ה"סרדינים" קצה הקרחון

מאז ומתמיד מחאת הורים כנגד מערכת החינוך היא דוגמה של מחאת בעלי עניין שאינם גם בעלי הבנה מעמיקה במשמעות המעשית של מחאתם. מחאת ה"סרדינים "היא אחת מאותן מחאות שההיענות להן, היא מורכבת ביותר ותחייב את משרד החינוך למהלכים רבים נוספים שיצריכו היערכות מוקדמת , בתחום הבנייה ובתחום הכשרת המורים העובדים במערכת, וכן הכשרה של מורים רבים נוספים, מה שבהכרח יזרים למערכת מורים חדשים, וכול אלה ישפיעו על איכות ההוראה, שכבר היום מזוהה כטעונת שיפור, אותו שיפור שמחאת הסרדינים מציגה כבלתי ניתנת להשגה כול עוד הכיתות הם צפופות עם 40 תלמידים בכיתה ,ושכביכול נמצאת מעבר לפינה ,אם רק יצמצמו את מספר התלמידים בכיתה. מבחינת מצב העומס בכיתות נמצאת ישראל במקום הרביעי בעולם אחרי סין יפן וצ'ילה.

זוהי כמובן אחת ההנחות היותר מוטעות אם לא לומר המופרכות. כול מי שמניח כי בכיתה של 32 תלמידים יימצאו מורים שונים מאיזו שהיא בחינה מהמורים שעמדו קודם לכן מול כיתה של 40 תלמיד, ברור שאף פעם לא היה מורה בכיתה כזו. הטענה כאילו בכיתות ה"קטנות" יהיה לכול תלמיד יותר זמן לבטא את עצמו, מדבר למעשה על תוספת של שני תלמידים עד ארבעה, שייטלו חלק בדיון בכיתה, וזה הבדל חסר כול משמעות מבחינת כול הטענות המוזרות המושמעות היום בדיון הציבורי. מורה שלא מצא פנאי בגלל עומס העבודה להכיר מקרוב את תלמידיו לא ישנה דבר בהתנהגותו הפדגוגית, כאשר יעמוד מול כיתה של 32 תלמידים.

אז הבה נעשה קצת סדר בדברים, ונראה במה מדובר.

כיום מספר הכיתות במערכת שבהן קיימת צפיפות של 40 תלמידים בכיתה מוערך ב14000 כיתות בכול שכבות הגיל ובכול המגזרים, הרוב כמובן נמצא בחינוך היסודי ובחטיבות הביניים.(נניח כרגע להתפלגות בין מגזרי החינוך השונים) על פי החישוב הפשוט כול ארבע כיתות שיופחתו בהן 8 תלמידים תגרום לבניית כיתה חדשה (סך הכול בין 3000 ל 4000חדרי כיתות )גם ארגונית וגם מבחינת המבנה, וגם מבחינת המורים שיצטרכו ללמד בכיתה כזו. יש כמובן הבדל  בין כיתת אם בחינוך היסודי לכיתה בחטיבת הביניים, ששם מדובר ביותר ממורה אחד, מכול מקום כול כיתה כזו מחייבת בין מורה עד שני מורים נוספים בהיקפי משרה שונים. וכמובן גם הבנייה עצמה, עם אישורי בנייה בשטחים ציבוריים,כול אלה עם עלויות הכשרת המורים החדשים ותחזוקה נוספות עשויות להגיע לתוספת תקציב של 5 מיליארד שקלים ומשך הפעלה הדרגתית של ארבע שנים לפחות.

מאחר ומשך זמן זה לא יספק את ההורים ה"חזקים" בחינוך הממלכתי הכללי במרכז ,צריך יהיה להתחיל בקביעת קריטריונים להפעלה המדורגת, ומרגע זה ואילך הנושא הופך להיות פוליטי. אילו הייתה נמדדת המצוקה כשלעצמה ייתכן מאוד שדווקא בתי הספר במגזר הערבי היו אמורים להיות ראשונים, משום שאחד הקריטריונים יהיה ודאי היקף החינוך האפור במגזרים השונים שבאמצעותו כבר נפתרת הבעיה להורים ה"חזקים".   

שאלה חשובה לא פחות היא מה אומר המחקר על הקשר בין גודל הכיתה להישגים הלימודיים. נושא זה נחקר רבות משום שהוא נתפס כנושא חשוב לא רק בארץ אלא בעולם כולו. כול המחקרים בנושא שניסו לבודד את שאלת גודל הכיתה וההישגים הלימודיים לא מצאו שיש יחס הפוך בין השניים , לאמור, ככול שהכיתה קטנה יותר ההישגים גבוהים יותר, וזאת עד לקו החיתוך של 20 תלמידים בכיתה. כיתה של 20 תלמידים כבר מאפשרת ארגון כיתה שונה, מהלכים דידאקטיים ופדגוגיים המתאימים לכיתה כזו, ואלה יושגו כמובן רק אם המורים הוכשרו לעבודה בכיתות קטנות כאלה. היות שכיתות קטנות כול כך הן כרגע אוטופיה ברור שאין לצפות לשום מהפכה משמעותית בצמצום שמדובר בו כרגע, ודאי לא לאותם תלמידים השייכים לחלק הנמוך ברצף בכול כיתה וכיתה.

ממוצעים כידוע לנו אינם מספקים מידע מועיל ואפשר לטבוע גם בנהר שממוצע העומק שלו הוא מטר אחד.בכול זאת כדאי לדעת שממוצע גודל הכיתה בישראל הוא 27 תלמידים לכיתה ( מרכז המחקר והמידע של הכנסת) כיצד אם כן הגענו לממוצע שכזה. פשוט מאוד. במדינה שמאפשרת קיומם של זרמים בחינוך וגם תת זרמים בחינוך החרדי, יש כיתות של פחות מ10 תלמידים לכיתה ופעמים אף פחות מ5 תלמידים. שום מדינה בעולם אינה מספקת אפשרויות כאלה ועוד במימון ציבורי . למימון זה יש כמובן מחיר המתבטא גם בגודל הכיתות במרכז ובחינוך הערבי, וגם באיכות ההוראה במקומות אלה. נניח לרגע רק לצורך הדיון כי יימצא הרצון והכסף לבצע ללא כול אפליה את המהלך של צמצום הכיתות, ויוזרמו למערכת כול המורים החדשים שימלאו את הצרכים הנוספים, יחד עם מבני הכיתות החדשים העומדים בכול התקנים, כולל מבני בטון עבה בגגות בדרום ובצפון, איך לדעתכם תיראה ההתפלגות של המורים החדשים מבחינת פיזורם במדינה. או במילים ברורות יותר כמה מהמורים הטובים ילמדו במרכז וכמה מהם יגיעו לפריפריה, בהנחה שסולמות השכר יישארו כפי שהם היום. נכון, זו הייתה שאלה רטורית.

כך עולה השאלה האם יש מטרות שמערכת החינוך צריכה לאמץ , הרבה לפני צמצום מספר הכיתות, וזאת על מנת לשפר את איכות ההוראה בתנאים הקיימים.

בממשלה החדשה נולד מושג חדש "ארגז כלים". זה אותו ארגז שבו אמור להימצא כול כלי נצרך לאומן בעבודתו, והמורה בין השאר הוא גם אומן לא פעם.המורה  כדי שיצליח לעשות את מה שמיכאל אנג'לו עשה  כשבנה את פסליו האלמותיים, כדבריו של הפסל הוא רק הסיר מגוש השיש את אותן חלקים שהסתירו  את הפסל שלו. גם המורה צריך להסיר חסמים ,ופעמים דווקא צריך להוסיף  חלקים , ובארגז הכלים צריכים להיות הכלים המתאימים גם להסרת מפגעים וגם להוספת דעת  בעזרת הוראה איכותית. כדי שהמפגש בין המורה לתלמידיו בכיתה בכול יום נתון יהיה מפגש מפרה ומעורר מחשבה וחוש ביקורת וחוכמת יצירה  עד כמה שאפשר יותר.

שרי חינוך רבים נטו לחשוב כי ככול שישקיעו יותר בתלמיד ,מטרה זו תושג. גם חישובי אנשי הכלכלה היו תמיד מוטים לחשב את הפרט הזה בהשוואה לאומות העולם המערבי שאליהן אנו רוצים להידמות . זו אחת הטעויות הנפוצות הנובעת מתפישת התלמיד כלקוח שיש לרצות אותו , ואז כמובן טוב להראות לכול העולם כמה השקענו בתלמיד הזה.  זו טעות כול כך נפוצה עד שהיא כבר מקובעת בתודעה כאמת שאין מתווכחים איתה. אך היגיע השעה להעמיד בראש סדר העדיפויות שלו את המורה , כפי שכבר למדנו מהמקורות שלנו : סדר קודשים, מסכת כריתות: (ישעיהו ל) והיו עיניך רואות את מוריך

פסוק זה מקבל את הפרשנות הבאה בספרו של פאסי סאלברג "לומדים מפינלנד" (עמ' 24) " המסר העיקרי של ספר זה הוא שהדרך לשיפור מערכת החינוך כוללת את שיפור כוח ההוראה: הגבלת הבחינות למינימום ההכרחי והצבת אחריות לפני אחריותיות" ובהמשך (עמ' 71)מוסיף המחבר ואומר" ההנחה הרווחת עוד בתחילת הרפורמה החינוכית הייתה שהוראה היא גורם מפתח ללמידת התלמידים בביה"ס ולא סטנדרטים,הערכה או תכניות חלופיות." בהמשך מספר המחבר על הלמידה ההדדית של בתי הספר אלה מאלה. במילים ברורות ופשוטות, המפתח לכול שינוי אינו מבני אלא כוחות ההוראה ואיכותם. מכאן כמובן מתבקשת שוב המסקנה כי במורים יש להשקיע. ההכשרה להוראה היא רק ראשית הדרך ולא סופה .מכאן ואילך חייבת לפעול מערכת השתלמויות חובה ממוסדת וממומנת על ידי משרד החינוך.

כן זה אותו המורה המושמץ שכול אמצעי התקשורת זורקים לפתחו את תחלואי החברה כאילו הוא סוכן השינוי היחיד ובעל יכולות הקסם  לשנות דברים בחברה, כאשר הכוחות הפועלים והמשפיעים בה הם חזקים הרבה יותר .מצפים מהמורים להיות המופת שהחברה נעדרת אותו , כולל נבחרי העם ופקידיו הרמים שבימים אלה קלונם  נחשף מידי יום.לכן לפני צמצום מספר התלמידים בכיתות הייתי מפנה משאבים לבדוק מה חסר בארגז בכלים של המורה כפי שהוא היום בשעה שהוא מסיים את הכשרתו. מה מארגז הכלים ההכרחי לא ניתן לו במסגרת הכשרה זו. אגב , החלק החסר הזה הוא מן הגורמים הראשיים לפליטתם של המורים החדשים אל מחוץ למערכת,וכשהם עוזבים הם נשבעים לעצמם לא לחזור אליה, וגם לדאוג שילדיהם לא יחזרו על אותה טעות. גם טעות כלכלית וגם טעות

בנטילת משימה שאי אפשר לעמוד בה.

ועתה לכלים שאינן בארגז הנזכר. לכול בית ספר יש הנהלה שמאיישים אותה מנהל וסגנו, גם רכזי חטיבות ועוד רכזי משימות מוגדרות, לצידם מסייעים היועצים החינוכיים ומחנכי הכיתות, מי מנושאי תפקידים אלה קבל הכשרה ייעודית פרט ליועצים שלמדו נושא זה בלימודים האקדמאים שלהם. אף לא אחד !!!

לכן את המשאבים שעשויים להינתן לצמצום מספרי התלמידים הייתי מפנה למיפוי מערך השתלמויות  החובה שיפעל על בסיס קבוע כדי שיסייע להשלים את מה שמסגרות ההכשרה אינן נותנות. בבדיקה זו גם נגלה כי נושאי התפקיד החשוב ביותר בבתי הספר בתחום הדידאקטי שמעולם לא הוכשרו לתפקידם זה,הם רכזי המקצוע. תארו לעצמכם אחיות חדר ניתוח שלא הוכשרו לעבודה זו והן שם ליד הרופאים. מצב כזה לא ייתכן משום בחינה ,לא מעשית ,לא ציבורית ולא חוקתית, אך בבתי הספר רכזי המקצוע הם ממש במעמד כזה, נכון קיים ההבדל החשוב שאין הם עוסקים בחיי אדם אלא רק בחינוכו , ושתוצאות עבודתם מתגלה אם בכלל ,רק בתום שנים רבות לאחר שתלמידיהם עזבו את המערכת. רכזי המקצוע אמורים להיות אלה שיבטיחו את מסד מערכת החינוך והוא " איכות ההוראה".  עבורם יש להקים מערך השתלמויות חובה במסגרות שתפעלנה על בסיס קבוע.  ועוד נושא להשקעה דחופה הוא שאלוני בחינות הבגרות.( לא נושא ההדלפות) תחום ידע עצום השייך לטסטולוגיה, ואין המורים שולטים בו , והדבר מקבל את ביטויו לא רק במבחנים שוטפים בבתי הספר אלא גם בבחינות הבגרות עצמן. ניסוח השאלות במיוחד בתחום מדעי הרוח והחברה , פעמים רבות מטעה ולכן גם מכשיל, ויש בו לא מעט כשלים של ניסוח, ואף כשלים לוגיים שאינן מביאים כבוד למערכת. על נושא זה כבר כתבתי לא מעט מאמרים ..ראה למשל את מאמרי  על השימוש הבלתי סביר בהוראת "הסבר"  בבחינות הבגרות,

.

lib.toldot.cet.ac.il/didact/pages/item.asp?item=19383

איני יודע איך תסתיים הפרשה והמחאה נגד הכיתות העמוסות, וזאת משום שהפוליטיקאים יאלצו ,מן הסתם,  ללכת לקראת האזרח המוחה, אך אני יודע שכול החלטה שתתקבל, תהייה כמוסת הרגעה עד למבחנים הבין לאומיים הבאים שיראו כי דבר מהותי לא השתנה. כול מה שהצעתי מחייב מהלכים רבים לטווח ארוך ומקבלי ההחלטות חייבים לפעול ברוח הפסוק מפרקי אבות  ב,יט  [טז] "הוא היה אומר, לא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה"  האם יש לכך סיכוי?