יהודה עמיחי "בְּחַיַּי, בְּחַיַּי "

ליום ז' באדר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע

כְּשֶאמוּת אְַנִי רוֹצֶה שֶרַק נָשיִם יְטַפְּלוּ בִּי  בְּחֶבְרָה קַדִּישָא …

בְּחַיַּי ,שֶכָּךְ אְַנִי רוֹצֶה בְּמוֹתִי ,בְּחַיַּי ,בְּחַיַּי (שיר מס' 14  פתוח סגור פתוח עמ' 115)

כילדים הרבינו להשתמש בלשון השבועה "בְּחַיַּי, בְּחַיַּי "  הכפלנו את לשון השבועה כדי לתת לה ייתר תוקף ,אך אז לא הבנּו כי על חיינו שלנו אנו נשבעים, והם העומדים עתה כביכול על הכף.  יהודה עמיחי בחר בלשון שבועה זו כשמה של  סידרת שירים  ,ארבעה עשר במספר, בספרו "פתוח סגור פתוח".(עמ' 109 )

גם עמיחי כופל את השימוש במילה . בחיי , כלומר במהלך חיי. ב"בחיי" הראשון הוא אומר לנו את כול זאת למדתי במהלך חיי. וב "בחיי" השני הוא נשבע שכך אכן קרה לו  . ובחיי אומר עמיחי למדתי על החיים ועל המוות ועל מה ,שמטבע הדברים, מתלווה אליהם, הזיכרון השכחה והכאב.

אֲנִי מֻכְרָח תָּמִיד לַחְזֹר לְחוֹלוֹת אַשְׁדּוֹד/ שֶׁבָּהֶם הָיָה לִי קְצָת אֹמֶץ, בַּקְּרָב הַהוּא בַּמִּלְחָמָה הַהִיא" (שִׁיר מס' 3 ) " אֲבָל הִמְשַׁכְתִּי לְהִלָּחֵם וְהִמְשַׁכְתִּי לֶאֱהֹב/ וְהִמְשַׁכְתִּי לִשְׂחוֹת בְּחַיַּי, בְּחַיַּי.

(שיר מס' 4) ושוב ה-בחיי- הראשון הוא בחיים שלי, והשני לשון שבועה.

עמיחי אינו מזכיר את הכאב ,אך הוא נוֹכֵחַ  בכול שיר ובין כול שתי שורות בכול ארבעה עשר השירים שהם כסונטה אחת גדולה.

שני כוחות גדולים אלה של זיכרון ושכחה הם המאפשרים לנו להמשיך בחיינו  למרות האובדן של הבלתי ניתן להישכח , באשר הוא חלק מהאני של כול אחד מאתנו שהתפתח לְצִדוֹ של מי שאיננו עוד. הכאב, המוכר לנו מהפיזיולוגיה של האדם, הוא תחושה פיזית וגם הרגשה, עד כדי כך שפעמים גם אבר שנקטע מגופנו אנו חשים בו את הכאב ,שעה שעצב במוחנו שהיה קשור לאותו אבר החל לפתע רוטט. כך גם הזיכרון שעלה מהתת מודע  מול תמונה או כול מוחש אחר מחיינו עם מי שאיננו עוד  , הוא המרטיט את העצב ,והכאב באבר החסר, והוא שוב  חי ומכאיב  כאילו מישהו או משהו פרט על המיתר הארוך ביותר בנבל חיינו.כוחו של הזמן לרפא  אינו פועל כאן באותה חוקיות, מול אובדן ושכול הזמן מקבע את גורמי הרטט והכאב ,ועם השנים המפגש עם הכאב הוא כפגישה עם אהבות שלא הוגשמו במלואן , תמיד מלאות ערגה וצער על מה שהיה יכול להיות ,ולא יהיה עוד.

יהודה עמיחי מנסה בשירי "בְּחַיַּי, בְּחַיַּי "  לתאר  את הזיכרון והשכחה ואת היותם שלובים זה בזה  ואינם ניתנים להפרדה, בלשונו הפיוטית  המלאה בדימויים  האורגים את בדיו של הזיכרון והשכחה כלבוש המונח על כתפינו, ופעמים הזיכרון הוא מלבר  ופעמים השכחה.(שיר מס' 7)

"הָעוֹלָם מָלֵא זְכִירָה וְשִכְחָה

כְּמוֹ יָם וְיָבָּשָה, לִפְעָמִים הַזִּיכָּרוֹן

הוּא הַיָּבָּשָה  הַמּוצֶקֶת וְהַקַּיֶּימֶת

וְלִפְעָמִים  הַזִּיּכָּרוֹן  הוּא הַיָּם שֶמְכַסֶה  הַכּוֹל

כְּמוֹ בַּמַּבּוּל, וְהַשּכְחָה הִיא יַבָּשָה מַצִּילָה כְּמוֹ ארָרָט"

דִימויי הזיכרון והשכחה ליבשה וים מעבירים אותנו אל המסעות הגדולים של האדם על פני העולם בחיפוש אחר הנעלם . יוצאים מן היבשה אל הים כדי לחזור ולחפש יבשה. היבשה היא הזיכרון של נקודת המוצא , ורק מי שיש לו נקודת מוצא יש לו גם נקודת אחיזה שהיא ,כלשונו של עמיחי  , מוצקה וקיימת. עליה הוא יכול לקיים את עצמו שכן הוא זוכר איך נוהגים בה ומבטיחים שיגרה , אך יש גם זיכרון אחר של מה שהיה ואיננו עוד, זיכרון שהוא חלק ממך, ופעמים הוא מציף את כול ההוויה כמו הים המכסה את כול הקיים מאופק עד אופק, כמו במבול, ובתוך הזיכרון הזה  בלבד אי אפשר לחיות ללא הרף, ללא חזרה לשגרה, אתה בים המכסה את הכול ואלה חיים בתוך מה שאיננו עוד, ואז עלינו לחזור ולגלות את היבשה ,שהיא הקרקע המוצקה המצילה אותנו משקיעה בתוך הזיכרון עד אובדן.  ואז היבשה -השכחה- היא המצילה אותנו, כמו בשעתו את נוח שתיבתו התייצבה על הר האררט. בלשוננו העממית אנו נוהגים לכנות זאת באמירה , "החיים חזקים מכול"  פעמים כדי להסביר לעצמנו מהיכן מצאנו את הכוח לחזור ולחיות למרות האובדן והשכול ,ופעמים כדי לתת לעצמנו צידוק לנוע קדימה למרות שנפשנו נשארת קשורה ומודעת לאין. אך כשם שעולמנו מורכב מיבשה וים ,כך גם בחיינו הזיכרון והשכחה שלובים , והם לפרקים ניתקים זה מזה כדי לאפשר את החיים. אתה מדחיק את הזיכרון וחי כביכול בעולם השכחה, ופעמים מאפשר לזיכרון להיות הכוח היחיד כדי לתת לעצב הרוטט את שהוא זקוק לו כדי להירגע. כאלה הם ימי הזיכרון שקיבענו בתרבותנו  והם קבועים בתרבותו של האדם באשר הוא אדם.

מה חלקו של הפרט  והחברה במתח המתמיד שבין זיכרון לשכחה , אותם שני כוחות שלובים החוזרים ועולים כול אחד בתורו כדי להיות נוכחים יותר ביום יום שלנו. וכך משיב עמיחי (שיר מס' 9.)

וְכָול אָדָם הוּא סֶכֶר בֵּין עָבָר לְעָתִּיד

כְּשֶהוּא מֵת נִשְבָּר הַסֶּכֶר וְהֶעָבָר מִתְפָרֵץ לְתּוֹך הֶעָתִיד

וְאֵין מוּקְדָּם וְאֵין מְאוּחָר, וְהַזְּמְן הוּא זְמַן אֶחָד

כְּמוֹ אְֶלוֹהֵינוּ זְמַנֵנוּ אֶחָד

וְזֵכֶר הַסֶּכֶר לִבְרָכָה

האדם אומר עמיחי,  הוא סכר, וכך הוא מחזיר אותנו אל היבשה והים , אל היציב והזורם הנע תמיד,  האדם הוא הסכר בין עברו ועתידו. כול אדם חי את ההווה שלו ועברו מתדפק על גבו.  ה"אני" של כול אדם הוא מה שהוא זוכר מעצמו בנקודת זמן נתונה ,ואת עברו הוא זוכר ,  ומה שהוא מבקש להשיג לעצמו בעתיד, וזו שאיפה שאיננה, עדיין ,חלק מעברו. כאשר אדם מת ומובל לבית עולמו נשבר הסכר ,והסכר שהיה אותו אדם בין עבר ועתיד נפרץ ,ואז כדין הסכרים המתמוטטים פורצים המים אל

תוך מה שהיה עשוי להיות העתיד, וזמנו של אותו אדם הופך להיות "אחד" אי אפשר עוד לדבר עליו אלא בזמן אחד- זמן עבר-  כי הוא כבר אינו מוסיף לאני שלו זיכרונות , והוא הופך להיות אחד כמו אלוהינו.

האל הוא אחד והזיכרון הוא אחד שניהם אינם משתנים עוד

"כשהייתי ילד התפללתי קריאת שמע על המיטה…/אחר כך לא התפללתי שוב, לא על המיטה/ ולא בגבעות ,לא במלחמה ולא ביום ולא בלילה/." (שיר מס' 2)

כילד אמר יהודה פויפר, שזה היה אז שמו , "שמע ישראל ה' אלוהינו  ה' אחד" אך לאחר שהיה בגבעות אין הוא מתפלל עוד. מוטיב הגבעות  , שהן גבעות חוליקאת בדרום עליהן סיפר לנו עמיחי  בשירו אל מלא רחמים " אני שהבאתי גוויות מן הגבעות/ יודע לספר שהעולם ריק מרחמים"  (מתוך ספרו "עכשיו ובימים האחרים" ) אל גבעות אלה חוזר עמיחי לא פעם  בשיריו , כמו גם לחולות אשדוד  שבהם נלחם במלחמת השחרור. והן חלק מעברו ,ולכן חלק מה"אני" שלו. זמנו של המת הוא אחד -עבר- ואינו משתנה. ולכן "זכר הסכר לברכה"  את שם הנפטר מחליף עמיחי במילה סכר, כשם עצם כללי לכול אדם, באשר זה דינו של כול נברא בצלם להיות אחד. להיות תופעה חד פעמית בנצח. אך האם אומנם אנו רק תופעה חד פעמית בנצח?. עם שאלה זאת מתמודד עמיחי בשיר מס' 11 בסדרה זו.

כְּשֶאָדָם מֵת , אוֹמרִים עָלָיו , נֶאְֶסָף אֶל אְַבוֹתָיו.

כּוֹל זְמַן שֶהוּא חַי, אְַבוֹתָיו נֶאְֶסָפִים בּוֹ

כּוֹל תָּא וְתָא בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשוֹ הוּא נָצִיג

שֶל אֶחָד מֶרִבְבוֹת אְַבוֹתָיו מִתְּחִילַת כּוֹל הַדּוֹרוֹת

לא! , עונה עמיחי  ,  ולכן אנו אומרים על המת כי נאסף אל אבותיו. אל אותה קבוצה גדולה לאין שיעור שהוא חלק ממנה בשלשלת הדורות, וכול עוד הוא חי אבותיו נאספים* בו, אבותיו נאספים בו כי הוא שומע קורא ולומד ולמד עליהם ,רק כך הם נאספים, כי הוא שומע מהחיים אִתו מה היה פשר החיים שחיו אבותיו וכך  הוא, שלא על פי בחירה , מייצגם עתה בחייו ובהווה שהוא חי , ובמטרות שהוא משרת , בתקווה שבאמצעותה  הוא ממשיך את שלשלת הדורות ומאווייהם, "כול תא ותא בגופו הוא "נציג"  של אותם הדורות מתחילת כול הדורות.

קשה להיות נציג , אך קשה הרבה יותר להיות חסר זהות וקשר לעבר כלשהו , שבו אינך נקרא להיות נציג של שום רעיון ,של שום מטרה, של אפס מאוויים וממילא גם  לחיות  בעולם ריק מ"אני" מלא.  רעיון זה של עמיחי כבר קבל את ביטויו שנים רבות קודם לכן אצל מרטין בובר בספרו " הרוח והמציאות "( תש"ב הוצ' מחברות לספרות ) בסעיף –היסטוריה. וכך כותב שם מרטין בובר:

"צריך לדעת בעמקי הנפש: הדורות שחוללוני הריני נושא אותם בקרבי  ומה שמחדש אני לעשות, מקבל אך מזה את טעמו האישי." כול מה שאני עושה ומחדש מקבל את טעמו רק משום שאני חוליה בשרשרת הדורות.

. וכשאנו אומרים יהיה זכרו ברוך, במה יהיה ברוך הזכר הזה? בברכה שיהיה נזכר על ידי החיים,

החיים אומנם יזכרו אותו ככול שהיה משמעותי יותר בחייהם  ואף עבור חיי אנשים נוספים ,ופעמים אף עבור עם שלם  שגורלו של אותו פרט היה משמעותי עבורם.

אלה הם גיבורי האומה לדורותיהם בין בשדה הקרב ובין בהנהגה ובין כאנשי רוח, כאשר כול אחד בתחומו תרם תרומה שהשפיעה על תולדות העם ועל גורלו. את כול אלה נזכור ונזכיר, אך אלה שאינם שייכים ל"חלקת גדולי האומה" קרוביהם זוכרים אותם עד כלותם, ואז שואל עמיחי "וּמי יזכור את הזוכרים" ( פתוח סגור פתוח עמ' 173) אלה שנושאים את זיכרון המתים שהיו חלק משלשלת הדורות ,שבלעדיהם לא היינו אנו כאן עם רגשותינו מאוויינו האהבות שאהבנו, מי ייטול מן המדף את הזיכרונות שכתבו לאחר מות הזוכרים?

לשאלה קשה זו אין עמיחי משיב.

 

אך ישנה גם קבוצה אחת  שביום ז' באדר, יום מותו של משה(על פי המסורת) שמקום קבורתו לא נודע**, אנו מזכירים אותה ,כדי שנהייה מודעים גם לקיומה  של קבוצה זו. בקבוצה זו יש כאלה ששמם וסיבת מותם ידועה ,רק מקום קבורתם אינו ידוע, ופעמים הם מוגדרים כנעדרים עד שתימצא גופתם. אך ישנה גם הקבוצה העלומה שגם שמות בניה ובנותיה עלומים מאתנו ואין להם שם מוּכר , וסיפור חייהם הוא חלק מתקומת ישראל בארצו, וחלק ממאבקנו הנמשך . פעמים אחרי חמישים שנה הם נחשפים וסיפור גבורתם והקרבתם רואה אור, אך רבים מאוד אף לכך אינם זוכים, כי הם עלומים ומעשיהם חייבים להישאר עלומים מפנינו ומפני מבקשי רעתנו. קשה לתת הוד והדר לאנשים עלומים בין שהם אתנו ובין שאינם עוד עִמנו , כי נספו במערכה הכבדה שאין לה סוף. את כאב מותם העלום נושאים בני המשפחה וכאב זה הוא כאב חנוק, שאינך יכול לחלוק אותו אלא עם הקרובים ביותר בלבד. וכול מה שנאמר כאן על הזיכרון והשכחה והכאב, כאן  הוא בממדים שאינם בני תיאור . היעדר קבר ישראל לפקוד אותו הוא כאב חד של חידה מעיקה ולא נגמרת. עליהם לא נכתבת שירה ולא מוקמים מצבות גבורה .עלינו רק לזכור כול יום כי הם היו והינם חלק משלשלת הדורות כמו כול אחד מאתנו. ביום ז' באדר על כול אחד במקומו ,בין בעצרת הזיכרון, ובין בביתו, להרכין ראש ולשאת תפילה שעוז רוחם והקרבתם תהייה גם נחלתנו שלנו ביום יום של חיינו כאן במדינה ריבונית היוצרת את ההיסטוריה שלה במעשיה שלה ולתפארתנו.

——————————————————————————————————————————————

*מקור הביטוי "נאסף אל אבותיו הוא במנהג שהיה מקובל בימי בית שני לאסוף את עצמות הנפטר לאחר שכלה בשרו במקום קבורתו ולהביא את עצמותיו למצבור העצמות של בני המשפחה בתוך הגלוסקמה ( ביוונית = קופסה או תיק)שהוכנה לכך מבעוד מועד. הגלוסקמה הייתה עשויה לרב מאבן .הקבורה בתוך  ארון מתים מאבן ועל פני האדמה או במערה חצובה הייתה בסרקופג (ביוונית= אכלן בשר) כמו שמצאנו בבית שערים.

גלוסקמאות במוזיאון ארץ ישראל

** וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים–עַד-צֹעַר. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה', בְּאֶרֶץ מוֹאָב–עַל-פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

(דברים ל"ד 1-6)