אובד עצות

אוֹבֵד עֵצוֹת/ משה דור

אוֹבֵד עֵצוֹת אֲנִי בָּרְחוֹב הַזֶּה

שֶׁכֹּל בַּתָּו וְגַגּוֹתָיו מְסֻדָּרִים כְּעַל שֻׁלְחַן הַתֵּה

אֲבָל יָדִי בְּיַד בְּנִי וּמַבָּטוֹ עוֹגֵן מֻשְׁלָךְ בְּפָנַי

לְמַעַן לֹא תָּזוּז סִירָתוֹ אֲנִי מִתְאַזֵּר גְּבוּרָה וְנִימוּסִים טוֹבִים

גַּם בְּהַכּוֹת כְּנַף הַשָּׁד מֵאֲחוֹרֵי

וְגַלֵּי הָאֲוִיר הַחַם יַחְלִיקוּ עַל לְחָיֵי הַצְּמַרְמָרוֹת

אוֹסִיף לְחַיֶּיךָ(אֵלי עֵירֹם אֲנִי נִצָּב לְפָנֶיךָ

וְהַלַּיְלָה גָּדוֹל מִסָּבִיב)

וְאֶל בְּנִי אֶשַּׁח

"רְאֵה צִפּוֹר רְאֵה חָתוּל"

אוֹבֵד עֵצוֹת אֲנִי בָּרְחוֹב הַזֶּה

 

בחודש יוני השנה הלך לעולמו המשורר משה דור (1932 – 2016)

דור נולד בתל אביב ובה גדל והתחנך, וסיים את לימודיו בתיכון חדש

בשנת 1952 נמנה עם חבורת "לקראת", חבורת סופרים ומשוררים צעירים, שהביאו למהפך בשירה בכתב העת שהוציאו בשם"לקראת". משה דור היה גם מתרגם ועורך וכמה משריו גם הולחנו (ערב של שושנים ועוד…) בשנת 1962 פורסם קובץ שיריו "מעבר חציה" ובו מופיע השיר שלמעלה.

בחרתי בשיר זה כמבטא גם אותי בימים אלה, שבהם הכול נראה מסודר, כאותם פריטים המוכנים לקבל אורחים על שולחן התה, אף אני אינני בתוך הבית אלא ברחוב ,ברשות הרבים , ובתוך ידי יד בני, מי שאני אחראי עליו ורק למענו עתה אני רוצה שהבית יהיה מסודר, מבטו של בני כעוגן האוניה המושלך בפני, כאמירה של ילד "אבא אני סומך עליך"  והרי  כשאני מביט ברחוב ,שהוא כול הסובב את ביתי, השכונה ,העיר, המדינה ,העולם,למעשה איני רגוע כלל, בעולם מטורף זה שכול סדריו אינם עומדים עוד במבחן המעשה, ופורצי גדר על כול הגלובוס מקפחים חיי אדם בכול המיתות המשונות שאותם שיננו בתפילת יום כיפור "מי באש ומי במים.." אני מתאזר בחזות של גבורה וגם בהתנהגות מקובלת בחברה שפויה, עם נימוסים טובים, כדי לביים את עצמי  כמי שאיננו אובד עצות, רק כדי שהילד יהיה רגוע ,שכן לכשיתבגר כבר יבין מעצמו עד כמה העולם שלתוכו הבאנו אותו הוא מטורף וחסר כללים ,ומי שנוהג בו על פי כללים מקובלים בחברה  לא מובטח לו  שיחזור בשלום מהרחוב לביתו, פעמים אף בגין ויכוח על מקום חנייה, קל וחומר אם חלילה בבדיחות לשון' פגעת בכבוד הנביא האחרון.

כנף השד מכה בי מאחור , ואני יודע עד כמה הוא קרוב אלי, וממשב הרוח של כנף שד זה לחיי מצטמררות ,אך חובת האב כלפי בנו אינה מאפשרת לי להפסיק מלביים את עצמי כמי שאינו מודאג, ואני מוסיף לחייך ,כדי שבני יראה את אותו מבע המרגיע אותו תמיד, ובסתר אני מעביר תשדורת זועקת אל האל, ומתוודה בפניו כי עירום אני למעשה וכול מה שאני מזהה מסביב הוא לילה ללא אור , לילה גדול מסביב. האם בני מרגיש דבר מה דרך כף ידי כמו בגלאי הפוליגרף? האם הוא חש את חרדותי, ויודע שאיני מצליח למלא את חובת האב שבי לתת לבני עד כמה שאפשר ימים ללא דאגה, שהרי אני יודע, כאמור,  כי עוד נכונו גם לו ימים כאלה, ואז אני מתכופף אליו ומפנה את תשומת ליבו אל התמונות שמזמן הרחוב והם משדרות רוגע ותום "רְאֵה צִפּוֹר רְאֵה חָתוּל" וממשיך ללכת ברחוב בו אני למעשה אובד עצות, ולא מבין את העולם הסובב אותי.

מחוץ לביתי אני שומע את רעש המכוניות על הכביש הראשי ,כי אנשים ממהרים ליעד הבא ,למשימה הבאה, ואולי לשדה התעופה לטוס ולחפש שלווה במקום אחר, האם יש להם נוסחה שאני לא מכיר, כדי באמת להשאיר את הכול מאחור ולנוח על חוף כלשהו כאילו באמת אין מקום לדאגה ברחוב שאליו יחזרו בתום החופשה, ורק שלא יפגשו בשדה התעופה את מחריבי הסדר הקיים. ואלוהים כבר לא מרחם  אפילו על ילדי הגן בסוריה ובריביירה הצרפתית בעיר ניס, ובעצם בכול אתר כפי שכתב עמיחי בשירו אל מלא רחמים

אֲנִי שֶׁהֵבֵאתִי גּוֹיוֹת מִן הַגְּבָעוֹת
יוֹדֵעַ לַסֵּפֶר שֶׁהָעוֹלָם רֵיק מְרַחֲמִים