שלוש פרדות

ערב ראש השנה תשע"ז נפרדנו משמעון פרס שהובא למנוחות ב"חלקת גדולי האומה" וקברו נקבע בין קברו של יצחק שמיר לבין זה של יצחק רבין. כול אחד מהם הותיר מורשת וציוני דרך, שאפשר להמשיך וללכת בעקבותיהם. קבורתו של אדם בחלקה זו מציינת שהנפטר תרם בחייו לקיומה ובנייתה של הישות המדינית שלנו , ישראל, כמנהיג נישא מעם. וכך ללא משים, מן הסתם, יימצא קברו של פרס איש החזון ליד קברו של רבין איש המעש וקריאת המפות עד לפרט הקטן, מצד אחד, ומצדו השני יצחק שמיר איש ארץ ישראל השלמה  והמשיחיות הכוזבת ,שאפשר לשחזר את ההיסטוריה כאילו עצרה מלכת ביום שגלינו מעל אדמתנו.

המשותף בין השלושה ,שמיר, רבין ושמעון פרס הוא ברור- עבור כולם מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, ואין דבר יותר יקר ממנה לעם היהודי היושב בה, ולכן יש לעשות כל מה שניתן כדי לשמור, להגן, לבנות , לחזק ולהבטיח את עתידה. אך באותו רגע שנבקש להסכים על עתיד זה, יתגלו המחלוקות בכול עומקם ועוצמתן כמעט בכול תחום של חיינו המשותפים. אחת מנקודות מחלוקת אלה היא בנקודה של הגדרת גבולות אותה מדינה. אלה הגבולות שנמנענו מלציין אותן גם במגילת העצמאות.

ביאליק בשירו " אם יש את נפשך לדעת" כותב בשורה לפני האחרונה בשיר זה את המשפט הידוע " וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ -אֶת הַחַיִּים " מה ציוו לנו?

למעשה דבר לא צווה, אלא אם כן נבחר במופת חייו של המת כציווי להמשיך את דרכו, שהלך בה. בחירה זו יכולה להיות, בחירה של קבוצה או של פרט, עם רמת התמסרות כזו או אחרת, לפרק זמן נתון או למשך ארוך יותר, כול עוד קריאת המציאות של הבוחר תצדיק את הבחירה.

שמעון פרס ויצחק רבין כול אחד בדרכו "ציווה לנו" לחתור לשלום עם שכינינו הפלשתינאים ולהסכים על גבולות של שתי מדינות, יצחק שמיר "ציווה לנו", לחתור למימוש החזון של ארץ ישראל השלמה בשליטת מדינת ישראל היהודית. לכול אחד מהם הייתה מפלגה שהעמידה אותם בראשה. מפלגות אלה קיימות גם היום, למרות שהמפה הפוליטית מתגוונת ,והמחלוקות גם כן חיות ונושמות בתוכנו. לא רק המחלוקות חיות עמנו אלא גם המנהג המגונה ,פעמים עד כדי חלחלה, לא לתת רגעי חסד גם למת, ועוד בטרם תמו ימי השבעה למותו ,לנפץ את המיתוס שנוצר, ואת מה שנטען שהוא המורשת לנפץ לרסיסים. לגשת מיד לארכיון ולחטט בעבר ולמצוא את האמירות  הסותרות את הדימוי האחרון של האיש בטרם פטירתו. כך כמובן אין שום סיכוי לאיש שתובנתו האחרונה תהפוך למורשת. אנשי מדעי החברה ינסו ודאי לתת לפן מכוער זה בתוכנו, את ההסבר המדעי ,הסוציולוגי ,אך אני כאזרחים רבים אחרים רק מתמלא כעס ובושה, שיש בינינו מי שהורסים  כול רגע שיש בו מעט קדושה, מעט אחדות, מעט התייחדות של אמת, עם דמות משמעותית שהלכה לעולמה, ושסיפור חייה משולב ושזור עם תולדות המדינה.

פרדה שנייה 

המילה "חזון" מתייחסת תמיד לשאיפות העתיד שלנו ,באשר למה שאנו רוצים לראות כמציאות חיה ופועלת , אך נאלצים להשלים עם היות חזון זה מוגשם ,אם בכלל, בעתיד שכרגע אינו נראה קרוב, כולל מי שמחכה ומאמין כי בית המקדש השלישי סופו לרדת מהשמיים על הר הבית.  חזונות אלה אינם חופפים, ולכן הם מפרנסים מפלגות ותנועות ואגודות, שלכול אחת מהן יש את דגלה שלה, שהוא  שונה מזו של רעותה, אנו עם של מחלוקות , עם של חברה שסועה , שכול המקיף אותנו במרחב השמי שאנו חיים בו, מחייב אותנו לאחדות המטרה, להגן על עצם הקיום. לכן בימי מלחמה מרעיפה עלינו התקשורת סיפורים של סולידאריות וגילוייה המפעמים אותנו ברגעים של התרוממות רוח. באותן שעות אנו מוכנים לעצום עין מלראות, את אותם פלגים בתוכנו שאינם שייכים לכלל עם ישראל הנלחם באויבים שלא השלימו עם קיומה של מדינת היהודים.

אף לי יש חזון, כמו לכול המנהיגים שמנוחת העולמים שלהם היא בחלקת גדולי האומה. ואולי מוטב לומר- תקווה. המילה חזון גדולה על מידותיי. תקוותי במידה זו או אחרת דומה לחזונם של חלק מגדולי אומה אלה, למרות שאני יודע שלא בימי תקוותי תתגשם ,בין כך ובין כך ,אני ממשיך להגות בה ומקווה שהשותפים לה במפה הפוליטית יגיעו לעמדות בהנהגה ויוכלו להפוך אותה למציאות.

אני רוצה לחיות מדינת ישראל , כמדינה שגבולותיה מוסכמים בינינו לבין שכיננו הפלשתינאים, החיים במדינה משלהם, ואני חלק מהרוב היהודי שחי במדינתו. {היום חיים 6.68 מיליון פלשתינאים בין הים לירדן(כולל ערביי ישראל) ו 6.419 מיליון יהודים} איני רוצה לחיות במדינה שבה אני לא שייך לחברת הרוב. באותה נשימה אני גם מצהיר שאין לי ארץ אחרת, כי אני ציוני העונה לתבחינים של היותי ציוני. ארבעה הם התבחינים האלה:

א ). אני חי במדינת ישראל ומתכוון לחיות בה בכול תנאי וללא תנאי.  ב  ). אני חלק מכוחות הביטחון שלה ,או שרתתי בעבר בכוחות אלה על פי חוק.  ג) . הצווים המוסריים העומדים ביסוד תרבותנו היהודית ,באשר לכול נברא בצלם, הם המצפן שלי. ד). את ילדי אני מחנך כך, שאף הם יראו את אותם תנאים וצווים כמחייבים גם אותם.

אנשי "שוברים שתיקה" ואנשי "בצלם" ואלה השייכים ל "יש גבול" ו "שלום עכשיו". וכך גם "ארבע אימהות" ונשות המחסומים, כולם נותנים ביטוי לאותה כמיהה- לא לשלוט על עם זר- בדרכם שלהם, ואיני יכול לגנות אותם. הם כמו הנביא ירמיהו ( ו' י"א) וְאֵת חֲמַת יְהוָה מָלֵאתִי, נִלְאֵיתִי הָכִיל— כִּי-גַם-אִישׁ עִם-אִשָּׁה יִלָּכֵדוּ, זָקֵן עִם-מְלֵא יָמִים.

אף אני מרגיש כמותם כמי שנלכד, וחימה בוערת בי ,ואיני יכול להכיל אותה. אך אותם ארגונים חוץ פרלמנטרים שהזכרתי חמתם ואכזבתם היא מהעדר מדיניות ברורה והמעשים הרלוונטיים בצידה , או לפחות ניסיונות בלתי נלאים להגשמתה. נאום בר אילן של ראש הממשלה, האם הוא עדיין קו מנחה במדיניות  או לא. אם לאו מה כן?  העמימות הנמשכת מולידה את הארגונים  החוץ פרלמנטריים, וכאמור איני יכול לגנות אותם, ודאי לא בבגידה.  כול פורום בין לאומי שמוכן להאזין להם –לגיטימי, כשם שהוא לגיטימי לנבחרי הציבור העושים בו שימוש.

הציונות שלי היא ציוניות פרגמטית שגם מייסדיה פעלו על פיה , דווקא משום שחזון עתיק של "חדש ימינו כקדם"  הפעיל אותם כאשר כתבו במגילת העצמאות "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית" וכול שביקשו היה לחזור אל ההיסטוריה כשבה אנו כוח פועל, תוך כדי קריאת ההיסטוריה כמציגה את גבולות האפשרי בנתונים של אותה שעה. התאולוגיה הפוליטית  המערבת כוחות עליונים בשיקולי דעת ארציים היא אותה משיחיות ישנה שמבקשת לראות במציאות שהיא פרי החלטות של מנהיגים בשעה היסטורית נתונה, כאילו יד האלוהים היא שהובילה את המנהיגים והלוחמים שהחזירו אותנו למקומות שבהם קמה ונוצרה האומה , ולכן יש לייחס קדושה לאותם אזורים ומונומנטים, כמו הכותל, שספק אם היו להם בימי עצמאותנו בטרם חרב הבית . כאשר קדושה מעורבת בחיי היום יום  גוש אמונים ( אמונים למי. אמונים למה? ) הוא רק ביטויה הארצי של מגשמי אותה קדושה הכוללת את ההבטחה העליונה "כי לך נתתיה". כך קמה לנו ההתיישבות מעבר לקו הירוק, שהיא היום אחת המכשלות הקשות ביותר לפיוס עם השכנים, ואחת החומות הגבוהות שיכולה להיות גורם של מלחמת אחים. לבטח נושא של פירוק ממשלות, ופירוק השלום הוא הדרישה של ראש הממשלה שהפלשתינים יכירו בנו כמדינה יהודית, אם לאו נאבד מהות זו?

המטרה  היא אם כן לחיות במדינה מוכרת בגבולות מוכרים, והיא חופפת לכמיהתי להיפרד מהפלשתינאים לשלום ואם אפשר גם בשלום, מכול מקום להיפרד .

פרדה שלישית

ועוד תקווה מקננת בי :שנדע להפריד בין הדת למדינה. ושהדת תסיים את תפקידה הפוליטי, ותתרכז בעשייה של קירוב לבבות על בסיס בחירה חופשית. תהייה בכך תרומה של ממש לקבלת האדם הדתי כסמל לרצון האישי שיש לו מקום משלו, ואולי גם כנושא לחיקוי. עתה המפלגות הדתיות הן סמל וסַמָּן של מסחור וביזוי הדת יחד עם כפייה שבגינה 300 אלף אזרחים החיים בתוכנו אינם יכולים להינשא בארצם, ואם חלילה נפטרו גם מקום קבורתם הוא מחוץ לגדר. המדינה ממנת את מקוואות הטהרה אך יהודים שאינם אורתודוקסים, אינם מורשים לטבול בהם, כולל בתולות כשרות לפני חתונתן ,אם הן משתייכות לזרם הקונסרבטיבי, או "חלילה" לזרם הרפורמי שביהדות. היום רובו של העם היהודי בעולם הוא ,או חילוני או שייך לאחד משני הזרמים שאינם מרכיבים קואליציות בישראל. משום שיהדות בגילוייה המעשיים בפוליטיקה הישראלית דוחה כל כך את הזרם החילוני, עד שהיא שולחת אותו גם לשדות זרים כדי למצוא מורי דרך רוחניים, ופעמים יש במהלך כזה יותר מחאה נגד הכפייה מאשר חיפוש האני בעולם האמונות והדעות. המצוות אינן עוד חלק מהברית בין העם ואלוהיו, אלא סממן של זהות לפיו מתחלקת החברה שלנו.

בחברה פלורליסטית כשלנו, כשמנסים לכפות על רוב הציבור לקבל את ההלכה ,כביכול, ,ש"קול באישה ערווה"  או להלביש שק על ראשי המחוללות בטקס פתיחת הגשר הניצב (תרתי משמע) בכניסה לירושלים, אני מבין עד כמה המרחב הציבורי שלנו הוא למעשה מרחב גברי (רבני !!)בלבד, ואז גם אני מתפלל  שההפרדה בין דת למדינה תהייה כבר מציאות שפויה ומקובלת.(כך נראתה החלוקה בין מחייבי ומתנגדי ההפרדה בין דת ומדינה ב2008) כן אמרתי "מתפלל" ואני
 ער לכך שתפילה היא   התבטאות לגיטימית תמיד ,של כול יחיד או כול קהילה שבחרה לעשות כך . ועוד אמת צריכה להיאמר: ליהדות האורתודוקסית ולביטויה הפוליטי אין שום תוכנית שעל פיה תתנהל מדינה מודרנית בימנו. לא בנמלי הים ולא בנמלי התעופה וגם לא בחברת החשמל ואסדות הגז. כול עוד חילול שבת זה או אחר לא הפך להיות כותרת ראשית ב"יתד נאמן" המפלגות החרדיות לא יקימו מהומה כמו ברכבת ישראל, וכך בהיעדר כול תוכנית לא נותר להם אלא להיאבק על סגירת רחוב ,או על סכירת פיות נשים, או על מניעת פיות מלאכול דבר אחר ( לשון נקייה לחזיר) וכול זאת תחת הכותרת "דעת תורה"  כאילו הציווי "וחי בהם" לא קיים באותה תורה.

שלוש פרידות יש במאמרי זה, הראשונה בידי שמיים, והשתיים האחרות בידי אדם, ואין צורך לחזור ולומר דבר על יצר לב האדם. ואלי אולי … "שחקי…כי עודני מאמין בך"