הזריחה בבקעת ארבל

 

לקוראי השירה ,חגיגה. לאוהבי שירתו של חיים גורי יום חג. חיים גורי הוציא ספר שירים חדש בשם "אף שרציתי עוד קצת עוד" . ממרום שנותיו מביט בנו חיים גורי ומבטו רחב ועמוק , כשל מי שעבר את פסגת ההר שלו ומביט עלינו. הוא יודע להתפעל ולהתגאות, אך בספר זה הוא מרבה להיאנח לא מעט, על החלומות שבהתגשמותם רק הזכירו את החזון בראשיתו, את הציפיות והתקווה שלא אבדה. הספר מסתיים  בכמה שירים שגורי קורא להם "דפים מספר הצוואות" ובו שתי שורות אלה שהם חלק מראיון שנערך עימו בביתו בירושלים: "אני כותב על הארץ: 'וְהִיא עוֹלָה מִשְׁעוֹלָה טְלוּלָה מִטְּלָלִים, לְבַשֵּׂר לִי שֶׁלֹּא לָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב. וְאַף נִשְׁבַּעַת לִי בְּשֵׁם הַיָּמִים הַבָּאִים, שֶׁיִּהְיֶה אַחֶרֶת'" (עמוד 80 בספר) גורי מרבה להשתמש בספר זה בגוף שני יחיד " אַתָּה עוֹלֶה בַּדֶּרֶך הַמְצַפָה מֵאָז לִצְעָדֶיך" (עמ' 46 )כשהוא מתכוון לעצמו וגם אליך הקורא הצועד בדרכו אל נקודת המצפה ממנה כרגע הוא המשקיף המתאר את מה שנגלה  לו . אחד השירים בספר החדש נקרא " בבקעת ארבל" ובחרתי בו כמדגים את רוח השירים הרבים שבספר. בשיר זה נזקק חיים גורי למקורותינו העתיקים כדי להבין את עצמו ואת גורל העם שאנו בניו חיים איתו את גורלנו, ואת מה שבנינו כאן לטוב ולרע. אין בספר הרבה שירים שמחים או מעודדים אך יש בו שירה במיטבה!!!

בְּבְִקַעת אַרְבֵּל

גַּם אְַנִי צָפִיתִי   בְּבְִקַעת אַרְבֵּל בַֹּשַחַר הַמַּבְקִיעַ בַּחִוָּרוֹן הַהוּא

תְּחִילָה, לְפִי הַמְסוּפָר ,קִמְעָה קִמְעָה . הַהֶמְֹשֵךְ- הֵידָד הַסַּנְֵורִים!

סִימַן הַגְּאוּלָּה הַאְַמוּרָה לָבוֹא.

הָיָה בָּהּ מַֹשֶּהוּ זָהֹב, גָּבוֹהַּ וּתְכַלְכַל,  בַּהִזְדַהְַרוּת הַהִיא.

ר' עוּלָא פְּסִימִי כְּדַרְכּוֹ , חָזָה מֵרֹאש שֶהִיא  תִּשְוֶה לְכֹבֶד צַעְַרָהּ

אָמַר שֶלא יִרְצֶה לִרְאוֹת אֶת הַמָּשִיחַ שֶיָּבוֹא

אַף שֶעַל שְמָהּ  קָרָאנוּ ,בְּכָל מְקוֹמוֹתֵינוּ, שְמוֹת בָּנוֹת וּרְחוֹבוֹת

הַשָּנִים הָיוּ קָשוֹת מִשֶשִיעַרְנוּ

הִזְהִירוּ אוֹתָנוּ שֶיוּתַּר דָּמֵנוּ כִּצְבָאִים וּכְאַיָּלוֹת

אִם נָעִיר וְאִם נְעוֹרֵר אָת הַאַהְַבָה עַד שֶתֶּחְפַּץ .

אַךְ עָלִינוּ בַּחוֹמָה, בְּאִחוּר נִכָּר , טֶרֶם שֶיִּכְלוּ כוֹל הַקִּיצִים.

הָלַכְנוּ מַכּוֹת. הִשְתַּלַמְנוּ, תַּלְמִידִים טוֹבִים.

בְּשוֹד וָשֶבֶר, בִּפְרָצִים וּבִצְוָחוֹת,

אַלוּפֵי הָרִיב וְהַתַּהְפּוּכוֹת.

מְדַמְּמִים וּגְאּוּלִים הָיִינוּ , מְדַמְּמִים וּגְאּוּלִים.

כְּמוֹ חוֹלֵי הָאַהְַבָה הָאְַנוּשָה לֹא הִסְתַּפַּקְנוּ בְּפָחוֹת.

 

גורי פותח בהודעה " גַּם אְַנִי צָפִיתִי   בְּבְִקַעת אַרְבֵּל בַֹּשַחַר הַמַּבְקִיעַ בַּחִוָּרוֹן הַהוּא  " .מיד עולה השאלה מי עוד צפה באותו שחר מבקיע, התשובה מצויה  בירושלמי מסכת ברכות פרק א' דף ד' עמ' ב' :

דלמא רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה.  אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. [( רבי חייא ורבי שמעון בין חלפתא היו מהלכים בההיא בקעת ארבל בשעת זריחה וראו איילת השחר שבקע אורה…)ככול שהיא הולכת אל מרכז הרקיע אורה מתחזק וכך גם גאולתם של ישראל משעה שתחל זריחת הגאולה]

אם כן גורי יודע ,שהוא כמו רבי חייא ורבי שמעון בן חלפתא, ראה גם כן זריחה שלאחר האשמורת השלישית שמתחילה עם איילת השחר הַמַּבְקִיעַ בַּחִוָּרוֹן הַהוּא . המילה "החיוורון" אם נחליף בה את האות הגרונית ח' באות ע' נקבל " בַּעִוָּרוֹן ההוא " ואומנם בשורה הבאה יופיע העיורון בלשון שונה. "הַהֶמְֹשֵךְ- הֵידָד הַסַּנְֵורִים!" האם באמת מתייחס גורי לזריחה שראה באותו אתר או בכול אתר אחר ,או שמא הכוונה לאותה מסקנה בעקבות אירוע שבו ראה הוא ,גורי ,את הופעתה של הגאולה או המשכה. לפי המסופר בירושלמי הגאולה מגיעה קמעה ועוד קמעה , אך המשכה מלווה בקריאות  ההידד. עתה מתברר לו כי אותה זריחה הכתה  גם אותו בסנורים, כך שאין רואים עוד את המציאות כפי שהיא אלא שוגים בהנחות כי מדובר בגאולה.פעמיים במקרא מסופר לנו על הסנורים . בפעם הראשונה בפרשת סדום ועמורה, בראשית פרק י"ט פסוק י"א:" וְאֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-פֶּתַח הַבַּיִת, הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים, מִקָּטֹן, וְעַד-גָּדוֹל; וַיִּלְאוּ, לִמְצֹא הַפָּתַח," ובפעם השנייה בספר מלכים ב' פרק ו' פס' י"ח  "וַיֵּרְדוּ, אֵלָיו, וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר, הַךְ-נָא אֶת-הַגּוֹי-הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים; וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים, כִּדְבַר אֱלִישָׁע." המוכים בסנורים הם צבא ארם שמשעה שלקו בעיורון מוליך אותם  אלישע הנביא שומרונה ,הרחק ממטרתם. ובסדום " וַיִּלְאוּ, לִמְצֹא הַפָּתַח." בשני המקרים הסנורים מונעים מאנשים מלמצוא את דרכם והם שוגים.וכך בשגגה  לאחר הסנורים, אומר לנו גורי ,ראינו את  "סִימַן הַגְּאוּלָּה הַאְַמוּרָה לָבוֹא."

מה טיבו של הווידוי הזה , למה מתכוון המשורר. בשורות אלה ,בדרך רמוזה זו ,מכה גורי שוב על חטא, שכבר בעל פה דיבר עליו לא מעט,כיצד לאחר מלחמת ששת הימים היה בין החותמים על מנשר "ארץ ישראל השלמה" יחד עם רבים וטובים כמו נתן אלתרמן ואפילו ש"י עגנון. גורי דיבר לא פעם על הטעות שעשה אז ושהוא מצר עליה היום. ובכול זאת למה קרה לו הדבר הזה. כי הוא הוקסם כמו רבים בימים ההם מכך ש " הָיָה בָּהּ מַֹשֶּהוּ זָהֹב, גָּבוֹהַּ וּתְכַלְכַל,  בַּהִזְדַהְַרוּת הַהִיא." הזדהרות של הפגישה עם חלקי מולדת שהמקרא מלא בסיפורים על אירועים שקרו בהם, אך הם היו מעבר לגבול בארץ אויב (אז ירדן) כולל הר הבית והכותל, והנה חזרנו אליהם כמו אל כיכר השוק שהייתה ריקה.

הזדהרות שלאחר זריחה

ואז נזכר גורי במי שלא רצה לראות לא את הגאולה ולא את המשיח והוא רבי עולא . "ר' עוּלָא פְּסִימִי כְּדַרְכּוֹ , חָזָה מֵרֹאש שֶהִיא  תִּשְוֶה לְכֹבֶד צַעְַרָהּ"  רבי עולא הוא אמורא מהדור השני והשלישי שחי בארץ ובבבל ועליו מסופר :

מסכת סנהדרין עמ צח דף ב' :"אמר עולא ייתי ולא איחמיניה וכן אמר [רבה] ייתי ולא איחמיניה "(יבוא ולא אראנו )-שיבוא המשיח, אומר ר' עולא, אך אני לא רוצה לראותו, כלומר שיבוא אך לא בימי חיי , למה לא רוצה ר' עולא לראותו ,כי אינו רוצה לראות ולחוות את חבלי המשיח, שהם מלחמת  גוג ומגוג שיבשר את משיח בן יוסף שיקדם לזה של בית דוד, אומר לנו גורי כי הוא "חָזָה מֵרֹאש שֶהִיא  תִּשְוֶה לְכֹבֶד צַעְַרָהּ," כלומר ביאתו של משיח תהייה כנאמר בפרקי אבות ה' פס' י"ט  "לפום צערא אגרא" (לפי הצער השכר) כרוכה בצער שיש לו שכר ,אך למה הצער? . על טיבה של אגדה הזויה זו וגלגוליה ההיסטוריים תהו לא מעט, ומכולם תמיד אני נזכר דווקא ביודקה של חיים הזז בסיפורו "הדרשה" המנתח את האגדה כהוכחה שלמעשה רוח העם בגולה יצרה אותה כי לא רצה להיגאל . "חבלי משיח… זהו פרק בפני עצמו, פרק מעניין מאוד… מפני מה מוכרחות. לפי השקפת העם, להיות לפני הקץ צרות גדולות? מפני מה?.. מדוע אי־אפשר בלי צרות? הרי הוא משיח והוא יכול הכול… מדוע לא יבוא מתוך שמחה, מתוך טובה וברכה, מתוך שלום?.. ושימו לב: לא צרות באופן מיוחד על שונאי ישראל, על אומות העולם, אלא דווקא על ישראל! ולאו דווקא צרות, נאמר, בשביל שיחזרו בתשובה וכיוצא בזה, אלא סתם צרות לשם צרות, בלי שום טעם וצורך, צרות רבות כנהר, פורענויות וייסורים שונים". ( הדרשה ,חיים הזז)

אף אנו ציפינו לה גם כאשר כבר התחלנו בבניית היש מאין ואף "עַל שְמָהּ – גאולה-  קָרָאנוּ ,בְּכָל מְקוֹמוֹתֵינוּ, שְמוֹת בָּנוֹת וּרְחוֹבוֹת ", אך בכול זאת"הַשָּנִים הָיוּ קָשוֹת מִשֶשִיעַרְנוּ" (תרצ"ו בכול הארץ  תרפ"ט בחברון ועוד … ועוד…) ממש כשם שהזהירו אותנו "שֶיוּתַּר דָּמֵנוּ כִּצְבָאִים וּכְאַיָּלוֹת אִם נָעִיר וְאִם נְעוֹרֵר אָת הַאַהְַבָה עַד שֶתֶּחְפַּץ ".

כאן שוב לוקח אותנו חיים גורי אל המקורות הדנים  בשאלה כיצד לנהוג לאחר החורבן.

 בתלמוד הבבלי נידון הנושא בזיקה לדברי ירמיהו (כ"ז כ"ב)לגולים בבבל  בהם הוא מאיץ  לנהוג בשגרת יומם ללא ציפיות, וגאולתם תבוא בשעה שיִפַּקְדוּ על ידי אלוהים עצמו.

במסכת כתובות פרק י"ג דף קיא, א בגמרא  "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'" .  גם נושא הפקידה  של ה' הוא נושא לפרשנויות  הבאות לשרת תפיסות עולם של הזרמים השונים בדתנו.  בהמשך למצוטט לעיל מובא הנוסח של שלושת הָהַשְבַעוֹת שהשביע הקב"ה את ישראל בהסתמך על פסוקים משיר השירים החוזרים על עצמם שלוש פעמים וכול פעם היא רמז לשבועה שבהּ הושבענו.

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏יִם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (מגילת שיר השירים, פרק ב', פסוק ז') וכך אומרת הגמרא  (שם שם)  " ג' שבועות הללו למה

"אחת שלא יעלו ישראל בחומה ( שלא יעלו לא"י)

ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם

ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את <העובדי כוכבים> {אומות העולם} שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי"

"אמר רבי אלעזר אמר להם הקב"ה לישראל אם אתם מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה."

אך החל מעליית הבילויים נמצאנו כמי שאינם מקימים את השבועה הראשונה  ו "עָלִינוּ בַּחוֹמָה", לא רק שעלינו בחומה אלא גם הקמנו חומה ומגדל כדי שלא יותר דמנו "כִּצְבָאִים וּכְאַיָּלוֹת" ולא חיכינו "שֶיִּכְלוּ כוֹל הַקִּיצִים" שמחשבי הקץ לאורך הדורות הרבו לחשב.

משיחים הופיעו על במת ההיסטוריה שלנו ,כמו למשל שבתאי צבי שנולד בשבת ולכן התאים לאחד המרכיבים של המשיח, והתאים לחישובי הקץ של מאמיניו. היום אנו יודעים כי עלייתנו בחומה הייתה "בְּאִחוּר נִכָּר" (לאחר השואה)ומה עשינו משעה שכבר עלינו בחומה "הָלַכְנוּ מַכּוֹת" ומאז " לֹא יַחְסְרוּ פֹּה הַהוֹלְכִים וְהַבּוכִים/ צֶאְֶצֵאי יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל שְנֵי הָאַחִים"  (בשיר "סיכוי סביר" עמ' 13 בספר) וגם כול עוד לא השלמנו, מכורח הדברים הִשְתַּלַמְנוּ,וכמו "תַּלְמִידִים טוֹבִים" אנחנו ממשיכים ו "דוֹר לְדֹור מוֹסֵר אֶת הָרוֹבֶה /כְּמוֹ אֶת הַמַּקֵל בְּמֵרוֹץ שְלִיחִים ("סיכוי סביר" שם)ואת   ה "שוֹד וָשֶבֶר, בִּפְרָצִים וּבִצְוָחוֹת," אין צורך להעביר, אלה עוברים בכוח עצמם , כי זה טיבם של דברים למי שהם  "מְדַמְּמִים וּגְאּוּלִים הָיִינוּ , מְדַמְּמִים וּגְאּוּלִים". ובסדר הזה,קודם מדממים ואחר כך גאולים, כי אחרי הדם שנשפך  אנו חוזרים לבנות את מה שבלעדיו לא נזכה לראות כגאולה שאינה מדממת. אך מה הדבר שעלינו לבנות?

על כך מטבענו אנו רבים, המריבות הן באשר אנו "אַלוּפֵי הָרִיב וְהַתַּהְפּוּכוֹת." ריב זה היום הוא כבר עם סממנים של מלחמת אחים כי יש בינינו לא מעט חוֹלֵי הָאַהְַבָה הָאְַנוּשָה ,זו שאינה מוכנה לקבל שום תנאי פרט לקבלת כול המבוקש כאן ועכשיו ,כי כך נכתב  באותו צו הערוך לפנינו על השולחן וצו ההלכה הוא האחד והיחיד שלו חולי האהבה האנושה יכולים להסכים ,מלכות ישראל מן הירדן לים ,ואין הם מסתפקים בפחות. " כְּמוֹ חוֹלֵי הָאַהְַבָה הָאְַנוּשָה לֹא הִסְתַּפַּקְנוּ בְּפָחוֹת" כול האסוציאציות  האקטואליות אפשריות הן ,רק משום שהמחלוקות העמוקות בעם שלנו אינן מופע זמני אלא כנראה מהות.

כאשר מביט בנו מרחוק בלעם בן בעור (במדבר כ"ד ה') הוא מברך: מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל.  ו כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם.

אך כאשר המתבונן בנו מקרוב משה רבנו עצמו החי עִמנו ( שירת האזינו דברים ל"ב ה')הוא אומר : דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל הַ לְיְהוָה, תִּגְמְלוּ-זֹאת עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם:

מי אנחנו אם כן, והאם אנו ערים לכך כי רק כעם המכיר באחדות הגורל שלו כמרכיב החשוב ביותר במהותו כעם, נחזור להיות מי שגורלו נתון רק בידיו שלו.  הניסיון להביא את הגאולה הניסית  כתוצאה של מעשים שייצרו את הקטסטרופה, שתחייב את אלוהי עם הבחירה לפקוד אותנו כמובטח, וְשָׁמָּה יִהְיוּ–עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם, (ירמיהו כ"ז) סופה הבטוח הוא רק הקטסטרופה , כי מי שנעדר מאושוויץ לא יופיע עתה!

את שירו זה "בבקעת הארבל" כתב חיים גורי לפני הסערה המתחוללת עתה בגבעות השומרון וברחובות ערינו. וסערה זו עוד תגבר בשעה שהמדינה שהוקמה באיחור ניכר תגזור את דינם של המבקשים להחריבה, נערים ורבנים כאחד.

————————————————————————————————

כאמור שיר זה הוא הצצה אחת לספר שיריו האחרון של חיים גורי" אַף שֶרַצִיתִי עוֹד קְצַת עוֹד" וכמו שהוא כותב על הכריכה בגב הספר , ספר זה וכול יצירתו הענפה בשירה ובפרוזה שבה העשיר אותנו חיים גורי היא נחמתו האישית בימים אלה.

וְדַע לְךָ שֶהַזְמַן וְהָאויְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם

לֹא יִמְחַקוּ אוֹתְךָ

אַתָּה תִמָּשֵך עָשוּי מֵאוֹתִיוֹת

זֶה לֹא מְעַט

מַשֶהוּ בְּכָל זֹאת 'יִשָּאֵר מִמְּךָ