שילוב חרדים

על הקשר שבין תקצוב לתכנית ליבה./ נחום בלס*

לפני מספר ימים פורסם שהתכנית של שר האוצר ושר החינוך לאלץ את רשתות החינוך החרדיות, רשת החינוך העצמאי ורשת מעין החינוך התורני, ללמד תוכנית ליבה כתנאי לתקצובן, נדחתה למשך חצי שנה, עד אשר תוקם מסגרת חינוכית ארגונית חדשה "חינוך ממלכתי חרדי". ההנמקה לדחייה זאת היא העובדה שחוק יסודות התקציב 1985 קבע שיש לתקצב אותן לפי אותם הכללים המקובלים בתקצוב "כלל ילדי ישראל". למרות פניות לבג"ץ מצד גופים שראו בכך העדפה לא שוויונית בהיות בתי ספר של רשתות אלה מוסדות מוכרים לא רשמיים המתוקצבים לפי כללי תקצוב אחרים, קבע בג"ץ מסיבות שונות, שיש להמשיך ולתקצב מוסדות חינוך אלה כפי שמתקצבים מוסדות חינוך רשמיים.

נשאלת השאלה עליה אין

תשובה בקביעת בג"ץ, ואין למיטב ידיעתנו קביעה בחקיקה הראשית ו/או המשנית כיצד באמת מתקצבים "את כלל ילדי ישראל". השאלה הזאת אינה  נשאלת לגבי המוסדות המוכרים שאינם רשמיים ומוסדות הפטור היות ותקצובם נקבע בשיעור מסוים לפי עקרונות מסוימים – מופחת – מהשיעור בו מתוקצב החינוך הרשמי

התשובה לשאלה זאת גלומה בהנחיות מינהליות ובחוזרי מנכ"ל והיא שונה לגבי כל שלב חינוך. דהיינו התקצוב שונה בגני הילדים (והוא היה שונה עד לאחרונה בין גני טרום חובה לגני חובה), בבתי הספר היסודיים, בחטיבות ביניים (שם הוא דומה כיום לבתי הספר היסודיים), ובחטיבות העליונות.

למרות השוני בין שיטות התקצוב השונות, דבר אחד משותף לכולן,  והוא התבססותן על תרגום של דרישות המערכת מבחינת תוכנית הלימודים, סגל עובדי ההוראה ועובדי העזר, עקרונות הפעולה של המוסד (כגון הימנעות מהפליה בקבלת תלמידים) והתנאים הפיזיים של מוסדות החינוך למונחים כספיים. דהיינו בכל שיטת תקצוב שהיא (בין אם היא לפי תלמיד, לפי כיתה, או כל גישה אחרת), ההנחה היא שהכיתה והתלמיד צריכים ללמוד כמות שעות מסוימת, תכנים מסוימים, כשההוראה מתבצעת על ידי מורים המועסקים במסגרת הסכם עבודה ארצי, בתנאים פיזיים, בטיחותיים ותברואתיים העומדים בסטנדרטים שקבעה המדינה. לדוגמא בשיטת התקצוב הנוכחית של בתי הספר היסודיים לכל כיתה מוקצה מינימום  36 שעות הוראה שבועיות (כולל שעות חינוך וניהול), כיתה הנכללת ביום חינוך ארוך מקבלת תוספת, וכן כיתה המונה מספר תלמידים מעבר לגבול מסוים, ובנוסף לכך היא מקבלת גם תוספת מסוימת בהתאם לרמה הסוציו אקונומית של תלמידיה. בחטיבה העליונה התקצוב הוא לתלמיד, אך הוא מבטא את הצרכים של דרגת הכיתה, המגמה והמקצוע הנלמדים, שוב בהתאם לתוכנית הלימודים ולפרופיל עובדי ההוראה במוסד.

כך מתוקצבים "כלל ילדי ישראל". יישום כלל זה על החינוך החרדי (והדבר יהיה נכון גם לרשתות החינוך העצמאי ומעין החינוך התורני ) מחייב אחת משתיים. או הכרה בתוכנית הלימודים שלומדים הילדים בחינוך החרדי ובהיקפי השעות הנלמדים, באיפיוני  המורים, ובתנאי הלימוד בהם לומדים הילדים החרדים כשווי ערך לאלה של התלמידים בחינוך הממלכתי, ובמשתמע תקצוב בהתאם. לחלופין, בחינה מדוקדקת  באיזה מידה העקרונות הקובעים את תקצוב מוסדות החינוך הרשמיים מבוצעים ונשמרים במוסדות החינוך החרדי, ותקצוב בהתאם לרמת ההתאמה.  על פניו נראה שהממשלה הנוכחית בחרה באופציה השנייה. אם כך הוא הדבר  אין שום צורך בהקמת מסגרת חדשה "חינוך ממלכתי חרדי" שאיש אינו יודע מה משמעותה ומה יהיו חובותיה וזכויותיה, אך אפשר לומר בוודאות שהיא לא תוקם במהלך חצי השנה הקרובה, וכנראה גם לא במהלך השנים הקרובות כי הדבר יחייב חקיקה ראשית עליה יהיה קשה מאד להגיע להסכמות. (לדוגמא האם כל החינוך החרדי ייכלל במסגרת זאת, ואם חינוך ממלכתי חרדי נפרד, למה שלא תוקם מסגרת נפרדת לחינוך הממלכתי הערבי ועוד ועוד שאלות שיהיה כמעט בלתי אפשרי לקבל לגביהן החלטה מוסכמת).

המסקנה המשתמעת מהאמור לעיל היא שיש לבחון מחדש  ובצורה פרטנית לגבי כל מוסד או קבוצת מוסדות בחינוך החרדי מה פרופיל עובדי ההוראה, מה תוכנית הלימודים, ומה ההיקף הנלמד בכל מקצוע ולתקצב את המוסד בהתאם למידת העמידה בתנאים שקבעה המדינה. לא תהיה בעיה להכיר בהוראת החשבון כשוות ערך, אך במקרה כזה יהיה צורך להחליט האם צריך יהיה לקחת בחשבון גם את כמות השעות הנלמדות.  כמו כן צריך יהיה לקבל החלטה כיצד לתקצב את המורות המלמדות בחינוך החרדי ומה מההכשרה שהן מקבלות ייחשב כשווה ערך להשכלה אקדמית, וכיצד מפקחים על כך שהן אמנם מקבלות את השכר המגיע להן, והאם הילדים לומדים בתנאים הפיזיים שהם זקוקים להם

לחלופין אפשר לנקוט בשיטה אחרת – שאינה מקובלת בחינוך הממלכתי – והיא לקבוע שהמוסדות יתוקצבו בהתאם להישגי תלמידיהם במקצועות הליבה ובמספר מקצועות. לשם כך הם יצטרכו להשתתף במבחני המיצ"ב, הבגרות, והמבחנים הבינלאומיים. מובן מאליו שנתוני הרקע הסוציו אקונומיים של תלמידיהם יצטרכו להילקח בחשבון. גישה זאת מאפשרת מצד אחד מתן חופש פדגוגי ותכני למוסדות החרדים, ומאידך מחייבת העברת בחינות במספר ניכר של מקצועות לפחות אחת לכמה שנים בכל מוסדות החינוך החרדי. מצד שני אי אפשר יהיה לומר שעקרונות התקצוב בחינוך החרדי יהיו דומים לאלה של "כלל ילדי ישראל"

נשאלת השאלה הקרדינלית, האם אפשר יהיה להגיע לכך שמוסדות חינוך חרדיים יעמדו – בטווח השנים הקרובות –  בתנאים שיאפשרו את תקצובם המלא בדומה למוסדות חינוך רשמיים. דהיינו שהם ילמדו את תוכנית הליבה באופן וברמה המאפשרת לתלמידיהם להגיע לרמות המקבילות בחינוך הממלכתי (ושוב תוך התחשבות בנתוני הרקע הסוציו אקונומיים של תלמידיהם)

התשובה לכך לצערי היא – בספק גדול.

בהנחה המקלה שתלמידי כיתות א-ד בחינוך החרדי, לומדים את כל מה שהם צריכים על פי כללי מערכת החינוך הרשמית. והמורות שלהם גם כן עברו את כל ההכשרות הנדרשות הרי שאנו עוסקים בקבוצת הגיל  של כיתות ה-יב. קבוצה זאת מונה כיום כ-200 אלף תלמידים ותלמידות. מחציתם (הבנים) כמעט ולא לומדים לימודי ליבה כלל, והמחצית השניה לומדת זאת בהיקפים מצומצמים. גם אם נניח שלבנות לא תהיה בעיה של לימודי ליבה הרי שמאה אלף בנים יצטרכו ללמוד, על פי הצעת חוק ההסדרים הנוכחי 100 אחוז לימודי שפה, שפה זרה ומתמטיקה, ו-75% מהלימודים במקצועות האחרים. אין שום סיכוי שבמהלך חמש השנים הקרובות אפשר יהיה לספק מורים גברים חרדים שילמדו מקצועות אלה ברמה ובהיקף  הנדרשים. אפילו אם נניח הנחה שהיא בלתי ריאלית בעליל שמנהיגי החינוך החרדי יסכימו לכך שמורים שאינם חרדים ילמדו את מקצועות הליבה במוסדותיהם, יהיה קושי ניכר להשיג מורים ברמה ובמספר הנדרשים להוראת לימודי ליבה בכל החינוך החרדי.

המסקנה היא לפיכך חד משמעית. הדרישה שכל התלמידים בחינוך החרדי ילמדו את תוכנית הליבה היא בלתי מציאותית  בטווח שלוש השנים הקרובות. המשמעות היא גם כן ברורה והיא כולה במישור הפוליטי ציבורי ומותירה  שלוש אופציות עיקריות.

א.        הפסקה  מיידית של תקצוב מוסדות שאינם מלמדים את לימודי הליבה בהיקף הנדרש, והתנערות מוחלטת מאחריות לחינוכם של מאות אלפי ילדים, כאשר האפשרות שלהם ללמוד לימודי ליבה בבתי הספר שלהם היא בלתי מעשית, ופנייה למוסדות חינוך ממלכתיים דתיים, קל וחומר חילוניים גם היא לא ריאלית.

ב.       המשך המצב הקיים עם החמרת מה של הסנקציות התקציביות.

ג.        קביעת רף מינימאלי נמוך של תקצוב, איכות עובדי הוראה, ותנאי למידה המגיע לכל תלמיד במדינת ישראל ללא התחשבות במוסד הלימודים, והשלמת תקצוב בהתאם לעמידה בתנאים שמחייבת המדינה. המשמעות במקרה כזה היא קיצוץ ניכר בתקציב המוסדות החרדים, והשלמה מדורגת  של התקציב בהתאם לרצון ויכולת המוסד להתאים את עצמו לדרישות המדינה.

*נחום בלס הוא חוקר בכיר במכון טאוב

נרטיבים מתנגשים

הנרטיב! /צבי גלאון

הנכבה,  מול זכותנו הטבעית וההיסטורית.

השנה (תשע"ג) חל חג השבועות  בתאריך הלועזי 15 במאי, לקראת מועד זה ובמהלכו מציינים ערביי ישראל את יום האסון שלהם המכונה "נכבה". באוניברסיטת תל אביב התקיים אירוע לציון יום זה  כאשר מזה עמדו סטודנטים ערבים המגדירים עצמם גם כפלשתינאים וממול סטודנטים יהודים  עם דגל הלאום שלנו, ובאמצע המשטרה החוצצת בין הניצים.  זכותם של הכואבים את אסונם לתת לכך ביטוי  בכול דרך חוקית שייבחרו, וכך גם למוחים ,אך הבעיה איננה באירוע כזה או אחר אלא בסיכוי שלנו להגיע להסכמה היסטורית עם הנהגה פלשתינאית.

לפי שנה וחצי התקיים בגרמניה כנס  במוסד בשם  GEORG ECKERT INSTITUT  הכינוס היה  על נושא שהוגדר כך: Education and conflict: perspective from Israel/Palestine     מטרתו של הארגון הנזכר  כפי שהוא מציג אותה בעמוד הבית שלו ברשת האינטרנט היא: Its' central competence lies in the application oriented research of collective patterns of interpretation, concepts of identity and representations as conveyed through national education

( תרגום: מטרתו העיקרית נמצאת במחקר הבודק את ההתאמות הקולקטיביות  והאינטרפרטציות  של הזהויות כפי שהן מיוצגות  דרך מערכת החינוך הלאומית) אחת ההרצאות בכנס זה הוגדרה כך: Shaping the past in History Textbooks in Arab schools in Israel 1948-2008

  זו הייתה הרצאתה של ד"ר חני שמש רש .

עיצוב העבר בספרי ההיסטוריה , כך הוגדר הנושא, ולא נאמר  "הצגת העבר" בספרי ההיסטוריה, שכן לא מקובל היום שניתן לספר סיפור כלשהוא מבלי שהמספר יביא את נקודת המבט שלו בסיפור, ולכן יהיה זה הסיפור שלו כפי שעוצב על ידי המספר, ולכן אנו מדברים על הנרטיבים השונים בסיפור הקונפליקט בינינו לבין הפלשתינאים.

 המושג נָרַטִיב ,מקורו בשפה הלטינית וממנה עבר לאנגלית וצרפתית תרגומו לעברית  הוא במושג  "סִפֵּר" , סיפר הוא אם כן  פרשנות של היבט מסוים על העולם, המעוצבת דרך נקודת מבט תרבותית או אישית.

 כאשר אנו מדברים היום על הנרטיב הפלסטיני, מול הנרטיב הישראלי ומבקשים לתת לגיטימיות לכל אחד מהם, זהו מצג  של גדלות רוח ואובייקטיביות.אך מצג בלבד. הדדיות כזאת אינה אפשרית בסיפור שהוא ליבו של קונפליקט אקטואלי בעל השלכות מידיות על ההשתמעות הפוליטית והמדינית שלו. ההסכמה להציג גם את הנרטיב של האחר אינה יכולה לשחרר את המספר מלהציג בסופו של הסיפור גם מסקנה מוסרית וערכית אותה הוא גוזר ממערכת של ערכים מנחים המציגים תפיסת עולם שמעוגנת באידיאולוגיה  כלשהי. מספר כזה ,בכול פורום שהוא ,צריך בסופו של דבר להציג מסקנה כלשהי מהנרטב המוצג. ואם מדובר בביה"ס חובה זו מוטלת על המורה.

בגרמניה ובשבדיה ייתכן כי המורה יפטור את עצמו מלנקוט עמדה ויותיר אותה כשאלה פתוחה, ויש להניח כי מרבית התלמידים גם לא יקשו עליו. אך כאן אי נקיטת עמדה היא בריחה מהכרעה ערכית בשאלה אקטואלית.

כבר מנסחי מגילת העצמאות חשו בצורך להתמודד עם השאלות שעצם ההכרזה על הקמת המדינה מעוררות החל מרגע כינונה. לפיכך כתבו במגילת העצמאות  את הפסוק הבא: "ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

הקמת המדינה אמרו מייסדיה היא מעשה לגיטימי על פי החוק הבין לאומי, שכן כך החליטה עצרת האומות המאוחדות, והיא מעשה טבעי שכן לכל עם זכות לחיות במדינתו שלו, ואילו זכותנו לממש ריבונות כזאת דווקא בארץ ישראל מוקנית לנו מתוקף זכותנו ההיסטורית על טריטוריה זו. זכות היסטורית אינה מוכרת במשפט העמים, ואין שום תקדים היסטורי אחר בו עם שב למולדתו העתיקה אחרי אלפיים שנות פְּזוּרה כדי לחדש בה ריבונות שאבדה לו אי אז בהיסטוריה . כך גם אין תקדים לשרידותו של ציבור בעל זהות אתנית מוגדרת ללא טריטוריה וללא ריבונות תקופה כה ארוכה. התופעה המוכרת היא של התבוללות ולאחריה היעלמות בתוך החברות החדשות העולות על במת ההיסטוריה. לפיכך הטוען לזכות כזאת יכול לממש אותה רק אם יש בכוחו גם להגן על תהליך מימושה בפועל. ואומנם תהליך ארוך זה של הגנה על הזכות ההיסטורית הגיע לשיאו במה שמכונה "מלחמת העצמאות" בעוד שלמעשה הייתה זו "מלחמת קיום" שכן לו לא ניצח היישוב שאז קראנו לו "היישוב העברי"  , כי אז הייתה הזכות ההיסטורית הזאת  הופכת שוב לחזון דורות של "חַדֵּש ימינו כקדם".

 מכול מקום ,מדינת ישראל היא מופע היסטורי חסר אח ורע. אין עוד מדינה שכמעט כל תושביה היגרו אליה בגלל חזון היסטורי  והרצון לממש אותו מתוקף היותו בעיניהם זכות היסטורית. הטענה כי קודם כול הייתה זו הגירת מצוקה אינה משנה את העובדה כי הבחירה הייתה על ארץ ישראל ההיסטורית, בין לפני מלחמת העולם השנייה ובין אחריה בהיעדר אפשרות אחרת. עצם קיומו של החזון הזה היא הנותנת לעם זה את כוחו לממש חזון כזה עם תחושה של צדקת הדרך, ואכן צודקת הדרך,  למרות היותה חסרת תקדים.

זהו הנרטיב שלנו שהוא סיפורו של אתוס ציוני קדום שקבל את ביטויו המעשי בהכרזה על הקמת המדינה ובמלחמה על מימושו של חזון דורות ועצם קיומו של היישוב שחי אז בארץ. אך מה שאנו מכנים מלחמת העצמאות. תקופה ארוכה כונתה מלחמה זו על ידי הערבים מלחמת 48 (ביטוי ניטראלי) אך לאחר מלחמת ששת הימים החל אירוע זה להיקרא בפי הפלסטינאים ה"נכבה" שפירושו בערבית "האסון".  הבחירה במונח זה מטרתה לתאר את מצב הפליטות של העם הפלסטיני כאילו הוא מנותק מההיסטוריה ורק גורם אחד אחראי להתרחשותו- העם היושב בציון ארצו. ה"נכבה"  היא חלק מהניסיון לשכתב את ההיסטוריה כך שתיווצר   מקבילה למצב העם היהודי לאחר השואה ומכוח השוואה זו אף לדרוש את זכות השיבה. מערכת מושגית זו מנסה לטשטש,או אף להתעלם מהנסיבות ההיסטוריות שהביאו למצב הפליטות ואובדן חלק מהטריטוריה עליה הייתה אמורה לקום מדינה ערבית על פי אותה החלטה של האומות המאוחדות, וכך למקד את תשומת הלב בעוול שנעשה לפלסטינאים, והוא זה שאותו יש לתקן, לשיטתם.השיטה הישנה של לחזור על השקר ללא הרף עד שייתפס כאמת מופעלת גם כאן. הנה  רק השבוע לרגל יום ה15 במאי מראיינת אילנה דיין את ח"כ אחמד טיבי בגלי צה"ל והיא שואלת אותו כך: " אתה דורש ממני להכיר בסבל שלך, אתה מכיר בסבל שלי? " לשאלות כאלה אנו קוראים בשלשון עממית -הרמה להנחתה- שכן אין כאן כול עניין של הכרה בסבל אלא בתיאור מהלכים היסטוריים שיש להם תוצאות ששום תו ערכי אינו מונח בצידן, אך אחמד טיבי לא יחמיץ הזדמנות לערוך את ההקבלה המופרכת  בין השואה שלנו לשואה כביכול של עמו וכך הוא עונה לאילנה  " אני הוא זה שאמר מעל דוכן הכנסת שהשואה הייתה הפשע החמור ביותר בתולדות האנושות המודרנית, הייתי מצפה מקורבנות השואה שלא יהפכו אחרים לקורבנות שלהם, והנה אתם הפכתם אותנו לקורבנות של הקורבנות" . מעיד על עצמו אחמד טיבי כי הוא אינו שייך למכחישי השואה, כלומר הוא אמין ושייך ל"טובים"אך מיד באותה נשימה הוא מכחיש את ההיסטוריה של המלחמה ב48 והופך אותה לחלק מהשקר הנמשך של הנכבה, אתם קורבנות של שואת עמכם הפכתם אותנו לקורבנות שלכם,  אחמד טיבי הוא קוריוז אחד מיני רבים בשקר החוזר על עצמו בתקווה שיהפוך למוכר ומוסכם, שכן אמת הוא לא יהיה לעולם. לכן נחזור לשאלות  שבאמת עומדות על הפרק  בצד הנרטיבים המנוגדים.

מהן אם כן השאלות הערכיות שלא ניתן לחמוק מהן, ועל שאלות אלה צריך לקבל את תשובת שני הנרטיבים, ואותם להעמיד במבחן שתוצאותיו יצביעו על העתיד שאליו יש להתכונן. השאלות הן:

1 .  האם אתה או אתם מוכנים לקבל את העמדה כי לעם היהודי יש זכות היסטורית לממש את ריבונותו בארץ ישראל או בחלק מארץ ישראל ההיסטורית. שאלה זו היא שאלת המפתח בסכסוך. לא תיתכן שום פשרה היסטורית כל עוד לא תהייה הסכמה כי אנו נמצאים כאן מכוחה של זכות חסרת תקדים, אך שורשית עד כדי היותה מייצגת של מהות יהודית ,שעמדה בכל המבחנים ההיסטוריים ששום עם אחר לא עמד בה מעולם.

2 . האם אתה או אתם מכירים בכך כי בטריטוריה זו לא הייתה מעולם מדינה ריבונית לשום עם אחר פרט מאשר לעם היהודי.

3 . האם אתה או אתם מוכנים להכיר בכך כי המושג "יהודי "הוא לא רק ציון של שייכות לקבוצה שיש לה זהות דתית אלא גם זהות לאומית.

כל מי שישיב על שאלות אלה בשלילה אין לנו המגדירים עצמם כציונים שום סיכוי להגיע עימו לפשרה היסטורית ויש להתכונן להמשך ההגנה על הזכות ההיסטורית. ואילו כל מי שישיב בחיוב על שאלות אלה הוא פרטנר לדו שיח על שתי מדינות לשני עמים. כלפי פנים צריך יהיה לומר לכול מי שפשרה כזו היא עבורו משבר של אובדן שאי אפשר לחיות איתו, כי זה מה שיכול היה דור המייסדים והדורות שאחריו להשיג בשעה זו של ההיסטוריה, ושהחזון של "ותחזינה  עינינו  בשובך לציון" זה ביטויו היום, ואילו ארץ ישראל השלמה הופכת להיות אחריותו של מי שאחראי על נצח ישראל, והוא כידוע לא ישקר.

ועד אז אין לי כול התנגדות שמי שמבקש להביע את כאבו על אירועים היסטוריים שעברו על עמו יעשה זאת במסגרת החוק ,ובלבד שיום אחד תהייה ההכרה שישראל מממשת זכות טבעית והיסטורית . אין לי גם כול התנגדות כי בבתי הספר שלנו ילמדו את מה שהפלשתינאים מכנים ה"נכבה" ולספר כי הם מתארים היום את אירועי העבר כגירוש מבתיהם שהיו  400 כפרים שנחרבו,ושעתה משפחות שהיו פעם מאוחדות באותן כפרים, הן היום מפוצלות בכמה ממדינות ערב השכנות וגם במדינות רבות ברחבי העולם. אך באותה עת גם ללמד כי זו תוצאה של מלחמת קיום, וכל מלחמה בהיסטוריה יצרה מציאות חדשה ואת העבר לא ניתן היה  לשחזר עוד . בתום מלחמת העולם השנייה היו דרכי אירופה מלאות במאות אלפים של פליטים, ביניהם רבים מבני עמנו, שהמלחמה שינתה את מסלול חייהם לעד. בין הפליטים היו גם גרמנים רבים שמדינות שסבלו מגרמניה הנאצית בחרו שלא להשאיר בתחומן גרמנים שהיו עילה לדרישות הטריטוריאליות של המשטר הנאצי באותם ימים . הראשונים לגירוש היו הגרמנים מחבל הסודטים בצכיה.

שום חרם או רוחות מלחמה לא ישנו את העובדה כי מדינת ישראל היא מדינה יוצאת דופן בהיסטוריה האנושית, באשר אף אנו העם היהודי הוא עם יוצא דופן בתולדות העמים , כאשר אנו מממשים זכות שקראנו לה "היסטורית" שאף לה אין תקדים , אך משעה שנקבעה עובדה זו, ואנו שוב בוני ההיסטוריה של עצמנו, ואיננו עוד סבילים בהיסטוריה של עמים אחרים ,עובדות אלה יהיו  המסד למשא ומתן שיביא לסיום הסכסוך.