והתבוננות היא כמעט אורח חיים על פי ספר זה.
להתבונן היא דרך להגיע לתובנות, ומהם לגזור מסקנות, וכול ספר של אפלפלד גורר אותך ללכת בעקבותיו לחשוב ולהתבונן, ולדעת כי אכן מדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו" אך רק הראשית, וסיכוייה להיות גם אחרית גאולתנו היא כול עוד נשמור על היותנו רוב במדינתו שלו. אם אני צריך לסיום, ולזכרו של אהרון אפלפלד , להמליץ על ספר אחד, הייתי בוחר בספרו "כול אשר אהבתי" שבו מתאר הסופר את כול אשר איבד , אובדן זה לא יתרחש כול עוד נהייה רוב בארצנו.
והתחושה של למה לא הייתי שם , מולידה את השיר שנכתב שם בגלות" הנה מוטלות גופותינו". ובסיום השיר המיוחד הזה ,גורי מרים את ידיו. הוא יודע, שבאשר הוא מי שהינו, אין הוא יכול לפתור עצמו "מֵהַבִּיוֹגְרַפְיָה הָאֲמִתִּית שֶׁלְּךָ וְאַף אַחֲרֶיךָ" ולכן הם " אוֹמְרִים לְךָ שֶׁאֵין מָה לַעֲשׂוֹת,
הן אפשר... 