כול השנה

כֹּל הַשָּׁנָה

מִתְקַדֶּשֶׁת גְּדֻלָּתוֹ

בֵּין הַקְּבָרִים

אַךְ אֶת הַשָּׁלוֹם

הוא עושה בִּמְרוֹמָיו

וְאָנוּ עוֹמְדִים כָּאן

כִּי כָּאן נִטְמַן

וְכָל כָּךְ קָרוֹב אֵלָיו

כִּי כָּאן עַכְשָׁו הוֹוֶה

לַמְרוֹת שֶׁבָּעַלְמָא דְּיִבְרָא כְּרֵאוֹתֶיהָ

וָכֹל שְׁאַר שִׁבְחוֹ

יִתְגַּדֵּל וְיִתְקַדֵּשׁ

לֶעָתִיד לְבָא

ראָה גַּם אוֹתָנוּ עַתָּה

וְאֶת הַשָּׁלוֹם אַל בִּמְרוֹמְךָ תַּעֲשֶׂה

כִּי עַתָּה אָנוּ זְקוּקִים לוֹ

כֹּל הַנִּצָּבִים בָּזֶה

וְעַמֵּנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל

נוֹשְׂאֵי שִׁמְךָ

מֵאָז שֶׁבָּחַרְתָּ בָּנוּ

לִהְיוֹת עִם בְּחִירָתְךָ

עמלק

מַטְרוֹנִיטָא אַחַת
שְׁאֵלָה חָכָם
וּמָה עוֹשֶׂה אֱלֹהֵיכֶם
מֵאָז שֶׁבָּרָא אֶת הָעוֹלָם
מֵאָז הֵשִׁיב הֶחָכָם
הוּא מְלַהֵק אֵיזֶה שֶׁהוּא עִם
לְתַפְקִיד עֲמָלֵק
כְּדֵי שֶיָבוֹא
אוֹתָנוּ לְהַצִּיל בַּזְּמַן
בְּכול דּוֹר וְדוֹר
הוּא מנַסֶּה לְהַסְפִּיק
וְלִפְעָמִים הוּא מַגִּיעַ
כְּשֶׁיָּבֵשׁ כְּבָר הַדָּם
וְכֹל מְהָלֶּלַּיו
כְּבָר אֵינָם
וּזְרוֹעוֹ הָנְטוּיָה
נִשְׁאֶרֶת תְּלוּיָה
וְהִיא תְהִילָתוֹ
עַד לַפַּעַם הַבָּאָה

אחריות ומצפן

"א ח ר י ו ת"

ימים יגידו כיצד יתפתחו האירועים שאנו חווים עתה במישור הפוליטי, וימים יגידו לימים, מי נהג על פי מצפונו שכוון על ידי מצפן ראוי. כל הממשלה תבחן בימים אלה גם על ידי ההיסטוריה, נוכח עיקרון האחריות המשותפת ויישומו בפועל.  עקרונות המצפן הזה ראוי שיוזכרו שוב ושוב, ובמיוחד בימים אלה. ממשלת ישראל נכון לרגע זה פונה אלינו האזרחים ומבקשת המשיכו ללכת אחרינו ואילו אנו אומרים לה בדקו את עצמכם על פי עיקרון אחד האם אתם ראויים לאמון שלנו.

מוכר לנו משחק האותיות של בחינת המתווה הגלום במילה אחריות, וכך הוא מוצג.כל מי שרואה בזולתו אח  ולא  אחר ולכן הוא קורא לו אחרי  הרי הוא מי שניתן להגדירו כמי שלוקח אחריות. אך תרגום משחק מילים זה לשפת המעשה הוא רציני הרבה יותר.

אחריות לוקחים, ואין נותנים לך אותה. נותנים לך סמכות, ותרגומה של הסמכות לשפת המעשה, מבטאת גם את מידת האחריות שלקחת בתחום הסמכויות שהוענקו לך. אחריות מתחילה עם האמירה "אני גורם בעניין"  ולכן  אינני מוותר, ואני מעמיד את עצמי במקום שבו אוכל להתמודד עם המצב, ולהיות המחולל .

אחריות מתחילה עם הנכונות לשמור בכל עת ובכל מצב על עיקרון מוסרי וחברתי.

איש איננו יכול לעשותך אחראי יותר, ואתה גם אינך יכול להטיל אחריות על זולתך, גם כאשר אתה מאציל סמכות, אינך מפסיק לשאת באחריות. מניפת האחריות היא כרוחב הסיכונים שאתה מוכן להתמודד עמם. לא להתנשא בהתקבל תוצאות מצופות ורצויות, אך להיות מוכן לשלם את המחיר שייתבע במקרה של כישלון.

לכן אחריות היא משא שאתה בוחר לשאת אותו כי זה חסד או חיוניות ,שאתה מעניק לעצמך, הקשר בינך ובין האחריות הוא קשר מעצים, המעמיד אותך עם עמדה לגבי החיים עצמם.

הזכרנו קודם כי מה שנותנים לך זו רק הסמכות. נתינה זו מקורה בהכרה כי ניתן לסמוך עליך, באשר אתה בעל מומחיות רבה יותר מזולתך באותו תחום. בדרך כלל זו הרשאה חברתית המעניקה זכות לאדם או לקבוצת אנשים,  להפעיל עוצמה על אחרים, ולדרוש מהם לפעול באופן מסוים, על פי התנאים שהוגדרו וסוכמו מראש.

, החרות זקוקה למסגרות כדי שתוכל לתת לעצמה ביטוי. היעדר המסגרת מבטיח רק אנרכיה ולא שום סדר חדש או אחר. העצמה נמצאת ביחס ישר ליכולת ההשפעה של בעל העצמה. השפעה זו אינה בהכרח באמצעות כוח השכנוע בלבד, אם כי גם זו קיימת.

בסיס כריזמתי- תכונות אישיות חריגות ( חכמה, גבורה, תושייה ) הגורמות לבני אדם לציית לבעל תכונות אלה תוך הפעלת בקרה מצומצמת. בעל הכריזמה יוצר גם אפקטים רגשיים חזקים המניעים לא רק לציית אלא לפעמים אף להסתכן. או לא להסתכן אלא ללכת אחריו ללא תנאי בגלל הכריזמה

בסיס ערכי- משאב סמלי (כתבי קודש, קודכס מוסכם כמו מצע מפלגה או חוקה)

המשיג ציות בגלל האמונה או ההזדהות עם דרכי הפעולה של מפעיל העוצמה.

באמצעות כל אלה באה לידי ביטוי יכולתו של אדם, להפוך לגורם בחייו של האחר, להשפיע עליו ואף להנהיג אותו, אך כדי שהנהגה כזאת תוביל אל המעשה הראוי, עם הידיעה המתמדת כי אתה מוביל כשליח ציבור, חייב שליח הציבור גם  לברר לעצמו האם זכות זו שהוא ממשיך לאחוז בה נובעת מבסיס כוח לגיטימי, ולא מחישובי רווח והפסד של היכולת להמשיך ולאחוז במעמד הנבחר של ח"כ או שר או ראש ממשלה.

ואתם חברי הממשלה הביטו לאחור ובדקו האם קריאתכם "אחרי" מלווה בציות, ויש מי שהולך אחריכם, וגם מסכים עמכם, אם לאו אין בכך אסון , אך יהא עליכם לקבל את ההחלטות הנכונות בהתאם למצב ולדעת לשנות כוון על פי המפה הפוליטית הארצית והגלובלית, שפעמים רבות כוחה רב במיוחד, בין משום הסנקציות שבכוחה להפעיל, או משום שהדרך המותווית על ידה מוליכה לפתרון המבטיח ערך חשוב יותר, כמו שלום למשל

כי שבע יקום העם אם עלי אדמתו יובס

 

השורה שבכותרת היא משירו של נתן אלתרמן "הנה תמו יום קרב וערבו" על מלחמת שאול בפלישתים בהר הגלבוע. שם נפל שאול על חרבו וההמשך ידוע. בשירו של אלתרמן מגיע הרץ לבשר על התבוסה לבית אמו, כשהוא מדמם והאם מנחמת אותו במשפט שנבחר ככותרת למאמר זה. בימים אלה שלפני בחירות איני יכול שלא להיזכר ולערוך לעצמי חשבון נפש בו אני משתף אתכם.

כמה ימים לאחר מלחמת ששת הימים הכריז מלך ירדן אז (חוסיין) כי הם לא יוותרו לעולם על ירושלים, וענה לא אז חבר הכנסת חיים לנדאו,  כי אם יאמר זאת במשך אלפיים שנה ,אז אולי נאמין לו. מתוך האלפיים 52 שנה עברו כבר והתביעה לזכות השיבה ומוטיב המפתח גם הם קיימים. וכך ממול עומד חוק השבות. הפזורה שלנו של ישראלים יורדים, גדולה היום יותר ממספרנו כשהכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה, וגם הפזורה הפלשתינית הולכת וגדלה וכל זאת מאותן סיבות-חיפוש תנאי חיים טובים יותר. ליתר ביטחון כעם ששב מן הפזורה אנו מנצלים זכות אבות ומבטיחים עצמנו עם שני דרכונים. ובכול אותו הזמן המאבק האלים נמשך. לאחרונה הפיגוע באריאל על ידי מי שאנו קוראים לו מחבל, הלא הוא השהיד, שביתו ייהרס ומשפחתו תקבל תמיכה קבועה מהרשות הפלשתינית, והבוקר גם הטיל מעזה לעומק 120 קילומטר עד משמרת מזרחית לנתניה. העם על אדמתו אינו מוותר ישראל כמובן הגיבה על הטיל למשמרת ועוד קרב עם החמאס יצא לדרך והסתיים באותה תוצאה- הם ואנחנו נערכים לקרב הבא. בצד שיגרת חייו  הפלגים המיוחדים שלנו מכינים עצמם לעתיד כמו הפלסטינים, אלה לכיבוש מולדתם שנגזלה , ואלה לימות המשיח כשכיפת הסלע תיחרב ושוב יהיה אפשר לבנות את בית המקדש ,ולחזור ולהקריב שם קורבנות. הכול מתאמנים לבואו של היום שבו ציפיות אלה יהפכו מציאות. בינתיים כוהנים עורכים חזרות על טקסי עבר ומקריבים גדי מחוץ לחומות  ומתתיהו בן ה17 גם מקבל על עצמו להבריח גדי אל תוך שטח הר הבית. כול ההוזים האלה מאורגנים בעשרות חבורות עם מטרות של חדש ימינו כקדם, כמו שאנו שרים מידי שבת בטרם נכניס את ספר התורה חזרה לארון הקודש.

ועד שיבואו הימים האלה ,ששני הניצים מקווים לראותם במהרה בימנו ,המאבק האלים נמשך ויימשך, הרס בתים ומצוד אחר מחבל תורן וגם מחבלת שאין דרך להרתיע אותם  כי "שבע יקום העם אם עלי אדמתו יובס"

"בראשית" תנחת בקרוב על הירח ותוצרי המוח היהודי בעולם הסטארט אפ  יימכרו במיליונים, גם עניי עמנו ימשיכו להיאבק ולהתפלל לממשלה שתעמיד אותם ואת החולים במסדרונות בתי החולים  במרכז עשייתם. נער הייתי וגם זקנתי, וראיתי הרבה צדיקים נעזבים, ולמרות הכול "עם ישראל חי"  אך האם אפשר גם לחיות אחרת כשכול ישראל ערבין זה לזה.

 

פוג'ו ולוקראטיוס

 

 

שני השמות בכותרת, הם שמות שני גיבורי ספרו של סטיבן גרינבלט "התפנית- הולדת המודרניות". ספר זה  פורסם לראשונה בארה"ב בשנת 2011 וזכה להצלחה רבה וכמו כן זכה בפרס פוליצר שנה לאחר מכן, ולעברית תורגם ב2017(הוצ' מגנס) על ידי יפתח בריל- תרגום נפלא ומיוחד.

טיטוס לוקרטיוס קרוס, משורר רומאי, חי כמשוער בין השנים 99 עד 55 לפנה"ס. התגורר ברומא וכנראה גם נולד בה. נמנה עם חוגי האצולה ועם האסכולה האפיקוראית , על שמו של הפילוסוף היווני אפיקורוס שבשפתנו הפך להיות שם נרדף ובזוי ל"כופר" ביהדות.  פוג'ו ברצ'וליני נולד באיטליה ב 1381 ,כך שבין השניים מפרידים מעל 1400 שנים, אך את הולדת המודרניות מייחס המחבר לפוג'ו, כמגלה  ספרו של לוקרטיוס "על טבע היקום". ספר זה, על פי גרינבלט , משנתגלה על ידי פוג'ו בספרייה כנסייתית נידחת בקונסטאץ בגרמניה הפך למחולל של המודרניות והרנסנס.

"על טבע היקום" של לוקראטיוס  מעורר כמובן את המחשבה שלא מדובר על ראשית המודרניות ,כפי שטוען גרינבלט, אלא בחידושה לאחר תרדמת של 1400 שנה שנכפתה על האנושות עקב הופעתה של הנצרות.  313 שנה לאחר הופעתו של ישו על במת ההיסטוריה הוכרה הנצרות הקאתולית ( קאתוליות= כללית, ביוונית) כדת מותרת, שאין לרדוף את מי שמקיים אותה בחיי היום יום שלו. לאחר מכן  הכריז תאודוסיוס הראשון ב 380 על הנצרות כדת היחידה באימפריה.

לוקראטיוס  חי אם כן ברומא הרפובליקאית , אך בימיו מתרחשת גם הדרמה הגדולה של הופעת יוליוס קיסר ואחרי רציחתו, שלטונו עובר  לבנו המאומץ אוגוסטוס והרפובליקה הופכת לקיסרות. שני הקיסרים ידועים לא רק במלחמותיהם ובהרחבת גבולות האימפריה אלא גם בזכות דמות נשית מפורסמת לא פחות- קליאופטרה. גם אז לא הייתה סתירה בין ספרות במיטבה  ותזות מנפצות של המוסכם לבין מלחמות אכזריות  באותה עת. היות שאנחנו יודעים מעט על חייו של לוקראטיוס , פרט לכך שכנראה התאבד בגילו הצעיר יחסית, כנראה מסיבה זו בחר גם גרינבלט להקדיש את החלק הגדול בספרו "התפנית" לרקע שבו פעל פוג'ו מגלה הספר "על טבע היקום". פוג'ו מכונה על ידי המחבר "צייד ספרים"  שכן הוא מסתובב בספריות עתיקות ששכנו במנזרים נידחים באירופה ועוסק בהעתקת ספרים נדירים.  "על טבע היקום"הוא יצירה ספרותית בהיקף של מעל 720 עמודים. זו פואמה נפלאה שעוסקת בטבע היקום, וטבע זה כולל את מקומו של האדם בטבע, מקומם של האלים, ועוד נושאים שהם מאז ומעולם בתחום הסקרנות של האדם על היקום והתנהלותו. על הספר "על טבע היקום" כותב גרינבלט רק בפרק השמיני של "תפנית", ועד אז הוא עוסק בעיקר בפוג'ו מגלה הספר, ומציג בפנינו את אירופה של ראשית המאה ה15 , זו שהכנסייה השלטת בה, משמרת את התרבות הכתובה של התקופה הפגאנית, לפני הופעת הנצרות, וחלק זה ארוך במיוחד, שכן המחבר מבקש להציג בפנינו את העולם שבו לשיטתו, צריכה המודרניות לפרוץ את דרכה, אל העת החדשה,

כאמור, חלק ארוך יחסית זה חושף את אירופה של ערב הרנסנס, ואת מאבקה של הכנסייה בכופרים בקודקס האמונות שלה. באותה שעה שבה הולך ספרו של לוקראטיוס וכובש לו עוד ועוד קוראים נלהבים המעבירים ביניהם את העותקים שהועתקו בכתב יד , באותה שעה גם מעלים על המוקד את ג'ורדאנו ברונו (1548-1600) .ג'ורדנו ברונו היה מדען, פילוסוף ואסטרונום איטלקי בתקופת הרנסנאס. ברונו הציג תאוריה אסטרונומית שסתרה את אמונת הכנסייה הקתולית והביאה להוצאתו להורג בעינויים אכזריים ביותר טרם שריפתו, הוא נחשב בעיני רבים ל"מרטיר" הראשון למען המדע, דהיינו, כאדם הראשון אשר הקריב את חייו בשם המדע. בימיו של פוג'ו גם מכריז גלילי גליליאו בתום משפטו בו חזר בו כביכול מטענותיו, על היותנו כוכב במערכת השמש ולא מרכז העולם  "בכול זאת נוע תנוע" כשהכוונה כמובן לכדור הארץ. כך אנו מוצאים את הכנסייה  כקנאית ואכזרית לשמר את ההומוגניות הדתית בתחומי שליטתה ובאותה עת גם כמשמרת ושומרת על כתבי יד עתיקים שהם כפירה בקודקס הדתי שבגינה היא מוציאה להורג כופרים בעיקרי האמונה הנוצרית. כך גם היום המדע מביא אותנו אל מרחבי הגלקסיה שלנו, ובאותה עת אנו גם נלחמים במאמינים מוסלמים המבקשים לשלוט בעולם , או לפחות להקים חליפות בשם אללה!!

גרינבלט  מתאר את אורח החיים בכנסייה ובמנזרים, את אורח חייהם של המעתיקים את כתבי המאות שקדמו להם, מבלי שכל כך הבינו את משמעות הדברים שהם מעלים על הכתב. היום אנו יודעים כי הספר הפך להיות מצרך המוני יותר, לאחר המצאת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג ממש באותם ימים (1463) אך גם בתקופה הרומית היה הספר מצרך מבוקש יחד עם החרב והמגן והרומח ששרתו את האכזריות הנוראית של לגיונות רומא במלחמותיהם. כמו היום גם אז אין סתירה בין אומנות פורחת ומלחמות נוראיות המכלות מאות אלפי בני אדם על פני הגלובוס. כדי להוכיח זאת מספר לנו גרינבלט על הגילויים בתוך האפר של העיר הרקולנאום הסמוכה לפומפי ששתיהן נקברו תחת האפר של ההתפרצות הגעשית של הוזוב ( 79 לספירה) .שם נמצאה בתוך האפר גם ספרייתו של אחד האצילים שהייתה לו ספרייה מרשימה של ספרים על גווילי פפירוס שחלקים מהם נשתמרו בתוך האפר. כך מצאנו אציל רומאי שהעריץ את התרבות ההלנית. אך גם ברומא עצמה הוקמה ספריות ציבוריות, שתיים מתוכן על ידי אוגוסטוס עצמו, בהחלט ספרא וסייפא. זה המקום כמובן להזכיר את הספרייה הגדולה ביותר של העולם העתיק באלכסנדריה שהוקמה על ידי תלמי הראשון ב295 לפני הספירה. תלמי היה באמת "צייד ספרים" כאשר חטף כאלה מאונניות ששטו בים התיכון ואף החזיר אותן לאחר העתקה.  ספרייה באותם ימים אינה משאילה ספרים, אלא מאפשרת לקרא בהם כשהם מחברים בשרשרת על מדף  עמוס עם כתבי יד נוספים. מסעו של פוג'ו לקונסטץ בגרמניה, לאחר שהפסיד את מקומו כמזכיר האפיפיור יוחנן ה23 שהודח מכיסאו במשפט כנסייתי ( עד כה היחיד בהיסטוריה הכנסייתית הקאתולית) לאותו מנזר בו הוא מגלה את "על טבע היקום" של לוקרטיוס.  מתואר  ב"תפנית" בקטע שהוא גם ספרותי , ולא רק מחקר היסטורי. למעשה כול הספר טבול בניחוח ספרותי, יחד עם דייקנות של חוקר היסטורי, שאינו מוותר לעצמו על פרט כלשהוא ללא מקור תמיכה.

פוג'ו  מסיים להעתיק בכתב ידו המאוד מיוחד, את הטקסט הלטיני לפפירוסים, ולאחר מכן מעביר את ההעתק לחברו ניקולו ניקולי, שהקדיש את חייו לאיסוף ושמירה של טקסטים של התקופה היוונית. ניקולו מעתיק ,כמובן כמקובל, את הספר שקיבל, אך אינו ממהר להחזיר עותק לחברו המגלה. כדי להקדיש את חייו לספרים שאסף  מנצל ניקולו את עושר משפחתו בפירנצ'ה, משפחה שעשתה את הונה בייצור אריגי צמר. כמו כן הוא נמנע מלהקים משפחה שעלולה להפריע לו בעיסוקו. זאת בניגוד לפוג'ו שהייתה לו מאהבת, כנראה לא אחת, והיו לו ברומא לפחות שבעה ילדים שגדלו עם מה שהיום נכנה "אם חד הורית". לימים פוג'ו בהגיעו לגיל 56 מתחתן עם בת 18 מפירנצה וחי עמה שנים רבות, עד מותו, ואף העמיד חמישה צאצאים נוספים.

מה הפליא את קוראי התקופה הרנסנסית ב"על טבע היקום" של לוקראטיוס. המחבר הרומי הוא חניך של התרבות היוונית שאוזרחה ברומא ואלי יוון עברו ברומא "גיור"  כאשר זאוס הופך ליופיטר וכן הלאה. לוקראטיוס מכיר את העולם הפגאני ותרבותו, למעשה הוא מציג את תפיסתו של אפיקורוס בפואמה הגדולה שלו חלק מתפיסותיו של המלומד היווני ואף מוסיף עליהם.

לוקראטיוס  אינו עונה להגדרה המודרנית של אתאיסט, הוא מאמין בקיום האלים, אך משום שהם כאלה, הרי שאין להם כול עניין בבני האדם. טענה דומה מביא ריה"ל בספרו "הכוזרי" מאות שנים אחרי לוקראטיוס בשמם של הפילוסופים בוויכוח עם מלך כוזר (1139) בדבר אדישותם של האלים לבני האדם, על פי הפילוסופים אומר ריה"ל בספרו זה, עצם ההתעניינות בבני האדם תהייה הוכחה להיעדר שלמותם ,שכן אם התנהגות האדם דווקא בצורה מסוימת חסרה להם, הרי שאין הם מושלמים, ובהיותם  מושלמים, וזאת הרי אקסיומה, מכאן שאין הם מתעניינים בבני האדם. כול הפולחנים, אומר לוקראטיוס, הם חסרי כול משמעות. אם מקומות הפולחן נאים בעיניכם, בקרו בהם אין בכך כול רע, אך אל תייחסו לכך משמעות מעשית כלשהי.

לוקראטיוס כמו אפיקורוס לפניו מדבר על חלקיקים קטנים שמהם מורכב היקום, אפיקורוס קורא להם בשפה היוונית אטום ולוקראטיוס מעביר זאת ללטינית. חלקיקים אלה נצחיים, אך בהרכבים שונים הם מציגים מהויות וישויות שונות, חלקיקים אלה נמצאים בתנועה אין סופית בתוך ריק. היקום עצמו אין לו בורא ומתכנן. גם הנפש בנויה  מחלקיקים ואובדת עם מות האדם כִּי הַדָּם, הוּא הַנָּפֶשׁ (דברים י"ב ג')

מַעֲרָכוֹת הִשְׁתַּנּוּ תִּרְכּוֹבוֹת וּסְדָרִים הִתְחַלְּפוּ

עַד הַגִּיעָם לְאוֹתוֹ הַמַּצָּב לְאוֹתָהּ מַעֲרֶכֶת

הַמְּאַפְשֶׁרֶת לֵידַת כֹּל יְצִיר וְהֻלֶּדֶת כֹּל זֶרַע

(תִּרְגּוּם דיקמן עַמּוּדוֹת1024-1028)

כול היקום הוא פרי תהליך ארוך של אבולוציה והתנסות והוא לא נברא עבור האדם, ואינו נסוב סביבם, שכן אין להם כול ייחוד וקיומנו הוא פרי מלחמת הישרדות מתמדת שבה אנו מתאימים עצמנו מחדש. (לוקראטיוס אם כן מקדים מאוד את דארווין)  כול אחד מאתנו הוא תופעה חד פעמית בנצח. לוקראטיוס לא עוסק במושג נצח, והיום אנו כבר יודעם כי הוא לא קיים, כי כול כוכב יכול להפוך יום אחד לסופר נובה, ולהיבלע בחור שחור. לוקראטיוס גם משחרר את קוראיו מאימת העולם הבא, באשר הוא לא קיים, וכול הדתות מיוסדות על אמונות טפלות . לוקראטיוס חי בעולם שבו הייתה דת מונותאיסטית אחת בלבד –היהדות, ורק יותר מ300 שנה לאחר מכן הכירה רומי בנצרות, ועוד קצת יותר מ 300 שנה נוספות עוד דת על במת ההיסטוריה -האסלאם, אם כן מה תכלית קיומנו, שואל לוקראטיוס ותשובתו היא פשוטה כל כך, הגברת הנאה והפחתת הכאב!

ההנאה היא מין היפה והסובב אותנו וכמובן גם מהחיים עם המין השני כפי שהוא מתאר אותם באחד החלקים הנפלאים של הפואמה שלו.

הֵן בְּעֶצֶם רִגְעֵי העדנָה הַחוֹלֶפֶת

אַף לִטּוּפֵי אָהֲבָה אֶת הַזּוּג הָאוֹהֵב לֹא יַשְׂבִּיעוּ

כִּי מִתְחָרוֹת עֵינֵיהֶם בִּידֵיהֶם- לֹא תֵּדַעְנָה מנוֹחַ

אִישׁ רֵעוּתוֹ יְחַבֵּק- בְּשִׁגְעוֹן תַּאֲוָה יִתְיַסְּרוּ

שֵׁן בַּשָּׂפָה תִנָעֵץ בַּנְּשִׁיקָה נְגִיסָה מְטֹרֶפֶת

וּבְסִבְלוֹת עַגְבֵיהֶם טָהַרְתָּ תַּעֲנוּג לֹא יִמְצְאוּ

(תרגום שלמה דיקמן)

גם מלאכים ושדים הם הבלו רעות רוח ואת הפסוק וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.  (קוהלת פרק ג') מקבל לוקראטיוס כפשוטו ולא כפי שמציין המדרש כי יש לקרא את המילה "אין" כראשי תיבות של –אמירה ידיעה נשמה. העברת האדם לדרגת אחת החיות  קשה בכול עת, קל וחומר , בימי הביניים החשוכים, אשר בשלהיהם החל הספר הנידון של לוקראטיס לעשות לו נפשות רבות.

לאחרונה זכה הספר "התפנית" לביקורת במוסף ספרים של "הארץ" ואף לדיון עליו בתוכנית הטלוויזיה "לונדון את קירשנביום"  , אך מה שחשוב יותר הוא התפוצה הגדולה לאחר העתקתו, תחילה במחתרת  ואחר כך גם בגלוי, ללא מורא הכנסייה, ולכך מקדיש גרינבלאט את חלקו האחרון של ספרו "התפנית".אך למרות התפנית במציאות הישראלית חרדים ותלמידי ישיבות רק מתעצמים וקובעים לנו אורחות חיים בעזרת כוחם הפוליטי הקטן שלא לדבר על התנועות הקיצוניות באסלאם. הדת היא עדיין צורך חיים לחלק גדול באנושות

למרות קביעתו של גרינבלט לוקראטיוס הוא אתאיסט במושגינו וספרו של גרינבלט הוא פנינה שאין לוותר עליה.

 

 

 

 

 

 

 

נדם קולו

הלך מאיתנו אהרון אפלפלד

אהרון אפלפלד (16 בפברואר 1932 – 4 בינואר 2018) הלך מאתנו בראשית השנה האזרחית, ונדם הקול המאוד ייחודי של סופר שכתב בעברית  אך נושאי כתיבתו היו על  ה"שם" הנורא ,שבחלקו היה גם סיפור חייו מיום לידתו ועד חודש יוני 1946 , מועד עלייתו ארצה.

עד גיל שמונה חי אפלפלד במשפחתו המתבוללת, ובמסורת יהודית נפגש רק בבית סבו וסבתו מצד האם, אך שנת 1937 היא שנת המפנה, שבה הופך המשטר אנטישמי ומשתף פעולה עם האספסוף והעולם התחתון (סיפור חיים עמ' 25) רצח אמו ברחוב בידי כוחות מקומיים של רומנים  המסייעים לגרמנים בטיהור האתני הוא הטראומה המלווה את אפלפלד כול ימיו. אפלפלד ואביו יוצאים במסע רגלי לשטח הריכוז היהודי בטרנסניסטריה . לימים הוא מופרד מאביו ואז בורח הילד בן השמונה, ויוצא למסע השרידות שלו. בספרו "סיפור חיים" מספר אפלפלד אך מעט על מסע זה, שהחל כשהיציע עצמו כעובד בבקתה של הזונה מריה, עד שהתמוטטה הבקתה בגלל מזג האויר, והחל מסע היערות שלו, "במלחמה לא הייתי אני. דומה הייתי לבעל חיים זעיר שיש לו מחילה , יותר נכון כמה מחילות. המחשבות וההרגשות הצטמצמו מאוד. אמת, לפעמים הייתה עולה מתוכי איזו תמיהה כואבת למה ועל שום מה נשארתי לבד, אך תמיהות אלו היו נגוזות עם אדי היער, ובעל החיים שבי היה שב ועוטף אותי בפרוותו."(סיפור חיים" עמ' 6)

כשאפלפלד חובר לאוקראינים הוא משחק את הילד החרש אילם כדי שלא יסגיר  בהגייתו את מוצאו, אחר כך הוא חובר לצבא הרוסי המתקדם מערבה, ומשמש כנער עוזר לחיילים הנעים בעקבות הטנקים, לימים הוא נפרד מהם  ובורח ליגוסלביה, ומשם לקראת סוף המלחמה לאיטליה שכבר הייתה ללא מוסוליני, ונזיר אחד אוסף אותו לתוך המנזר שלו. ביישוב סמוך יושב הכומר בכנסייה שלו וחושב איך ישפר את הסיכוי שתפילת מקהלת הילדים בימי א' בכנסייה תגיע אל כס הבורא , ואז עולה על דעתו רעיון נפלא, לגשת למנזר ולברר אם יש שם ילדים יהודים שקבלו מחסה. אפלפלד הוא בין הילדים האלה. לנזיר הנדהם הוא מסביר כי שירת הסובלים לבטח תתקבל במרומים טוב יותר. הסבל הוא אמצעי עבור הכומר ולא סיבה לעזרה ואמפטיה. גם פרט זה לא מקבל את ביטויו ב"סיפור חיים" של אפלפלד, כמו גם פגישתו עם אביו בארץ לאחר המלחמה, כי סיפור חיים הוא לא אוטוביוגרפיה, אלא סיפור על מה שהסופר כבר יכול להתייחס אליו, ומה שלא נזכר בו , שייך עדיין לנושאים שטרם עובדו עד כי יוכשרו להיכתב.

בימי משפט אייכמן בירושלים פגשתי את אפלפלד בסניף דואר בירושלים, היינו מכרים מימיו בשירות מילואים שבו הוכשר להיות מספר אחד בצוות מרגמות 81 מ"מ , ואני הייתי מדריכו בשעת השירות הסדיר שלי. תחת רושם העדויות במשפט ונפשי המסוכסכת עם עצמי, שאלתי את אהרון ,האם אתה מבין איך כול זה יכול היה לקרות? אפלפלד השיב לי" אל תנסה בכלל להבין, כי להבין ממש פירושו למות" עשרות שנים לוותה אותי תשובתו זו, מתוך ניסיון לתת לה פשר, אך ככול שבגרתי ולמדתי, הבנתי כי דבריו הם אמת חיים שיש לחיות עמה כשהיא לצדך, אתה יודע שהיא חלק מגורלך היהודי, גם במדינת ישראל העצמאית והחזקה, שלא שינתה דבר בכול מה שקשור לאנטישמיות שלובשת צורה וביטוי כול כמה שנים, כולל דבריו של ראש ממשלת פולין לפני יומיים, כי היו גם יהודים משתפי פעולה עם הגרמנים ממש כמו שהיו פולנים כאלה. אם שנאה עתיקה זו צריך ללמוד לחיות, כי כול הסבר, גם מדעי ככול שיהיה, עדיין אינך יכול לחיות עמו מבלי שיהיה מטרד בחלקו האחורי של ראשך ועולמך. בשיחה עם הסופר פילפיפ רוט, אומר לו אפלפלד "מקובל לחשוב, עד היום, שהיהודים הם אנשים מוכשרים, ערמומיים ומתוחכמים, שאוצרים בקרבם את חוכמת העולם. אבל האם לא מרתק לראות באיזו קלות שיטו ביהודים? בתחבולות פשוטות ביותר, כמעט ילדותיות, כינסו אותם בגטאות, הרעיבו אותם חודשים, הפיחו בהם תקוות שווא ולבסוף שלחו אותם אל מותם ברכבות"

עם סוגיה זו של איך אנו נראים בעיני הגויים, עמך פשוטים, מה הם מייחסים לנו כעם, אילו כוחות שטניים יש לנו, מה אנו גורמים לכול מי שבא אתנו במגע, עם כול אלה ועוד, התמודד גם אפלפלד בספרו "קטרינה". קטרינה הגויה שעבדה אצל יהודים והיא גויה שנשבתה, אך כרותנית הגויים מדברים אתה בשפתם שהיא גם שפתה בטרם נשבתה, וכך מתקבלות העדויות האוטנטיות ללא מסננת של דיפלומטיה.

את היהודים רואים מחוץ לביתם " כאן בימיות האביב , אך גם בחורף, היו נאספים יהודים רזים כחרגולים ומוכרים את מרכולתם, הם היו אחד הפלאים המפחידים של ילדותי" (17) את קטרינה הצעירה מזהירים "אל תלכי לשם היהודים ירמו אותך"  (17) " למה הם כאלה, "שאלתי פעם את אמי " אינך יודעת הם רצחו את ישו" בבית המרזח שומעת קאטרינה על בני השטן שאצלם " הכול חשבון, ממון, השקעה וריבית, הכול במשורה האכילה השתייה והמשגל"(26) ולכן "עלייך לעזוב את הארורים ,מוטב לרעוב, אין את יודעת מה עוללו לך ,את כבר לכודה ברשתם" (36) ולכן שמה לב קאטרינה איך מביטים בה "הם מביטים בי כדרך שמביטים ביהודי ,תערובת של כעס ותיעוב" (62) את בנה שנולד לקאטרינה מהיהודי סמי, מזרזים להצילו, " קחי אותו לכפר כדי שילמד שפת אנוש, גם ממזר רותני, הוא רותני, רק בני השטן מדברים יידיש"

קאטרינה מגיעה לכלא, לאחר שנשפטה למאסר לאחר שרצחה את רוצח בנה, אך גם שם " חירפו והטילו את האשמה על היהודים, אלמלא היהודים היה הכול שונה. יש להכחיד אותם מעל פני האדמה" (126) אל הכלא מגיעים מבקרים ומביאים לאסירים בגדים שנשדדו מיהודים שנשלחו לדרכם האחרונה ו"כלם שמחים היו כי סוף סוף עושים שפטים ביהודים" (127) ואסירה אחת מתוודה בפני קאטרינה "יש לי רתיעה חזקה מפני יהודים, מה לעשות כולם שונאים אותם" ומחוץ לכלא " הכול כשורה, הגרמנים עושים חיל בחזית מגרשים את היהודים מהכפרים והשלל הוא רב" (150) בעמוד זה מוזכרים הגרמנים בשמם בפעם היחידה בכול הספר. ואז גם מגיע יום השחרור מהכלא בשעת הנסיגה מערבה מפני כוחות ברה"מ והשמחה בכלא גדולה" אין עוד יהודים הכריזה הזקנה, קומו ושובו הביתה" (156) קאטרינה חוזרת לכפרה, היא מוכרת כמי שהיהודים שבו אותה וחלתה באהבת יהודים ,אך היא זועקת לעברם "אבל דעו לכם איש בכפר לא יוכל לומר ידי לא שפכו את הדם הזה" (166)

זוהי שנאת ישראל הפרימיטיבית, שמקבלת ביטוי עד היום באירועים הנרשמים ברחבי העולם בין כשנאת ישראל הקלאסית, -רוצחי ישו- ובין כאנטישמיות שהיא שוב שנאת ישראל, והפעם המדינה. כעמלק של ימינו מצטיירת טהרן, והמן משושן לובש צורה חדשה בדמות חובשי טורבאן בטהרן ובלבנון עם ארגונים שונים שבשמם משובץ "אללה"  בהקשרים שיוצרים תו זהות כזה או אחר.

כשנפרדנו מאהרון אפלפלד הספידה אותו ראשונה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. אסתר סיפרה במעמד זה כי היא ואהרון נהגו להיפגש פעם אחת בכול חודש, השופטת לא סיפרה על  מה שוחחו, אך לבטח נסבה השיחה על איך נראית מציאות ימנו היום בעיניו של סופר מתבונן כאהרון אפלפלד. "אתה היית הקול של כול אלה שגזרו על עצמם אלם" אמרה אסתר חיות . על היותו בעיקר מתבונן כותב אפלפלד בספרו "סיפור חיים" דפים רבים, והתבוננות היא כמעט אורח חיים על פי ספר זה.

להתבונן היא דרך להגיע לתובנות, ומהם לגזור מסקנות, וכול ספר של אפלפלד גורר אותך ללכת בעקבותיו לחשוב ולהתבונן, ולדעת כי אכן מדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו" אך רק הראשית, וסיכוייה להיות גם אחרית גאולתנו היא כול עוד נשמור על היותנו רוב במדינתו שלו. אם אני צריך לסיום, ולזכרו של אהרון אפלפלד , להמליץ על ספר אחד, הייתי בוחר בספרו "כול אשר אהבתי" שבו מתאר הסופר את כול אשר איבד , אובדן זה לא יתרחש כול עוד נהייה רוב בארצנו.

 

 

"עוֹד נָשׁוּב, תַּכִּירוּנוּ מִיָּד"

השיבה

הֵם עֲדַיִן שָׁבִים מִפַּעַם לְפַעַם

לְאוֹר הַיּוֹם וּבַחֲשֵׁכָה

לְבַקֵּר אוֹתְךָ לִהְיוֹת אִתְּךָ

הֵם דּוֹפְקִים בְּאֶגְרוֹפָם עַל דַּלְתְּךָ

 

כַּמְּשֹׁעָר אַתָּה פּוֹתֵחַ לְאִטְּךָ

אַתָּה מְקַוֶּה שֶדָּי הַפַּעַם יָנִיחוּ לְךָ

אַתָּה אוֹמֵר לָהֶם בְּטוֹבוֹת

שֶׁאֵין זֶה הוֹגֵן לְהָשִׁיבְךָ

כְּגוֹבֵי חֶשְׁבּוֹן אֶל מֶרְחַקִּי הַכְּבָר

כַּצָּפוּי

הֵם עוֹנִים שֶׁהָאָדָם הוּא כַּיָּדוּעַ כָּל יָמָיו

מִצַּעֲקָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה עַד שְׁתִיקָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה

הֵם טוֹעֲנִים שֶׁזּוֹ אֶרֶץ חָפְשִׁית דֶּמוֹקְרָטִית

שֶׁמֻּתָּר לָהֶם, שֶׁזְּכוּתָם לָשׁוּב אֵלֶיךָ

לְהָאִיר אֶת הֶחָשׁוּךְ וְהַנִּסְתָּר

כֵּן אֲפִלּוּ לְצַעֵר אוֹתְךָ

כְּחֵלֶק לֹא נִפְרַד

מֵהַבִּיוֹגְרַפְיָה הָאֲמִתִּית שֶׁלְּךָ וְאַף אַחֲרֶיךָ

 

זְמַנְּךָ עוֹבֵר וְהֵם עוֹבְרִים אִתּוֹ בַּיְּרֻשָּׁה

זוֹכְרִים ,כְּהִיסְטוֹרְיוֹנִים, מִקְרִים, תַּאֲרִיכִים פָּנִים

שָׂמוֹת הַמַּמְשִׁיכִים בְּעִקְבוֹתֶיךָ עַד קְצֵה הַשֵּׁם

מְקוֹמוֹת שֶׁבָּהֶם הָיִיתָ, חַיָּב הָיִיתָ לִהְיוֹת וְלֹא הָיִיתָ

צְעָקוֹת שֶׁלֹּא שָׁמַעְתָּ

צְעָקוֹת שֶׁלֹּא חִכּוּ לְךָ,

לְפָחוֹת בְּשֶׁל חוּשׁ הַהִשְׁתַּיְּכוּת וְרֶגֶשׁ הַבּוּשָׁה

הֵם עֵדֵי הַמֶּלֶךְ, אֲחוּזִים בְּךָ, בְּקִיאִים בְּךָ,

אַתָּה נוֹשֵׂא עֵינֶיךָ לְהָרִים, מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרְךָ?

אוֹמְרִים לְךָ שֶׁאֵין מָה לַעֲשׂוֹת,

שֶׁזֶּה גַּם סִפּוּרְךָ,

וְעָלֶיךָ לְשֵׂאתָם עַד קְצֵה גְּבוּל הָאֶפְשָׁר,

וּכְבָר אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁשּׁוּם עִסְקַת טִעוּן לֹא תִּתֵּן בְּךָ

אֶת מְזוֹר הַשִּׁכְחָה

רוּת עַד כָּאן

חֲבָל עַל הַטִּרְחָה.

 

בשירו הקנוני "הנה מוטלות גופותינו" יודע גורי הצעיר לנבא, כי נופלי הל"ה עוד ישובו בפרחי הכלניות בגאי ובהר ואתם  "תַּכִּירוּנוּ מִיָּד". גורי הצעיר אינו יודע אז כי שיבתם תהייה, שונה לגמרי, הם ישובו אל מחוזות הזיכרון  הבלתי נשכח של המשורר בזקנתו ושם ידפקו על דלתו, לא באצבע אלא באגרוף, תזכורת תובענית, ובחוויה הזאת פותח גורי את ספר שיריו האחרון" אף שרציתי עוד קצת עוד"

עתה ,משהלך מאתנו חיים גורי ,שבע ימים, ואולי עוד ספר אחד של שירי העיזבון שלו, יראה אור, אנו יודעים כי הספר האחרון  "אף שרציתי עוד קצת עוד" היה נהמת חייו האחרונה. בבלוג זה כבר הקדשתי מקום לשיר אחר מספרו הנזכר (הזריחה בארבל) וכן לשישה שירים שהתפרסמו בעיתון הארץ. גם המוסף לספרות של שבת (9/2/2018) הקדיש לחיים גורי מאמרים רבים, והאיר שנית פרקים בחייו שהוסיפו להאדיר את דמותו המאוד ייחודית של גורי המשורר, הלוחם, החולם, המקווה ומתאכזב, והצער על האובדן, הופך לצער מתמשך על הבלתי נמנע ועל עצמנו, ושלא נזכה מידי פעם לשמוע את קולו. לכן חזרתי אל העמוד הראשון בספר הנזכר ולשיר שגורי קורא לו "השיבה" . ובו הוא מסכם את מה שניבא גורי ב"הנה מוטלות גופותינו", אך לא כפרחים הם חוזרים, אלא כמי שהם חלק בלתי נפרד מחייו , ולכן הם חוזרים ממחוזות הזיכרון שלו, שכול מי שמצא בו משכן ,מבקש להשמיע את קולו, ולתבוע את חלקו, במחשבות הלילה על חייו שלו , שהם חלק מחיים אלה.

היריעה כבר מתרחבת, והיא מקיפה דורות של מתדפקים על מבואות הזיכרון, החל מיהדות אירופה שנספתה בשואה וכלה בכול חללי מערכות ישראל, שבהם השתתף ו " שֶׁזְּכוּתָם לָשׁוּב אֵלֶיךָ/ לְהָאִיר אֶת הֶחָשׁוּךְ וְהַנִּסְתָּר/ כֵּן אֲפִלּוּ לְצַעֵר אוֹתְךָ/ כְּחֵלֶק לֹא נִפְרַד/ מֵהַבִּיוֹגְרַפְיָה הָאֲמִתִּית שֶׁלְּךָ וְאַף אַחֲרֶיךָ / זְמַנְּךָ עוֹבֵר וְהֵם עוֹבְרִים אִתּוֹ בַּיְּרֻשָּׁה.

על כך כבר אמר שנים רבות קודם לכן מרטין בובר)" הדורות שחוללוני הריני נושא אותם בתוכי

וכל מה שמחדש אני לעשות, מקבל אך מזה את טעמו" (מרטין בובר מתוך "הרוח והמציאות"

הוצ' מחברות לספרות תש"ב סעיף היסטוריה)

זכותם, טוענים המתים, להאיר את "החשוך והנסתר". את כול מה שלא דובר עליו, ואת מה שנסתר ,או הוסתר, וגורי יודע שיש דברים כאלה. גורי גם יודע שזמנו עובר והם עוברים אתו. " זְמַנְּךָ עוֹבֵר וְהֵם עוֹבְרִים אִתּוֹ בַּיְּרֻשָּׁה". אך מי היורש, ודאי דור ראשון, וקצת פחות דור שני, ועל כך כבר שאל יהודה עמיחי " ומי יזכור את הזוכרים ( יהודה עמיחי/ שירי יהודה עמיחי כרך 5 עמ' 304 מתוך "פתוח סגור פתוח" ) כי ההיסטוריה מספרת רק את סיפור האירועים, ועל כול עולם הרגשות הנלווה אליו, אין ההיסטוריה מספרת. ההיסטוריה אינה עוסקת במה שמחייב את גורי בגין  " חוּשׁ הַהִשְׁתַּיְּכוּת וְרֶגֶשׁ הַבּוּשָׁה" , אותו רגש המתלווה לתחושת ההשתייכות, לרגש החובה להיות בכול מקום שבו חברים מקריבים עצמם למען מטרה ורעיון שאתה שותף להם, ועל אף שאי אפשר להיות באותה שעה בשתי נקודות שונות, עדיין קיימת המצוקה הזאת,  וגם רגש של בושה, ללא כול סיבה, ואך ורק משום שאתה מרגיש שייך.  תחושת הזהות האישית שלנו מורכבת משלוש תחושות יסוד: תחושת הדמיון. מרגע לידתנו אנו מבקשים להיות ליד הדומים לנו, הביטו בתינוקות הנפגשים לראשונה. אחר כך באה תחושת ההשתייכות, אנו יודעים למי אנו שייכים בכול המעגלים המקיפים אותנו ואנו רוצים להיות ליד הדומים כי אנו מרגישים שייכים לקבוצות של הדומים לנו, והאחרונה היא תחושת אחדות הגורל. כול מה שיקרה לקבוצת ההשתייכות שלי יקרה גם לי, ולכן מטרות הקבוצה הן גם מטרותיי , וכאשר איני משרת בפועל מטרות אלה, בושה בלתי נשלטת משתלטת עליך, גם אם היית בשליחות אחרת, באותה שעה. כך היה עם חיים גורי שהיה בשליחות בהונגריה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר נפלו הל"ה בדרכם לעזרה לגוש עציון, והתחושה של למה לא הייתי שם , מולידה את השיר שנכתב שם בגלות" הנה מוטלות גופותינו". ובסיום השיר המיוחד הזה ,גורי מרים את ידיו. הוא יודע, שבאשר הוא מי שהינו, אין הוא יכול לפתור עצמו "מֵהַבִּיוֹגְרַפְיָה הָאֲמִתִּית שֶׁלְּךָ וְאַף אַחֲרֶיךָ" ולכן הם " אוֹמְרִים לְךָ שֶׁאֵין מָה לַעֲשׂוֹת,

שֶׁזֶּה גַּם סִפּוּרְךָ, וְעָלֶיךָ לְשֵׂאתָם עַד קְצֵה גְּבוּל הָאֶפְשָׁר. זה מחיר ההשתייכות ואחדות הגורל . "גורל" לאמור, כול הנתונים שקדמו לנתינתי לעולם, ושל על פי מהותם הם (בתמונה  האלון סמל גוש עציון שנפל בתש"ח)עתידים להשפיע על חייך, זכות הבחירה ניתנת לך רק לגבי הדרך שבה תנוע בין אותם נתונים  "הכול צפוי, והרשות נתונה"  (סדר נזיקין, מסכת אבופרק ג,יח) וגורי כמונו נע בין אותם נתונים ולכן הוא יודע

שֶׁשּׁוּם עִסְקַת טִעוּן לֹא תִּתֵּן בְּךָ

אֶת מְזוֹר הַשִּׁכְחָה

רוּת עַד כָּאן

חֲבָל עַל הַטִּרְחָה.

סוף התקשורת בשידור הבלתי ניתן למחיקה, עד להתקשרות הבאה שבא הכול יחזור על עצמו, הם יבואו ואתה לא תוכל להם, ולכן חבל על הטרחה. זהו שיר נפלא של אדם רגיש החושף עצמו בפנינו, ואתה נשבה במילים, וגם דמויות בני דורך, ששרתו אותה מטרה ואינם, כי נפלו בעת הגשמת אותן מטרות, במאבק שאין רואים את קצהו באופק הנראה לעין, רק אויבים חדשים מהמרחב צצים ומכריזים, החשבון עוד לא סגור, ולכן אין ברירה וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.  (יחזקאל ט"ז ו')

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דוד אבידן, שלושה שירים

 

דוִד אבידן (21/2/1934 – 11/5/1995 )  נולד בתל אביב  כדוד מוריץ, אך לימים שינה האב את שם משפחתם לאבידן כאשר האותיות ד"ן  הן ראשי התיבות של שמות שני בניו -דוד (הבכור) ונדיב . דוד למד בגימנסיה "שלווה" ואח"כ באוניברסיטה העברית.

אל עולם השירה העברית פרץ דוד בספר שיריו הראשון " ברזים ערופי שפתיים" בשנת 1954 והוא רק בן 20 ,ומיד התפרסם כפורץ דרך ונמנה עם הגדולים של אותו דור כעמיחי ונתן זך.  אבידן נישא לארבע נשים , ומאשתו השלישית נולד בנו תר. במרשתת ניתן לקרא על חייו הסוערים ועולמות הדמיון שהזינו את מחשבותיו. אבידן מעיד על עצמו כי תמיד הוא שומר לעצמו חלון קטן ופתוח אל עולם המציאות, אך חלון זה הלך ונסגר אט אט , עד למותו בחוסר כול בגיל 61 .

כאן בחרתי בשלושה שירים של אבידן .השניים הראשונים הם ייצוג של העולם ההגותי שלו ,והשלישי של העולם הארצי בו חי.

סוֹף דָּבָר*

עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם בְּכִי טוֹב

עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם בְּכִי טוֹב

עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם

בְּכִי טוֹב

בְּכִי טוֹב

בְּכִי

בְּכִי

בְּכִי רַע

(*מספרו של אבידן "סיכום ביניים" עמ' 33 )

גרסה א'-

שם השיר "סוף דבר" ,כמו ברבים משיריו ,הוא חלק מהשיר ומהמסר. צרוף מילים זה – סוף דבר- מעביר אותנו מיד אל  סיומו של ספר קהלת  פרק י"ב פסוקים י"ג י"ד

סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וּמִצְווֹתָיו שְׁמֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם כִּי אֶת כֹּל מַעֲשֵׂה, הָאֱלֹהִים יָבֹא בְּמִשְׁפָּט, עַל כָּל-נֶעֱלָם:  אִם-טוֹב, וְאִם-רַע.

בקריאת המגילה בציבור נהוג לחזור על פסוק י"ג כדי לא לסיים במילה "רע"  אך אבידן יודע את מקום הרע בחייו ולכן הוא מסיים בו שיר זה. המבקר זליג גורביץ  במאמר ביקורת על הכרך השני, מארבעת הכרכים שהם אוסף שירי אבידן כותב כך: " אבידן הוא בן-קוהלת ברוחו, עניינו בסתמיות של כל העסק, בהבל המשחק, ב"אין יתרון" – "אז למה לנו כל העניין הזה" ("דיון דחוף"). אולם יחד עם הייאוש הגדול, הנשיאה המוזרה בעול" ("ייפוי כוח"), הוא גם נדחף לקום ולשלול את השלילה, להגיע לחיוב בדרך השלילה, לנצח בשירה: "מוטב כבר שנלך בגדולות" ("דיון דחוף"). [על היתרון או החיסרון בשיר הבא]

האל  בוחן את מעשה הבריאה ,שהוא פרי הרעיון, שקדם  לבריאה עצמה במילים "וירא כי טוב". אבידן בוחר בצירוף המשנאי "בכי טוב". אמר רב יהודה אמר רב : לעולם יצא אדם ב"כי טוב " ויכנס ב"כי טוב " , שנאמר :" הבוקר אור והאנשים שולחו " – מסכת תענית י ע"ב וכן : באותו צירף משתמש גם עגנון ":" נסעה האישה עם הילד לפני הבעש"ט ז"ל שיברך אותו ואחר תגמול אותו בכי טוב "- ש"י עגנון / סיפורי הבעש"ט / ( בן המלך ),

" בחירת אבידן  בנוסח מאפשרת לו לקרא את מילת "בְּכִי" גם כ  "בֶּכִי," לקראת ההצהרה כי הסוף יהיה רע. אך לפני כן הוא מנסה להיאחז בתקוות הסיום הטוב וחוזר על האמירה המנחמת ומלאת התקווה, "עוד הכול יסתיים בכי טוב" אך משעה שמתגנב הספק נוכח הידיעה כי " כִּי אֶת כֹּל מַעֲשֵׂה, הָאֱלֹהִים יָבֹא בְּמִשְׁפָּט, עַל כָּל-נֶעֱלָם:  אִם-טוֹב, וְאִם-רַע." כדברי קהלת, השורות מתקצרות, "עוד הכול יסתיים" כך פעמיים, עד שנותרת רק המילה "בכי" גם היא נהיגת פעמיים, ואז ההודאה של ההכרה במציאות, אותה רואה אבידן דרך הצוהר שהשאיר פתוח את עולם המציאות,  (כפי שאמר פעם לעיתונאי אחד ששאל אותו על הניתוק שלו מן המציאות) ומסיים את השיר במילים " בְּכִי רַע"

יש הרואים בשיר זה את נבואתו של אבידן על גורלו המר, כאשר הלך לעולמו בודד על מיטתו בביתו ברחוב שמשון בתל אביב, כשהוא חסר כול ובעל חוב, שלא יכול היה לפרוע, אך השיר הוא לבטח, גם ,כמצוטט לעיל ,שיר ברוח ספר קהלת, שליוותה את אבידן כול חייו, וסוף דבר היא דבר הסוף!!

גרסה ב' –

על מיטתם בלילה, כשראשם שקוע בכר הנוצות ותנומה כבר עוטפת לקראת שינה לחש לה " עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם בְּכִי טוֹב" היא חשבה שאותה הוא מנסה לנחם, אך תנומתה חסרת דאגות, ואין היא מגיבה, חזר ואמר לה "עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם בְּכִי טוֹב",  היא התהפכה על משכבה כיודעת, שבאמת אין מקום לדאגה כי הוא הרי תמיד  מסדר את הכול ,ומשיג את מה שהוא רוצה, ויוצא כשידו על העליונה. אך הפעם דווקא הוא היה זקוק לתמיכה ודברי ניחום, חזר ואמר לעצמו עוֹד הַכֹּל יִסְתַּיֵּם, ותקוות הבכי טוב, לא מצאה עוז לחזור ולהיות נהגית, חזר ואמר לעצמו רק את המילים בְּכִי טוֹב,  ועל אף שהספק גובר חזר ואמר לעצמו בְּכִי טוֹב,  אך ככול שהכרת המציאות חזרה והכתה בו, נותרה רק מילת בְּכִי מתמלמלת לה מעצמה ספק אמר בְּכִי ספק אמר בֶּכִי, ונהגו המילים שכה רצה שלא ישמעו -בְּכִי רַע-. וּבַלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ.

השיר השני:

דּוּסִיּוּם בְּדַרְכֵי שָׁלוֹם/ דוד אבידן*

מָה יִתְרוֹן לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, אִם

הוּא מֵבִין רַק חֶסְרוֹנוֹת תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, אִם

מִתְמַזֵּל מַזָּלוֹ

וּמָה חִסָּרוֹן לָאָדָם, אִם

הוּא זוֹכֵר

*דוד אבידן בספרו " משהו בשביל מישהו"  בפרק "שירי לחץ" עמ'97

 

גם בשיר זה יש לקרא את כותרת השיר ולשלבה בשיר עצמו, ועל כך בהמשך. גם כאן רוח קוהלת היא המפעמת בשיר הפותח בשאלה  מה יתרונו של האדם. יתרונו לעומת מי? אבידן רק שואל ,אנו נשיב. אבידן חותך את הפסוק המקורי מקהלת  :פרק א' פסוק ג' מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם  בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, ומשמיט את המילים  בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל. הוא מבקש לדעת רק האם מעצם היותו אדם יש לו גם יתרון, או כפי שאומר קהלת בפרק ג'  "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אַיִן " חז"ל ,כמובן, לא נחה דעתם עד שהקלו ואמרו כי מילת אַיִן היא ראשי תיבות של – אמירה ,ידיעה, נשמה. היתרון הוא בכך שיש לנו את יכולת הדיבור, ושאנחנו יצורים תבוניים, ובעלי נשמה. המילה נשמה אצל חז"ל רחבה הרבה יותר מהיותנו נושמים. בשפת העגה (סלנג ) היום היא מעידה על היות נמענו של הדובר יקר לו , ובעל תכונות טובות. השאלה שמעורר אבידן היא שאלה אישית מאוד של מי שייחס לעצמו תכונות של  אדם עילאי, וזה היה רק אחד מה קומפלקסים שלו. מכול מקום תשובתו היא כי קשה למצוא את יתרונו אם הוא מבין רק בגילוי החסרונות  של עולמו, וגם זאת רק אם מתמזל מזלו. זקוק אדם למזל כדי לגלות את חסרונותיו, שהרי אנו חיים את היום יום שלנו מבלי להודות לעצמנו בכול שעה, מהם החסרונות שאנו לוקים בהם.  ובכול זאת מקשה אבידן מה חסרונו של האדם- ומשיב: אִם הוּא זוֹכֵר. זוכר מה? זוכר את עברו ואינו חי עמו בשלום. וזה חסרונו הגדול. כהגנה מפניו נתן לנו הטבע את יכולת השכחה, כדי לשרוד את היום יום. ומהו "מזל" שמעתי פעם מאדם זקן שגם את המילה הזו יש להבין כראשי תיבות של "מקום זמן לעשות. לאמור; אם אתה יודע לזהות את המקום הנכון והזמן הנכון לעשות מעשה נכון זהו המזל.

אם כן מהו הסיום לדיון זה? אדם הזוכר את חסרונותיו- הם יתרונו! וגם לכך צריך מזל, שיש לך הכרה בחיסרון ואתה חי אתו בשלום, והוא אשר אמר המשורר בכותרת של השיר – דּוּסִיּוּם בְּדַרְכֵי שָׁלוֹם.

הלחם המילים חביב על אבידן מאוד, והוא מרבה להשתמש בהם בכתיבתו, פעמים יש חן בהלחם המילים , ופעמים הם גורעים מעט. הנה דוגמא לשיפוטכם משירו "מרחק בטוח" בספרו "סיכום  ביניים"

נוֹלַדְתִּי אֶל תּוֹךְ עוֹלָם מְתֻיָּק מִדַּי

עֲמוּס שִׁקּוּלִים והִתְחַיְּבֻיּוֹת אֵינְסְפוֹר /(הלחם של המילים "אין" ו "ספור")

אִלּוּ נוֹלַדְתִּי חֲמִשִּׁים שָׁנָה קֹדֶמלָכֵן

הָיִיתִי מִתְוַדֵּעַ אֶל עַצְמִי

בִּנְסִבּוֹת חֲגִיגִיּוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר

———————————————————————————

ועתה אל אבידן הארצי החי את העולם כפי שהוא באמצעות החלון שהשאיר פתוח  אל העולם ,בשירו "בעיות אישיות" בו הוא באמת מספר לנו על בעיותיו המאוד אישיות.

 

 

בְּעָיוֹת אִישִׁיּוֹת* כִּי מֵרֹב שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתְךָ לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לְךָ לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לְךָ, מֵרֹב שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתְךָ מֵרֹב שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתְךָ עַד שֶׁבָּאוּ יָמִים אֲחֵרִים וְיָכֹלְתִּי לוֹמַר לְךָ יָכֹלְתִּי לוֹמַר לְךָ מִשּׁוּם שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתְךָ מִשּׁוּם שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתְךָ הָעֵצִים לִבְלְבוּ בְּיָרֹק וְהַשֶּׁמֶשׁ הָלְכָה וְהִשְׁחִירָה וּכְכֹל שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתְךָ הִיא הָלְכָה וְהִשְׁחִירָה יוֹתֵר רְחוֹקָה נְכוֹנָה לְזִנּוּק כְּמוֹ זַן מְסֻיָּם שֶׁל פַּנְתֵּר (בֶּאֱמֶת רַק פַּנְתֵּר הִיא הִזְכִּירָה)

וְאָז בָּאנוּ הָעִירָה חֲבַצֶּלֶת אוֹתִי הִכִּירָה וּבַבֹּקֶר אוֹתִי הָעִירָה וּבכֹּל זֹאת אָהַבְתִּי אוֹתְךָ בָּא הָאוֹר הַסּוֹפִי וְסִלֵּק כֹּל סַפֵק וְהוֹתִיר רַק אֶת בֵּית הַקּוֹלְנוֹעַ לָבָן וְלוֹהֵט בַּשֶּׁמֶשׁ וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲדַיִן מָה לְהַסְתִּיר בַּל יֵרָאֶה בַּשֶּׁמֶשׁ וּמִי שֶׁאוֹהֵב בַּל יַעֲלֶה לָעִיר ——————————— *מִתּוֹךְ סִפְרוֹ שֶׁל אֲבִידָן "סִכּוּם בֵּינַיִם" 1960 עמ' 43

 

שיר זה הוא מונולוג של המשורר, והאהובה אליה הוא מתייחס אינה מקבלת כול קול עצמי, ואף לא הד לקולה שלה, שכן באמת אין לה חלק בבעיות האישיות של הכותב. בשלושת השורות הראשונות  המילה המנחה היא " מֵרֹב " . האהבה שעולה על גדותיה משתקת, החשש כי הווידוי ייתקל בסירוב, אינו מאפשר להתוודות , תחושה מוכרת.  עַד שֶׁבָּאוּ יָמִים אֲחֵרִים, ובימים האחרים האלה האהבה אבדה מעוצמתה, והיא דומה למתואר בפתיחה רק בלי המילה מֵרֹב, שכן היא כבר לא עלתה על גדותיה, ואז האוהב יכול לתת לה מבע. על פי ההמשך אנו מבינים שהיה זה בימי החורף שלנו כאשר הצבעים משתנים מחום לירוק ועננים שחורים מכסים עד קו האופק ולכן הַשֶּׁמֶשׁ הָלְכָה וְהִשְׁחִירָה, ובשורה הבאה השמש כבר תאומת להרגשה של אהבה בלתי ממומשת הנעשית רחוקה כאותה שמש למרות שהיא עדיין מוכנה לזנק אל תוך ההרפתקה, כמו זן מסוים של פנתר. לאבידן יחסים מיוחדים עם פנתרים והם משתבצים בשיריו, לא תמיד כדימוי מוסיף, ובלבד שיהיה בו פנתר. וְאָז בא השינוי, ו בָּאנוּ הָעִירָה. העיר היא המקום שבו מתרחשים הדברים, כשאהבות גדושות מקבלות את ביטוין, אך גם כול שאר ביטויי העיר, כמקום של התפרקות ואף יותר מכך. אבידן אינו מפרט מי הם המסתתרים אחרי המילה בָּאנוּ, אך אבידן אינו מנסה אפילו לרמוז לנו מי הם ה"באנו" כי מה שחשוב לו הוא לתאר את הבעיות האישיות שצמחו דווקא בעיר, שם בעיר  חֲבַצֶּלֶת אוֹתִי הִכִּירָה,  והמעבר מאהבתו לפורקן של רגע מסופר בשורה העוקבת וּבַבֹּקֶר אוֹתִי הָעִירָה, זה קרה בעיר מלאת הפיתויים , והעיר הופכת להיות לסמל הפורקן לרגע, שאינו מבטל את -וּבכֹּל זֹאת אָהַבְתִּי אוֹתְךָ. כן זה אפשרי, אך בעיר שולט גם הָאוֹר הַסּוֹפִי ששם קץ  ומסלק כֹּל סַפֵק וכך מותיר את הקולנוע לבן ולוהט בשמש, כך שנראה כול הלא וודאי כמו בקולנוע, ולכן  מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲדַיִן מָה לְהַסְתִּיר, בַּל  יֵרָאֶה בַּשֶּׁמֶשׁ, זו שחושפת את האמת , כמו המשפט שאינו מנוהל אחרי דלתיים סגורות, והמסקנה ברורה וּמִי שֶׁאוֹהֵב בַּל יַעֲלֶה לָעִיר. עליה ,היא סממן של התעלות, אלא אם כן אתה עולה אל העיר.

אבידן חי בעיר תל אביב ושם בבית הקפה כסית פוגש אותו מעריץ צעיר בשם מנחם בראון, שלימים יהפוך להיות מנחם בן. ומנחם זה חי באותה עיר פיזית וסמלית, ולכן ללא בושה הוא יספר לימים על תפקידו בחייו של אבידן : "הכישור העיקרי הנוסף שלי ביחסי הנעורים שלי עם אבידן, לא נעים לספר, הייתה היכולת שלי להביא לו בחורות ולהכיר לו בחורות (לא הייתי כמובן המקור היחיד). זה היה מין מצב בסיסי כזה של ציד בלתי פוסק אחרי בנות"

עכשיו כבר אין ספק ,אלה הן אמנם בעיות אישיות, או ביתר דיוק בעיות של אישיות נודדת בין עולמות, ואינה מסוגלת לנחות על קרקע בטוחה, עד לסופה המר ברחוב שמשון ,בעיר ללא הפסקה.

המחזור

המחזור

אמש ,במוצאי יום הכיפורים תשע"ח,המקדימים במצוות כבר תקעו יתד ראשונה לסוכה, לאחר שהחזירו את מחזור יום הכיפורים למקומו בספריית ספרי הקודש. גם הילדים שחגגו בכבישים על אופניהם התקבצו סביב השולחן לספר להוריהם, איזה יום כיפור נפלא היה להם. ובמערכות העיתונים נערכו להוצאת מהדורת הבוקר, שתחבר אותנו אל כותרות ימי טרם חג , כאילו לא הייתה הפסקת יום הכיפורים בה דפקנו על החזה בתפילת "על חטא שחטאנו לפניך" כי זה כוחו של מחזור, שאתה חוזר אל שגרת היום יום המנצחת, וציבור מקימי המצוות נזקק ל "סידור" שבו מרוכזות תפילות היום יום (שחרית מנחה וערבית) כסדר השימוש בהם. אך הספר "מחזור יום הכיפורים" שנה תמימה לא יוצא עכשיו מין המדף למה הוא נקרא "מחזור" אם רק פעם בשנה עושים בו שימוש?

מי שיפנה לבית הספרים הלאומי באוניברסיטה העברית בירושלים ויבקש לראות את הספר הקרוי "מחזור", יציגו בפניו ספר ענק שבשעת פתיחתו מכסה את כול משטח התפילה של עמוד החזן בבית הכנסת, והוא כתוב בכתב יד עם איורים רבים המדמים את יושב הכרובים ושאר מלאכי שמיים. אלה ספרים עתיקים בני 600 שנה ואף כאלה שהם בני 700שנה, כלומר ספרים שלפני המצאת הדפוס באמצע המאה ה15 . ספרים אלה היו ערוכים כסר תפילה לכול ימות השנה וכול חגי ישראל והעובר לפני העמוד, החזן, היה מתפלל על פי ספר זה ומהפך בדפיו על פי התקדמות התפילה  בכל השנה, ואין סוגרים אותו, אלא שבכול מועד היה הקורא בו לפני הציבור חוזר לעמוד הפתוח וממשיך בדיוק ממנו כך עד תום השנה, ורק אז היו הופכים באחת את כול העמודים חזרה לעמוד הראשון, וחוזר חלילה. לכן נקרא ספר זה "מחזור" בעברית, ובארמית היה שמו "מהדורה" . היום מילה ארמית זו משמעותה בלשוננו היא כול הדפסה של מספר רב של עותקים של אותו ספר או כול דבר דפוס אחר. מחזור זה היה רק בבתי הכנסת, ואילו קהל המתפללים היה חוזר דברי החזן ,שכן לא היו בידיו ספרים,במקומות המיועדים על פי הנוהג שנלמד עם השנים, או מי שכבר ידע בעל פה את התפילות ממלמל אותן יחד עם החזן או העובר לפני התיבה. יושבי הספסלים האחוריים , בדרך כלל העניים שבקהילה והפחות למדנים שבהם, שחזרו על חלקם בתפילה על פי מה ששמעו מיושבי השורות שלפניהם. מצב זה הוא גם מקור הבדיחות על הטלפון השבור, שבין דברי החזן שעד שהגיעו לשורות האחרונות, התקבלו כחדשה מרשיעה של מי מחברי הקהילה שסרח, כאילו  בו הכול מדברים עכשיו.

רב אַשִּי (352–427) היה מגדולי האמוראים ומראשי הדור השישי של אמוראי בבל. רב אשי פעל עד תחילת המאה ה-5, והיה מעורכי התלמוד הבבלי^. רב אשי  עמד בראש ישיבת סורא במשך 60 שנה, ובמשך תקופה זו לימד את כול הגמרא בשני מחזורים ,כול אחד של 30 שנה. לפי שבמהלך השנים תוך כדי הוראה החכים וגם הוסיף תובנות הייתה הפעם השנייה ,מן הסתם, שונה ורחבה מן הפעם הראשונה של רב אשי הצעיר יותר, ולכן נקרא בארמית סבב ההוראה הראשון "מהדורה קמא" . קמא קיצור של קדמא, ואילו הסבב השני נקרא "מהדורה בתרא" ( השער האחרון).

אני שייך עוד לדור שלימודי התלמוד היו לימודי חובה בבית הספר התיכון, ולימודים אלה היו לימודי חובה ,שגם נבחנו עליהם בבחינות הבגרות. כך היכרנו את שלושת המסכתות של סדר נזיקין ( בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא) . היום לימודים כאלה, לו רק היו מוצעים בחינוך החילוני כאופציה  היו מעוררים מהומת אלוהים על ההדתה, אבל אז בראשית שנות החמישים לימודים אלה היו קונצנזוס, ואיש לא הניד עפעף. יתר על כן אני זוכר לימודים אלה כמהנים ואף מציגים לוגיקה ראויה, לא פחות מזו של לימודי האלגברה. עמדו לרשותנו אז ספרים של ש. בכשטיץ שעזר למתקשים בלימוד והסביר את כול המושגים שצריך היה ,כדי להבין את השקלא והתריא של חכמי אותו דור. לימים שינה המחבר את שמו לבהט, ופרסומו בקרב התלמידים בתיכון היה הפעם בזכות ספרו "ודייק" ,שבאמצעותו ניסה לשרש את שגיאות הלשון שכבר תפסו אחיזה בשפת הדיבור,הלואי שאת השינוי הזה היה עושה שר החינוך היום, ומחזיר את תורת ודייק, לבחינות הבגרות בלשון, אך נחזור לענייננו.

כך נראה בית הכנסת  בימי הביניים ועד המצאת הדפוס על ידי הצורף יוהאן גוטנברג (1397-1468) המצאת הדפוס הייתה ללא ספק אחת המהפכות הגדולות ביותר באלף השני לספירה. ההשכלה קיבלה מימד חדש ורב ערך שכיום בעידן האינטרנט, קשה לנו כבר להעירך את גודלה של מהפכה זו. מכול מקום, מאז המצאת הדפוס, בשנת 1436 . לאחר הדפסת התנ"ך והברית החדשה בלטינית, כספרים הראשונים שיצאו מבית הדפוס של יוהאן גוטנברג, החלה הדפסת הספרים לאסוף תאוצה רבה וכך גם החלו להדפיס ספרי תפילה עבור כול דורש  גם בעברית ,ואת המחזור הגדול והייחודי שישב דרך קבע בבתי הכנסת החליף הספר המודפס ,אך שמו נשמר לו מאותם ימים שהיה ספר ייחודי על עמוד החזן בבתי הכנסת ולכן ספרי התפילה לחגים נקראים " מחזור". ממציא הדפוס ידידנו יוהאן לא ראה ברכה בעמלו, ומפאת כול חובותיו על הקמת בית הדפוס הראשון, נאלץ למכור אותו לכיסוי החובות, ונפטר בחוסר כול, ועל זה כבר נאמר במקורותינו "זו תורה וזו שכרה?"

מצעד האיוולת , עם רוחות מלחמה ושאיפות נקם

 

בשנת 1983 פרסמה ההיסטוריונית ברברה טוכמן את ספרה המצליח " מצעד האיוולת" (The March of Folly) ,ובו גם קבעה את הכללים למה ,שלדעתה, צריך להיחשב לאיוולת. ברברה טוכמן מציגה שלושה כללים בתחילת הספר לפני שהיא יוצאת למסע ההיסטורי בהצגת מקרי האיוולת לאורך ההיסטוריה החל ברחבעם בנו של שלמה המלך ("אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (מלכים א', פרק יב' פסוק יא).) ועד למלחמת וויטנאם שהסתיימה כמה שנים קודם לכן, כאשר ארה"ב עוד הייתה תחת ההלם של מלחמה זו ותוצאותיה עבור החברה האמריקנית.

האיוולת ,לדעתה של טוכמן, היא כול מהלך היסטורי שהוא פרי החלטה מדינית שתוצאותיה השליליות נראות בבירור עוד בזמן קבלת ההחלטות עצמן.  הכלל השני של טוכמן הוא, שיש בבירור דרך פעולה חלופית להחלטה שהתקבלה, והכלל השלישי הוא  שההחלטה היא מדיניותה של קבוצה, לא של שליט יחיד, ושהיא נשארה בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד. כאשר כול אלה חוברים ביחד מתקבלת ,לדעתה של טוכמן, האיוולת.

כללים אלה הוצגו בשנים בהן עוד לא חדר לחיים הפוליטיים המושג FAKE NEWS  ( ידיעות בדויות) שלא לדבר על ידיעות בדויות המוצגות למשל בעצרת האום ,כאמת שיש לה הוכחות בדוקות על ידי שירותי המודיעין של  המדינה המציגה. כוונתי כאן , כמובן, היא להופעתו של שר החוץ של ממשל בוש הבן – קולין פאול. ( היה שר החוץ של ממשל בוש 2001 2005 )קולין פאול טען בפני האום כי בידי ארה"ב הברית יש הוכחות בדוקות כי סדאם חוסיין, שליט עירק, מחזיק בנשק להשמדה המונית, (כמו זו של שליט סורה היום, באשר אסד, שהשמיד את בני עמו שלו בהפצצות של גז סארין הקטלני)  והוא עלול להשתמש בו אלא אם כן ארה"ב תנקוט פעולת מנע, שאומנם התרחשה זמן קצר לאחר מכן בפלישת ארה"ב  לעירק (מרץ 2003). שם המבצע היה Operation Iraqi Freedom ( מבצע החופש לעירק) אז נחשפה לעולם האמת, שסדאם חוסיין לא החזיק שום

נשק להשמדה המונית, אך באותה שעה  כבר התחבא סדאם העריץ במחבוא הבור שבו גם נתפס, לפני שהוצא להורג בתלייה על ידי המשטר החדש של עירק בחסות ארה"ב. שם אירוני למדי למלחמה שנמשכה עד שנת 2011, כשהנשיא הבא אובמה הוציא את כוחותיו מארץ זו, לאחר ששילמו בדמם של כ  5000 חיילים , מה שנחקר בדיעבד היה איך המודיעין הטעה את מקבלי ההחלטות.

נזכרתי בכל האירועים האלה ובספרה של ברברה טוכמן, בימים אלה תוך כדי קריאת ספרו של ג'ובי ווריק " דגלים שחורים- העלייה של דאע"ש"* . ספר זה יצא לאור בשנת 2015 ומבחינת דאע"ש הוא כבר לא מעודכן, שכן בשעה זו, ארגון רצחני זה נמצא ,כנראה, לפני הבסתו. הסיפור הנחשף בספר זה הוא על מה שהתרחש מאחורי הקלעים של המלחמה בעירק , ובכול תוצאותיה העקובות מדם חפים מפשע , של נשים וילדים ואזרחים מהשורה. כול אלה , מעלים את השאלה הבלתי נמנעת – מה רצתה להשיג ארה"ב הברית בפלישה השנייה לעירק, והאם ההגדרות של ברברה טוכמן, בדבר מאפייני האיוולת יכולות לחול גם על ההחלטה לפלוש לעירק.

אחת הביקורות על ספרה של טוכמן הייתה של פרופ' עודד בלבן מאוניברסיטת חיפה בספרו Politics and Ideology. הטענה המרכזית של בלבן היא שטוכמן בספרה מניחה מראש מה הייתה המטרה המרכזית של המהלך ,שבדיעבד נכשל, והיא מוכיחה כיצד נתוני הכישלון היו גלויים עוד טרם קבלת ההחלטה. אך הנחה זו טוען בלבן, היא מוטעית מיסודה, באשר אין כול דרך לעקוב אחרי מערכות שיקול הדעת של כול פרט המעורב בהחלטה, וכמובן גם לא באלה של מקבל ההחלטה לבסוף, במקרה שלנו- נשיא ארה"ב  ג'ורג' ווקר בוש.

בספרו "דגלים שחורים" מנסה ג'ובי ווקר לשחזר את כול העמדות וההבנות שהנחו את הנשיא וצוותו, והתמונה שהוא פורש לפנינו היא מרתקת ומפתיעה. לא רק שהיו נתונים ודעות ששללו את הפלישה לעירק, אלא שמקבלי ההחלטות גם השתיקו אותן לבל יפריעו, או יפורסמו כדי לאפשר לארה"ב לבצע את מהלך הפלישה והורדת סדאם מכס השלטון. כך למשל המלך עבדאללה השני מירדן, הזהיר את בוש בשיחה אישית מפלישה (עמ'100-101)לעירק משום שהדבר יגרור את התפרקות המדינה לחלקיה הדתיים והשבטיים, והתוצאה תהייה בדיוק זו שהתרחשה בסופו של דבר. אך המלך עבדאללה הושתק , וגם הממשל לחץ עליו שלא ייתן לדעתו פרסום- המלך נענה והתוצאות ידועות. אך לא רק עבדאללה שהכיר את הרכבו של העם בעירק אלא גם קולות מבפנים הושתקו. נדה בקוס חוקרת ומנתחת מידע ב C.I.A.   נאלצה גם היא להתמודד עם הרוח בממשל שביקש למצוא קשר בין סדאם חוסיין לאלקאידה , במחקר שהתייחס לנושא -האם יש קשר בין סדאם ואלקאידה , בהשתתפותה של נדה בוקס , וכך נכתב שם: " קשרים אלה מתבססים כנראה על שמועות, בלי פרטים מאששים או מידע אחר שעשוי לנו לחזק אותם" (עמ' 87 בספר) אך סגן הנשיא צ'ייני לא היה מוכן לקבל את האבחנות האלה. מה שנדה בקוס למדה בעבודתה הוא על הנטייה של מנהיגים פוליטיים לבחור באופן סלקטיבי מתוך דוח, כזה או אחר, את המידע התואם את נטייתם המוקדמת, וכזו שאפשר להציג אותם לציבור הבוחרים שלהם, על מנת לזכות בנקודות לקראת הבחירות הבאות. אם הדברים נשמעים לכם מוכרים, אין זה מקרה !!!

אותו עבדאללה שהזכרנו קודם היה גם בין הראשונים להזהיר את בשאר אסד מסוריה מפני ההידרדרות הצפויה במדינתו אם לא יחולל בה רפורמות מרחיקות לכת כמו אלה שהוא עצמו כבר חולל בירדן. אסד השיב לעבדאללה , " תדאג לעצמך ולירדן"  וקטע את השיחה הטלפונית( עמ' 236) וההמשך ידוע לכולנו בימים אלה של המשך מלחמת האזרחים בסוריה על כול המתרחש בה בעצם הימים האלה, עם המעורבות של ארה"ב ,רוסיה ואירן.

סיימתי לקרא את ספקו של ג'ובי ווריק "דגלים שחורים" ועודני תוהה. מה ההסבר למהלך המוטעה של ג'ורג' ווקר בוש? המחבר אינו מנסה להשיב על שאלה זו, ומשאיר אותה לקוראיו.  מה שאני יודע הוא רק שההטיות הפסיכולוגיות של הנשיא הבן למשפחת בוש, היו מן הסתם רבות מאוד. בימי נשיאותו התרחש פיגוע הטרור הגדול ביותר שידעה ארה"ב  מימיה .( עד כה?) אביו לא הכריע את סדאם חוסיין שנשאר על כס השלטון העריץ בעירק, הוא עצמו לא התגייס למלחמה בוייטנאם, אלא למשמר הלאומי של טקסס, ואומנם נושא זה עלה במערכות הבחירות שניהל. האם תקופת נשיאותו תיזכר יותר מכול בקריסת בניני  התאומים בניו יורק,בוש ודאי לא רצה בכך . האם לעובדות אלה היה משקל במערכות שיקול הדעת שלו באשר למלחמה בעירק, בה קיווה להפוך אותה למדינה דמוקרטית עם בחירות חופשיות? קשה להניח שלא כך!!זכורה לכולנו עמידתו של הנשיא בוש על נושאת המטוסים האמריקאית , בה הוא מכריז כי המשימה הושלמה, הכרזה מגוחכת כול כך  נוכח המציאות שהיכרנו לאחר מכן.

אבל נניח לרגע לנשיא, ונשאל מה קרה לשר החוץ שלו קולין פאול. גנראל מעוטר באותות גבורה מלא רוחב החזה, גנרל שיודע ודאי דבר או שניים על מודיעין וחשיבותו המוקדמת לקראת כול פעולה צבאית, גנרל זה עומד בפני עצרת האומות המאוחדות וגם מועצת הביטחון, ומציג  (כולל מצגת ותמונות)מידע בדוי על הנשק להשמדה המונית שיש כביכול בידי סדאם חוסיין, כאשר הוא יודע שלדבריו אין כול ביסוס של מנגנוני המודיעין שלו. לימים הוא יודה שהייתה זו אחת השגיאות הגדולות ביותר בקריירה שלו (עמ' 103) מה הניע אותו לתמוך במהלך שהוא יודע שאין לו הצדקה. הנאום שהוכן עבורו ב  סי .אי . אי . היה מוצף בעובדות חסרות בסיס, ואת חלקן הוא דרש להשמיט, אך עדיין השאלה בעיינה עומדת, ללא תשובה ברורה. ( אולי עד שיליד ג'מייקה ,קולין פאול יכתוב את הביוגרפיה שלו) גם סגן הנשיא דיק צ'ייני מעורר לא מעט תמיהות בהתנהלותו באותם ימים, בין התקף לב אחד למשנהו.

עד שלא ייחשפו הפרוטוקולים של ישיבות המטה שערך הנשיא בוש, לא נדע אם היו מניעים נסתרים, כמו אלה שמזכיר עודד בלבן , בביקורתו על ספרה של ברברה טוכמן, אך מן הסתם לא הייתה התנגדות לנשיא כמו זו של מאיר דגן ראש המוסד לפעולה צבאית נגד אירן שתכננו נתניהו  ואהוד ברק. בימים אלה אנו קוראים ידיעות על מהלכים צבאיים של ארה"ב לחסום את כביש 5 המוביל מבגדד  לדמשק, וזאת כדי למנוע מאירן, תנועה חופשית קרקעית בינה ובין דמשק, האם כבר אז חשבו בארה"ב על מטרה זו, באמצעות עירק דמוקרטית, ספק רב, בין כך ובין כך התוצאות בפועל מעידות שהפלת סדאם הייתה לא רק איוולת אלא גם כניעה ליצרים של נקם אחריי 9.11 ורוחות המלחמה שנשבו ממשל בוש באותם ימים.

---

• בהוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד- תרגום: שמעון בוזגלו