ה"קדיש" ו "התקווה"
א . ה"קדיש" כתפילת האבל.
( דברים שנשאתי בערב לימוד לזכרו של גיא חרוש בערב יום הזיכרון של גיא)
המילה "תפילה" נגזרת בעברית מהשורש פ.ל.ל. ומאותו שורש גם המילה "פלילי" לאמור ,מעשה שיש בו עבירה על החוק.
(שמואל א פרק א פסוק י: וְהִיא, מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל-יְהוָה, וּבָכֹה תִבְכֶּה.
איוב פרק לא פסוק כ"ח: גַּם-הוּא, עָווֹן פְּלִילִי: כִּי-כִחַשְׁתִּי לָאֵל מִמָּעַל. )
מקורה של המילה הוא מהשפה האכדית מהמילה "פילולא" שמשמעה באכדית החובה למסור דין וחשבון לשופט. הלשון העברית אִמצה מילה זו במשמעות של למסור דין וחשבון לשופט כול הארץ. ברם מטבע הדברים כול פנייה לאל מעוררת גם לבקש עזרה מהכול יכול, לפיכך יכולה התפילה להיות גם מסירת דין וחשבון וגם בקשת מחילה (חטאנו לפניך …רחם עלינו) אך גם בקשת עזרה כמעשה חנה העקרה או המתפלל המבקש "פתח לנו שער בעת נעילת שער". כך גם הבקשה להגן על מדינה ישראל "הגן עליה בְּאֶבְרַת חַסְדְּךָ ופרוש עליה סוכת שלומך" זאת כמובן אם אתה נמנה עם מי שסבור כי מדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו".
|
קדיש יתום בארמית: |
תרגום לעברית: |
בין כך ובין כך המתפלל הוא מי שעומד לפני קונו ותמיד הוא פונה אליו בציון שמו , "אלוהינו, אדוֹנָיי, יְיָ' או אף השם המפורש , שבהגייתו הוא מוחלף באחד השמות המקובלים." אדוניי", או "השם". את כול אלה ציינתי שכן ב "קדיש" אין האלוהים מוזכר במפורש בשמו, אף לא פעם אחת, וזו רק אחת מהתמיהות שמעוררת תפילה זו. למה לא מוזכר שם האל ורק נרמז , שאלות נוספות הן באשר ללשון התפילה-ארמית- שהיא חריגה בסידור התפילה שכולו עברית (פרט "ליקום פורקן") בכול אתר בעולם היהודי( פרט לאתיופיה) וכן ההוראה לומר אמן ,כאשר הוראה זו היא חלק מהתפילה. כיצד הפכה תפילה זו לכזאת הממלאת חמש פונקציות שונות במהלך התפילה. אין עוד דוגמא לטקסט אחד שממלא פונקציות כל-כך שונות, וגם נאמרת בידי אנשים כל-כך שונים : החזן, האבל, הגבאי , הקורא בתורה ואחד מן הציבור- יהא אשר יהא- וזאת במצבים שונים. בחתימת התפילה, כחוליית מעבר, כסימן לאבלות, בסיום הלימוד. ותמיהה אחרונה היא באשר לזמני עבר הווה ועתיד בתפילה זו, ואולי בהם יש רמז לסיבה שנתקבעה תפילה זו כתפילת האבל.
אנו פוגשים את הקדיש בנוסח הנקרא "חצי קדיש" ו "קדיש דרבנן" "הקדיש השלם" שאותו אומר החזן לאחר כל אחת משלוש התפילות היומיות (וגם אחרי מוסף וּנעילה בזמנן) וכמובן גם כקדיש יתום,.
כדי לחקור ולעקוב אחר תולדות ה"קדיש" אנו מחפשים קודם כול במקרא ,הד לנוסח התפילה, ואנו מוצאים רק חלקי נוסח שאינם מעידים כי התפילה כפי שהיא בידנו כיום הייתה מוכרת אז. המילים בקדיש, "יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא" מזכירים פסוק מספר דניאל פרק ב פסוק כ: עָנֵה דָנִיֵּאל, וְאָמַר–לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי-אֱלָהָא מְבָרַךְ, מִן-עָלְמָא וְעַד עָלְמָא, וזה הנוסח היחד במקרא המזכיר בלבד את נוסח הקדיש. גם המשנה אינה מזכירה תפילה זו, לא כשלעצמה ולא בציון התפילות שדרוש מניין כדי לאומרן (משנה, מסכת מגילה פרק ד' פס ג') בספרות המדרשים במדרש על ספר "משלי"( מדרש מן המאה התשיעית) מובא הסיפור הידוע על ברוריה ורבי מאיר ומות הבנים שלהם. רבי מאיר חוזר מלימודו וברוריה אינה מספרת לו על מותם קודם שהיא משוחחת איתו על הפיקדון שניתן לה, ועתה החזירה אותו, ורק אז היא מראה לרבי מאיר , את הבנים המתים, ומגיב רבי מאיר ואומר "ה' נתן ו ה' לקח יהי שם השם מבורך" ואין הוא נזקק אף לא לפסוק אחד מהקדיש המוכר לנו כיום.
מדרש משלי הוא מאוחר לתקופת רבי מאיר שהוא בן המאה השנייה לספירה והיה מתלמידיו של רבי עקיבא, אך המדרש מביא לנו מסורות מוקדמות אלה. מוזר ככול שיראה הדבר ,אך דווקא בברית החדשה אנו פוגשים משהו דומה בתפילה הנקראת pater noster – מתי פרק ו' מפסוק 6 עד פסוק 13 – "אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, ייעשה רצונך בשמיים כבארץ כי לך הממלכה והגבורה והתפארת לעולמי עולמים, אמן". מעניין בפסוקים אלה ההדגשה שזו תפילת יחיד, שאומרה אינו דומה לאלה המתפללים בבתי כנסיות ובפרהסיה והם מכונים "חנפים האוהבים להתפלל בעומדם בבתי כנסיות ואצל פינות השווקים למען יֵראו לבני אדם" (שם שם ) האם לפנינו כבר חלק מפולמוס בין היהדות לנצרות , שהרי אצלנו יש צורך במניין כדי לומר קדיש.
אם כן, לא המקרא ולא המשנה מכירים את הקדיש, ואף לא חלק מהנוסח המונח עתה לפנינו.
נעבור אם כן לאמוראים ולתלמוד הבבלי. בתלמוד הבבלי במסכת ברכות ג ע"א מסופר על רבי יוסי שהתפלל בדרך בחורבה, ובא אליו אליהו הנביא והעיר לו על שהתפלל בחורבה, ואגב כך גם שואלו, אילו קולות שמע בחורבה, ועונה לו רבי יוסי : "שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות ואמר לי(אליהו) חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך ,אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו.
הנוסח של "יהא שמו הגדול מבורך" מוכר לנו מאוד כמענה קהל, ולכן אין לראות אותו כהד לנוסח הקדיש, מענה כזה מוכר לנו מהתפילה במקרים רבים נוספים כמו למשל גם בברכת המזון, ועוד. אך במקום אחד מצאנו בגמרא (סוטא מ"ט ע"א ) בתשובה לשאלה –למה מתקיים העולם למרות כול הסבל שבו אומרת הגמרא " ואיהא שמיה רבא דאגדתא" (על אמירת יהא שמי רבא בהקשר של דברי אגדה) הכוונה כאן היא לדברי אגדה הנאמרים בציבור. כך אנו קוראים גם בילקוט שמעוני ,שהוא חיבור מאוחר(זמנו המדויק אינו ברור) את השורות הבאות: "אמר רבי שמעון: אימתי מתעלה שמו של הקב"ה בעולמו? בשעה שישראל נאספין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ונותנין שבח וגדולה לקב"ה. ואמר רבי ישמעאל באותה שעה כששומעים אגדה מפי חכם ועונים 'אמן, יהא שמיה רבא מברך'",כלומר,כאשר עומד לו ציבור גדול ושומע דברי תורה ודרשה מפי דרשן המדבר בשפה הנהוגה באותה עת, -ארמית- ומוסיף דברי שבח לאל וקורא לקהל לומר "אמן" על דבריו. זה המעמד וזה הנוסח המקובל במעמד כזה שיש בו ספונטאניות ואין הוא צמוד לטקסט, שמקובל להיאמר במעמד של התכנסות בבית הכנסת כתפילה על פי נוסח אחיד ומוכר.
זהו כנראה המעמד שבמהלכו ובמשך השנים נולדה תפילת הקדיש, והיא גם נקראת "קדיש דרבנן" . גם מסכת סופרים* אינה מודעת כלל לתפקיד של הקדיש כתפילת האבל. וכאלה הם פני הדברים גם בסידור הראשון הנמצא בידנו סידורו של הרב עמרם גאון (853-871 ) שענה לשאלה ששלחה לו קהילת ברצלונה לגבי נוסח התפילה. הרב עמרם גאון מציין את החצי קדיש, הקדיש השלם וקדיש דרבנן, ואילו קדיש יתום אינו מוזכר כלל. שנים אחר כך כותב סידור גם רב סעדיה גאון המוכר בקיצור כְּ רס"ג (882- 942 ) בבבל של המאה העשירית, אך כאן לראשונה בציון נוהגי תפילות הקדיש הוא מוסיף הערה: " ויש אנשים שאומרים קדיש זה אחרי קבורת המת, ואין זה מן העיקר" באותה גישה נוקטים גם פוסקים נוספים שנים אחרי רב סעדיה גאון, ושוללים את הנוהג לומר קדיש כתפילת האבל. מה שאומר הרס"ג במאה העשירית ," ויש אנשים" משמע לא כולם, אך נוהג זה כבר מוכר לרס"ג אלא שהוא נהוג בידי מועטים והוא מסתייג ממנו. מה יש בו בנוסח הזה שמביא אנשים להפכו לתפילת האבל עד כי הנוהג הופך למקובע כאילו הוא הלכה. ומתי והיכן מתרחב נוהג זה לכלל קהילות ישראל?
קצת יותר ממאה שנה לאחר מותו של רב סעדיה גאון המסתייג מאמירת הקדיש כתפילת האבל פרצו פרעות תתנ"ו(1096) הלא הם מסעי הצלב, ואז לראשונה בהיקף גדול סובל העם היהודי באירופה מהרג, שחיטה ,מעשי אונס של נשים, והוא עומד חסר אונים. שתי אפשרויות הועמדו לפני היהודים, או להתנצר או למות, וזהו קידוש השם המלא והנורא ביותר, בשואה מקדשי השם עשו זאת שלא מתוך בחירה. במהלך מסע הצלב הראשון בתתנ"ו נספו אלפי יהודים (חורבן קהילות שו"ם ) על פי ההיסטוריון צבי גרץ מדובר ב12000 יהודים. באותם ימים של קידוש השם היינו עדים גם לאימהות ההורגות את ילדיהם כדי שלא יתנצרו , ולדעת ההיסטוריון ישראל יעקב יובל ,בספרו "שני גויים בבטנך" (הוצ' עם עובד) תופעה זו חִזקה לימים את עלילת הדם בדבר רצח ילדים נוצרים לפני הפסח.
פיוטים רבים נכתבו באותה תקופה, והם מטבע הדברים מתובלים במה שנקרא היום -הֶרְמֵזִים -לפסוקים מתאימים במקרא, אביא כאן רק פיוט אחד המשלב רמיזות מקראיות ובהן נשזרת המחאה כלפי מעלה כשעדיין יש התייחסות לאל שבעבר הוכיח כי הוא מעורב בחיי עמו ואילו כאן מעורבות זו לא נראתה. מחאת המאמין היא בתזכורת לאל שימלא את חובתו כהבטחתו. כך כותב אז ר' דוד בן משולם:
"אלוהים אל דומי לך"
זרע קודש בנים לא ישקרו/ טף ונשים השלימו יחד לעקד
כבשים בני שנה לעולה תמימים/מפרפרים הילדים וזה על זה מפרכסים
יִרְאֶ ה יֵרָאֶה פעולת בנות בוטחות /יפות בנשים מבוקעות כרס ומפולחות
מוליכים בניהם לטבח כלחופה נאה/ העל אלה תתאפק רם גָאה גָאָה .
. כול מצב של היעדר מוצא הוא עקדה וקורבן שבו "אֱלוֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעולָה" והתערבותו בשעה המתאימה מובטחת (בראשית כ"ב ח') אך כאן לא קרה כך . אתה האל שציווית כי: "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים, בַּשָּׁנָה–יֵרָאֶה, כָּל-זְכוּרְךָ, אֶל-פְּנֵי, הָאָדוֹן" (שמות פרק כ"ג פסוק י"ז) לא ראית את זכוריך אלה הנטבחים עתה על קידוש שמך, ואז באה השאלה הרטורית, שהיא זעקת מחאה. הן אמרת ( ישעיהו פרק ב פסוק י"ב)" כִּי יוֹם לַיהוָה צְבָאוֹת, עַל כָּל-גֵּאֶה–וָרָם; וְעַל, כָּל-נִשָּׂא וְשָׁפֵל " ועל מה שקורה עתה אתה מתאפק ואינך מגיב כאילו אינך עוד מי ששרנו לו "אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרוֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות ט"ו א'). הפיוט אומר אם כן ,לאל, כי זכורים לנו, בני עמך, כול המעמדים בהם היית נוכֵחַ בחיינו כעם ואילו עתה -נפקדת ,השאלה למה נפקדה, נזעקת מבין השורות.
גזרות תתנ"ו מעמידות את יהדות אשכנז במצב מוכר של אפשרות לאובדן האמונה., אך מי שלא אבדה אמונתו גוברת התרסתו, שכן האל ממשיך להיות הכתובת, כאשר המת מוטל לפני בני משפחתו, וכאשר בקהילות אשכנז בתתנ"ו בכול בית יש להם מת המוטל לפניהם ועתה מובילים אותו למנוחת עולמים, במצב זה יש למצוא תפילה שתתן ביטוי לכאב ולזעקה וההתרסה כלפי מעלה. כפי שראינו מהערתו של רס"ג שכבר היו שנהגו להשתמש בקדיש במעמד זה, לאחר גזרות תתנ"ו הוא הולך ומתרחב , שכן יש בה בתפילה זו גם הצהרה על אמונה אך גם התרסה כלפי מעלה כפי שכותב גם הרב עדין שטיינזלץ בספרו "הסידור והתפילה" חלק א'ׁ(|עמ' 294) בערך קדיש "אמירת הקדיש על ידי האבלים היא ביטוי של צידוק הדין…אך גם הרגשה של תרעומת" הרב שטיינזלץ אינו מסביר היכן ובמה מובעת התרעומת.
על התרחבות המנהג אנו למדים מספר שנכתב במאה ה13 בשם "אור זרוע". כותב מחברו רבי יצחק מוינה "בצרפת ראיתי שאין מקפידים על כך מי שיאמר קדיש, אם נער יתום או נער שיש לו אב ואם, אבל כמנהגנו שילד יתום אומר קדיש מסתברא משום מעשה שהיה". ואז להצדקת המנהג שיתום אומר קדיש, מביא המחבר סיפור על דו שיח בן אדם הרץ ערום ומפויח, לבן רבי עקיבא השואל על מעשיו המוזרים. ומשיב לו אותו אדם שהוא כבר אדם מת ושכך גזרו עליו מן השמים עד שיאמר בנו "יתגדל ויתקדש", והציבור ישיב ב"יהא שמיה רבא מברך", רבי עקיבא מוצא את הבן ומחנכו עד שיַדע להתפלל ואמר "יתגדל ויתקדש" ואז נגאלה הנשמה מהגזרה לרוץ ערום ועריה בארצות החיים. הסיפור בא כמובן להצדיק את אמירת קדיש יתום שכבר הייתה מקובלת בחלק מקהילות אשכנז וסיפור זה בא לתת לה גם תוקף של הסכמה אלוהית.
קריאה ביקורתית של הטקסט מגלה לנו היכן טמונה התרעומת וההתרסה.
. כול לשון ה"קדיש" היא בלשון עתיד פרט לשני משפטים. הראשון הוא " בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ (בעולם שברא כרצונו) שהוא בלשון עבר, והמשפט השני הוא בלשון הווה " עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" כול שאר התפילה היא בלשון עתיד, לאמור :בעתיד תאמר גדולתך באותו עולם שבראת כרצונך ואתה ששלום אתה עושה במרומיך ,אנו מאמינים שתעשה אותו גם עלינו שמתנו מונח עתה לפנינו, וכך גם על כול עמך ישראל, אתה עתיד לעשות שלום ,שכרגע איננו חווים אותו, ובעתיד שוב תהייה נוֹכֵחַ בחיינו ,וזאת אנו אומרים דווקא בשעה זו, שכן לא אבדה עוד האמונה בך.
כך מתגלגלים הדברים שראשיתם בתפילת הודיה בתום לימוד ושמיעת דברי אגדה, עד שהפכה לחלק מהתפילה במעמדים שונים ועתה אף נוסף לה ה"תפקיד" של תפילת האבל, עם צידוק הדין אך גם כהתרסה כלפי מעלה. מה שהיה ביטוי למצב נתון בשעה היסטורית נתונה לאחר גזרות תתנ"ו ונתן ביטוי לרחשי לב של העם התנחל בלבבות והפך להלכה שהכול מורין כמותה.
* מסכת סופרים היא אחת מהמסכתות הקטנות- קובץ דינים ופסקי הלכות אנונימי העוסק בדיני כתיבת ספר תורה ודינים אחרים. מסכת סופרים נכתבה ככל הנראה בתקופת הגאונים
ב "התקוה"
תהליך דומה עבר גם על ההמנון שלנו, ברגע נתון בהיסטוריה של התנועה הציונית, הפך שיר שהיה כבר ידוע, מוכר ואף מושר במעמדים מסוימים להלכה שהכול מורין כמותה.
המנון, (ביוונית: Hymnos, שיר שבח) הוא שיר, בדרך כלל מולחן, המשמש כסמל של ארגון מסוים, ומייצג את הארגון וערכיו, כדי להיות שיר שבח. בהמנון נהוג לפתוח או לחתום אירועים של הארגון. אך המקובל ביותר הוא המנון לאומי – המנון של מדינה או של ישות מדינית אוטונומית
"הַתִּקְוָה" הוא המנונה הלאומי של מדינת ישראל, ובעבר המנונה של התנועה הציונית. ההמנון כולל, בשינויים קלים, את שני הבתים הראשונים משירו של נפתלי הרץ אימבר, אשר חובר בשנת 1878, עת ביקר אימבר בארץ בגיל 22!!
בשלהי המאה ה-19 סיגלה לעצמה כל מושבה בארץ ישראל שיר שהיה המנונה שלה:למשל "משאת נפשי" מאת מרדכי צבי מאנה נבחר להיות ההמנון של חדרה אַיֵּךְ, אַיֵּךְ, אַדְמַת קודֶשׁ/ רוּחִי לָךְ הוֹמִיָּה/ לוּ גַּם אַתּ ְגַּם אָנִי יַחְדָּו,/ נָשׁוּב עוֹד לִתְחִיָּה.
מושבת הבילויים בגדרה אימצה את שירו של יחיאל מיכל פינס חוּשׁוּ, אַחִים, חוּשׁוּ!/ נָרִימָה פְּעָמֵינוּ!/ טוּשׂוּ, אַחִים, טוּשׂוּ,/ לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ. שירים אלה לא היו מיטב השירה אך הם ענו על צורך של בניית לכידות קבוצתית, של המתיישבים באותה תקופה. בראשון לציון למשל שרו שיר שחיבר אריה ליפא שליט שפתח בשתי שורות אלה : הֶאָח, רִאשׁוֹן-לְצִיּוֹן! עִיר כּוֹנְנוּ יָדֵינוּ/ לְמַעֲנֵךְ סָבַלְנוּ, שָׁפַכְנוּ דָּמֵנוּ! והסתיים בשורות :
רִאשׁוֹן-לְצִיּוֹן, זֶה שְׁמָהּ וְזֶה שְׁמֵנוּ
יָקוּם אַף יִשָּׁאֵר לָנֶצַח!
כַּבַּרְזֶל הוּא חָרוּת עַל לוּחַ לִבֵּנוּ
וּבְדָם הוּא נֶחְתָּם עַל הַמֵּצַח.
המושבה רחובות שלא היה לה יוצר משלה בחרה בשירו של נפתלי הרץ אימבר שעבר כמה תיקונים על ידי בני המקום, אך עדיין סיימו במילים: לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ/, להיות עם חופשי בארצנו/ לָעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה / ארץ ציון וירושלים
שירו של אימבר הפך פופולארי בתפוצות עוד לפני שאומץ על ידי עוד מושבות. היה זה משה דוד שוב (יליד רומניה) ממייסדי ראש פינה, בעל הקול הערב, שהביא אותו לראשונה לידיעת תפוצות ישראל. חזן מברסלאו בשם פרידלנד התקין תווים למנגינה, וכך פורסם והתחבב "תקוותנו" מחדש בחו"ל (בשנת 1895 ) תחת השם "געגועים", בקוֹבץ שנקרא "ארבע מנגינות סוריות". אותה שנה יצא השיר בארץ ישראל בשנית, ונכלל באסופה "שירי עם ציון" שליקט מנשה מאירוביץ'. השם "תקוותנו" הוחלף אז לראשונה בשם "התקווה", אם כי השם "עוד לא אבדה" דבק אף הוא בשיר באותם ימים, וכך נקרא בכנסים ציוניים.
בשנת 1898 הוצע בביטאון התנועה הציונית "די ולט" פרס בן 500 פרנק, תרומתו של יונה קרמנצקי, עבור מי שיציע המנון עברי ואשר ייבחר, אולם אף שיר לא נמצא מתאים דיו. בקונגרס הציוני הרביעי שוב נדברו בדבר המנון אך לא עשו דבר. לקראת הקונגרס החמישי הלחין המלחין היהודי-רוסי דוד נובקובסקי מאודסה את השיר של אימבר. לפני אותו קונגרס הציע אימבר את "התקווה" להרצל, אך נדחה.( 1903,)
ואז באותה שנה בא הקונגרס הציוני השישי, שעסק בתוכנית אוגנדה, ובו הושרה "התקווה" בשירה אדירה, בגלל צירוף המילים "עין לציון צופיה" – שקיבל משמעות מיוחדת לאור המחלוקת עם "ציוני ציון", שהתנגדו לתוכנית אוגנדה. כך כבשה "התקווה" את מקומה כהמנון הלאומי. גם בסיום הקונגרסים הבאים הושרה התקווה, והחל מן הקונגרס הציוני האחד-עשר שרו את ההמנון בעמידה. בקונגרס השמונה-עשר, שהתקיים בשנת 1933, נקבעה "התקווה" באופן רשמי כהמנון הלאומי של הציונות. ואילו כהמנון המדינה אושר השיר בכנסת רק ב2004 כשהעיר מי שהעיר כי ההמנון אף פעם לא אומץ ככזה על ידי גוף נבחר כלשהוא במדינת ישראל. כול מה שהיה צריך אם כן הוא תמליל שבשעה היסטורית נתונה יבטא רחשי לב של קבוצה גדולה כדי שיתנחל בלבבות ויהפוך להלכה שהכול מורין כמותה.
הן אפשר... 