חברות במחיר התאבדות – לא!!!

תזכורת מימים של הכרעות  גורליות ליושבי הארץ הזאת, וכמה אנלוגיות היסטוריות.

הכותרת היא תמצית המשפט שאמר דיפלומט ישראלי לנציג בכיר של הממשל במדינה ידידותית  כאשר הוצגה לו דרישה ששני הצדדים,כמסתבר, לא יכלו לקבל מה שביקשו. צד אחד לא היה מוכן לקבל סירוב ,והצד השני לא  יכול היה לתת הסכמה.

תיאור קצר זה של הדברים  עשוי בימים אלה להיראות מוכר, כאילו הוא שייך למחלוקת שלנו אם ארה"ב  על הנושא האקטואלי של סכנת ההתחמשות של אירן בנשק גרעיני, או  על התנאים למו"מ  על שיחות שלום לקראת הקמתה של מדינה פלשתינית. אך דברים אלה נאמרו שנים רבות קודם לכן, ליתר דיוק –לפני  67 שנים .

במקור נאמר המשפט בשפה האנגלית וזה היה נוסחו :   WE WOULD NOT COMMIT SUICIDE TO GAIN FRIENDSHIP

[אנו לא נבצע מעשה של התאבדות כדי לזכות בחברוּת  ( מתוך "דבר דבור 48 " בהוצאת העמותה למורשת משה שרת , עורכים יעקב ורינה שרת 2013 עמוד 9 וההערות מס' 18 ו 19 )]

מי היו אם כן הנפשות הפועלות בדרמה הנרמזת כאן, ומה היו הנסיבות לאותה תגובה.

הדיפלומט ,נציג היישוב אז, היה משה שרת והנמען היה  ג'ורג' מארשאל  מזכיר המדינה  (שר החוץ)בממשלו של הנשיא הארי טרומן.הדברים נאמרו בפגישתם בוושינגטון בשמונה לחודש מאי 1948. זהו אותו ממשל שב 29 לנובמבר 1947 היה בין מצביעי ה"בעד" באוּם על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל לשתי מדינות ,אחת יהודית ואחת ערבית. (היום קוראים לה פלשתינאית). מה היו הנסיבות? מה השתנה בעמדה האמריקאית מאז ה כ"ט בנובמבר 1947. מה התרחש באותה שעה בארץ , ולפני מה עמדנו?

מארשל ייצג באותה שעה את המדיניות האמריקאית בראשיתה של המלחמה הקרה בין שני הגושים של אותם ימים ,(ברה"מ וארה"ב). ארה"ב ראתה במזרח התיכון אזור השפעה חשוב שלה. בפועל פעלה ארה"ב לגיבוש בריתות ומערכות הגנה אזוריות של מתנגדי הגוש הקומוניסטי, ומדינות ערב נתפסו כחוליה חשובה בגיבוש המדינות המתנגדות לברה "מ ומגמות ההתפשטות שלה.( בפברואר  1948 סופחה למעשה גם צ'כוסלובקיה לגוש הקומוניסטי, מהלך שבשעתו היה סימן דרך למגמותיו של סטאלין)

מדינות ערב ( סוריה, עיראק, לבנון, מצרים, ירדן) איימו במפורש לסכל את ביצוע תוכנית החלוקה שנקבעה באום בכ"ט בנובמבר 1947, ולמנוע בכוח את הקמת המדינה היהודית. למעשה המלחמה על הקמת המדינה כבר הייתה בעיצומה , שכן ערביי ארץ ישראל כבר פתחו בה, במה שנקרא אז מלחמת התחבורה, לאמור שיבוש כול דרכי הקשר בין היישובים, על ידי מארבים וירי על דרכי התחבורה. ראשיתו של המאבק היה דפנסיבי ולא נחל הצלחה. הכרזת מדינות ערב כי יצטרפו למאבק בתום המנדט הבריטי, עוררו את החשש כי היישוב היהודי יוכרע , ואף גרוע מכך.אלה הנסיבות בהן במחלקת המדינה בארה"ב פתחו במאמץ להקפיא בשלב זה את התהליכים להקמת מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל. ההצעה הראשונה של ארה"ב  הייתה להקים בארץ משטר נאמנות , שמשמעותו המעשית היא לדחות את ביצוע תוכנית החלוקה. לצורך זה פעלה ארה"ב לכינוס מחדש של עצרת האומות המאוחדות. הצעה זו לא זכתה לתמיכה של שאר המעצמות, ומדינות ערב באו עם הצעה חדשה לוועדה הפוליטית של העצרת הכללית. למסור את נושא הקמת המדינות בארץ ישראל, לבית הדין הבין לאומי של האג.

ההצעה נידונה ונדחתה ברוב של 21 קולות כנגד 20 קולות. רוב של קול אחד. אכן מדובר באותה האג שגם בימים אלה מנופפים בה כנגדנו ברמאללה.( איזה הבדל !!!)    ואז ניסתה ארה"ב מהלך נוסף. היא היציעה לצדדים הנלחמים הצעה  להפסקת אש לשלושה חודשים, ( המושג האנגלי היה truce   שתורגם

אצלנו גם כהפוגה) המכוונת למעשה לנו ולערביי ארץ ישראל.  למעשה פחדו בארה"ב כי אם שתי המדינות יוקמו על ידי הכרזות של שני הצדדים ומדינות ערב יתערבו במלחמה המתחוללת לצד ערביי ארץ ישראל, תתפתח מלחמה מקיפה שעוד מדינות ייגררו לתוכה, וזאת בדיוק שלוש שנים מתום מלחמת העולם השנייה, ופחות מכך באשר לארה"ב שעבורה נגמרה המלחמה רק באוגוסט 45 לאחר הפצצת הירושימה ונגסאקי.

צבאותיה של ארה"ב  היו מפוזרים באירופה ובמזרח הרחוק. למעשה באותם ימים לא הייתה לארה"ב כול עתודה שתוכל להתערב באיזה שהוא קונפליקט בין לאומי, אפילו לא ככוח הכופה הסדר על הצדדים. תנאי הפסקת האש שהוצעו על ידי ארה"ב ( לאחר משא ומתן גם עם הצד הערבי) היו בלתי קבילים בעליל. למשל , קביעת מספר מוגבל של עולים לארץ בחודש – 1500 .כאשר מה שקראנו שארית הפליטה נמצאת במחנות עקורים ברחבי אירופה לא היה שום סיכוי שההצעה תתקבל על ידי נציגי היישוב.  באשר למגורשים לקפריסין שמנו אז 24000 מגורשים היציע ארה"ב שהמגורשים יועלו מיד.  כמו כן כללה ההצעה את התנאי  שאסור יהיה להעלות כוח לוחם ולאמן אותו, ועל ארץ ישראל יוטל אמברגו נשק ,על שני הצדדים.סעיף 6 של ההצעה קבע מפורשות כי "לא ייעשו שום צעדים על ידי אף צד כדי להכריז על מדינה ריבונית  בארץ ישראל או בחלק ממנה וכן שהצדדים לא יבקשו הכרה בין לאומית לעצמם."

את האמברגו לא ניתן היה לכפות על מדינות ערב שרכזו כוחות ונשק רב על גבולות המנדט הבריטי. (ירדן כבר הייתה עצמאית  מ 1946) לכן הסכמה לסעיף זה הייתה למעשה ,הסכמה על אמברגו נשק רק על הצד היהודי, כאשר מדינות ערב פתורות ממנו, למרות הכרזתן כי מיד עם צאת הבריטים  הם יפלשו ויהפכו לכוח לוחם.

אלה הנסיבות בהן מחליט משה שרת,אז שרתוק, לצאת לוושינגטון ולפגוש את מזכיר המדיה, ג'ורג' מארשאל , ולברר מה היא עמדת ארה"ב לאשורה. האם היא נסוגה מתמיכתה ביישום החלטת כ"ט בנובמבר או רק מבקשת להשהותה. באותה עת, מבחינה צבאית, יחסית לראשית המאבק היה מצבנו טוב יותר לאחר שכוחות המגן (צה"ל עוד אינו קיים) עברו גם לפעולות התקפית ולא רק הגנתית, אך  כול עוד לא הסתיים המנדט הבריטי לא ניתן היה להביא לארץ את הרכש הרב שחיכה בנמלי חוץ לארץ.

על פי סיכום שערך בן גוריון ביומן המלחמה שלו לתאריך שבעה למאי 48 עמדו לרשות היישוב רק 29000 לוחמים כאשר הם מחולקים כך :  בגולני, כרמלי, אלכסנדרוני, קיריתי, גבעתי, עציוני, הראל, (כול יחידה כזו משויכת לאזור מוגדר בארץ)סך הכול 16400 אנשי צבא, ובהגנת היישובים 13500 אוחזים בנשק. לכוחות המגויסים רק 60% מהם מחומשים עם תחמושת לשישה ימי לחימה, השאר מגויסים ללא נשק. סך הכוך 29000 איש . על דלות החימוש והתחמושת ניתן ללמוד מההערה של בן גוריון ,ביומן המלחמה שכתב כול יום,  על מה שחסר בתחום הרכב "יש מחסור בכלי רכב (דרושים 1200 כלי רכב לצבא) ודלק(יש רק 70000 גלון) ( מימין תותח  צה"ל 60 מילימטר לפני בא הרכש)

 אלה היו הנתונים כאשר משה שרת עומד לפגוש את שר החוץ של ארה"ב ולשמוע על הצעתו להפסקת אש.  מיד עם הגיעו לארץ נפגש שרת עם בן גוריון בביתו בתל אביב ודווח לבן גוריון על מה שאמר לו ג'ורג' מארשאל וכן על הצעתו להפסקת אש, ושרת אף  הוסיף "ואני חושב שהוא צודק"  בן גוריון ביקש ממנו למסור את אותו הדוח למנהלת העם, אך השביע אותו לא לומר את ארבעת המילים האחרונות.( "בן גוריון- דמותו של מנהיג- אניטה שפירא הוצאת עם עובד עמ' 134) שרת מלא  את בקשתו של בן גוריון בדוח שמסר ביום 11/5/48  בפני מרכז מפאי בהתכנסותו בתל אביב , וסיים כך " מה יהיה למחרת ההכרזה- מי נביא ויגיד,ברור שתהיינה צרות צרורות ונצטרך לעמוד בצרות אלה, ובוושינגטון יהיה מי שיאמר "הזהרתי אתכם"  .

על פי דווחו במרכז מפאי ביום 11 למאי 48 ושוב למחרת בפני מה שכונה אז הי"ג , דהיינו הממשלה הזמנית שנקראה בשם זה דווח משה שרת כי ג'ורג מארשל דרש בשם ארה"ב שלא נשתמש במושגים של ריבונות בשום מסמך רשמי.

מארשל: "אתם עכשיו חזקים ,אולם היזהרו מלסמוך על הניצחונות הראשונים, אני בעצמי איש צבא. אני מזהיר אותך מלהקשיב יותר מידי לעצת שרי הצבא שלך. תשקלו היטב. הנימוקים שלכם הם נימוקים שקולים מאוד , אני מבין אתכם היטב למה אתם חוששים ומדוע אינכם נוטים לקבל את הדרך שאנו מציעים , אבל אתם לוקחים על עצמכם אחריות חמורה מאוד, המלחמה שלכם רק התחילה  מי יודע מה יהיה בסופה, תשקלו היטב את העניין"

ההצעה אליה מתכוון שר החוץ היא הצעת ארה"ב להפסקת אש לשלושה חודשים שהוזכרה לעיל. בפגישה זו נוֹכֵחַ גם סגנו של מארשאל, לוויט, והוא הוסיף  : אתם סומכים יותר מדי על זה שהלגיון הערבי (צבא ירדן) לא יפגע בכם, שתבואו לידי הסכם עם עבדאללה. תתחיל פלישה ותהיו בצרה- אז אל תבואו אלינו בטענות. ואומנם יומיים לאחר פגישה זו (13/5/48)יוצאת גולדה מאיר

לפגישה שנייה,  עם המלך עבדאללה, כדי לבדוק האם ניתן למנוע את פלישת ירדן לאחר תום המנדט הבריטי.זאת כשבעה חודשים לאחר פגישתם הראשונה בתחילת נובמבר 47. (תעודות מדיניות ודיפלומטיות מס 483 עמוד 759 ). שרת בהופעתו לפני מינהלת העם לא כלל את המשפט שהיה תשובתו למארשל שהיישוב בארץ לא יוכל להסכים לחברות עם ארה"ב תמורת התאבדותו . (משפט זה מופיע  בתעודות הדיפלומטיות באנגלית)

. מפקידים אחרים בממשל שמע שרת איומים של ממש כמו " אנחנו לא ניתן ליהודים לנהל מלחמה שאיננו רוצים בה, בדולרים שלנו" רמז ברור ומפורש לעצור את כספי המגבית , אותם כספים ששימשו את הרכש ושאר צרכי המלחמה. אם דברי מארשל וללויט היו ניתנים לתרגום כדברים של שותפים לחרדה הרי כאן כבר יש איום של ממש.

שרת השיב למארשל ולוויט  כי הם מעריכים מאוד את חוות הדעת ששמעו ,והוסיף, אם נקבל החלטה אחרת –זה לא מפני שלא התחשבנו בשיקול דעתכם.

מיד לאחר פגישה זו יוצא שרת לארץ דרך אתונה כדי לדווח  לבן גוריון למרכז מפאי ומנהלת העם ביומיים רצופים לפי סדר זה ב11 למאי וב 12 למאי, על מצבנו הבין לאומי והצעת הפסקת האש של ארה"ב שעשויה לקבל גם גושפנקא  של מועצת הביטחון. כול זאת בטרם קמה מדינה, והיישוב כבר נמצא במלחמה של להיות או לחדול, מול ערביי ארץ ישראל החל מהיום שלמחרת החלטת האוּם על חלוקת הארץ בכ"ט בנובמבר 47 .

כאמור ההנחה שאולי ניתן יהיה למנוע מירדן מלפלוש יחד עם שאר מדינות ערב מביא את בן גוריון להחלטה לבקש מגולדה מאיר לצאת לפגישתה השנייה  עם המלך עבדאללה.

אך בטרם תיאור מסעה של גולדה מאיר לפגישה השנייה עם המלך עבדאללה נראה מה קורה באותה שעה בוושינגטון.( מרדכי נאור-כוכבים ופסים בא"י 1840 1948 ) כזכור כבר בחודש מרץ ב19 בו בשנת 48 מציע שגריר ארה"ב באוּם לדחות את ביצוע החלוקה ולכנס עצרת מיוחדת שתתכנן משטר נאמנות, שבהמשך לאחר שנכשלה הפכה להצעה של הפסקת אש. התגובות בארץ היו קשות בן גוריון הכריז "אנו המכריעים את גורלנו בארץ –המדינה היהודית קיימת ותתקיים אם נדע להגן עליה"  הכותרת בעיתון דבר הייתה דומה " בכוחנו אנו תקום המדינה גם עתה, לא נקבל על עצמנו שום שלטון זר"  הנשיא ,הרי טרומן, לא היה שותף למדיניות של מחלקת המדינה שלו, אך ב12 למאי 48 הוא כינס התייעצות שבה השתתפו מארשל וסגנו ושני עוזרים שלהם ליד הנשיא היה יועצו המשפטי קליפורד שתמך בעמדה של היישוב . בישיבה זו אומר בין השאר מארשל לנשיא" היהודים יצביעו עבורך אך בשאר הגזרות תינזק " הנשיא מאזין  ואינו מגיב. הוא מסיים את הישיבה באמירה טרם קיבלתי החלטה המשיכו לחשוב על הנושא. באותה שעה שבה מתייעץ הנשיא טרומן עם מחלקת המדינה ,נערכת גם הישיבה המכרעת בתל אביב ועליה מיד בהמשך.

על פגישותיה עם המלך עבדאללה מספרת גולדה מאיר בספרה האוטוביוגרפי "חיי" (עמודים  158 ואילך) באותה שעה גולדה היא אישה בת 50 ואם לשני ילדים מבוגרים , דרכה אמורה לעבור דרך נהריים שבבקעת הירדן אליה תגיע מחיפה תוך כדי החלפת מכוניות להבטיח שלא עוקבים אחריה ,וזאת בשטחים מאוכלסים בכפרים ערביים ,כאשר הגליל לא שוחרר עדיין.

הפגישות עם עבדאללה מלך ירדן ( עבדאללה בן חוסיין 1882- 1951 מלכה הראשון של ממלכת ירדן) נשארו שנים רבות סודות שמורים מכול משמר . זאת גם שנים רבות אחרי שעבדאללה נרצח , כנראה בידי שליחי המופתי הירושלמי. עבדאללה נרצח במסגד אל אקצה בשעת תפילתו בשנת 1951 .על פגישותיה אלה מספרת גולדה מאיר  כך:

"האם הפגישות איתי היו אחראיות למותו, אין איש יודע עד היום." [נאצר אמר פעם לאיש ביניים ששוגר לקהיר " אם בן גוריון יבא למצרים לשוחח איתי הוא ישוב הביתה כגיבור מנצח , אבל אם אני אסע אליו יהרגו אותי בשובי" ](זה בדיוק מה שקרה לממשיכו אנואר סאדאת)

"בפעם הראשונה נפגשתי עם עבדאללה  בתחילת נובמבר בשנת 1947" .כך כותבת גולדה מאיר בספרה הנזכר," הוא הסכים להיפגש עימי בתפקידי כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בבית אחד בארם נהריים שעל הירדן ליד תחנת החשמל ההידרו חשמלית של חברת החשמל לארץ ישראל. באתי לפגישה עם אליהו ששון. עבדאללה איש גוץ  מאוזן מאוד ובעל קסם רב. הוא הבהיר במהירות את עיקר העניין:

 

הוא לא ייתן את ידו לשום התקפה ערבית עלינו,הוא תמיד יישאר ידידנו ,וכמובן הוא רוצה בשלום יותר מכול דבר אחר. אחרי הכול,אמר, יש לנו אויב משותף ,המופתי של ירושלים חג' אמין אל חוסיני. ואם אין די בזה הוא היציע שניפגש שוב אחרי ההצבעה באוּם. המומחה שליווה אותי,לפגישה השנייה היה עזרא דנין, שנפגש עם עבדאללה לעיתים קרובות יותר לפני כן, והוא העמיד אותי על תפישת עולמו של עבדאללה לגבי תפקידם של היהודים . לפי תפישה זו פיזרה ההשגחה העליונה את היהודים בין האומות ברחבי העולם המערבי כדי שיספגו תרבות אירופאית ויביאו אותה עימם כשיחזרו למזרח התיכון. בכך ישיבו את האזור לתחייה. [תפישה דומה היציג בן גוריון לנציג פלסטיני/ערבי בכיר בשנת 1934 ,מוסה אלעלמי, וזכה לתגובה כי הוא מעדיף ,שהארץ תישאר ענייה ושוממה אפילו עוד מאה שנה עד שאנחנו הערבים נהייה מוכשרים בכוח עצמנו  להפריחה ולפתחה. (בן גוריון של שמעון פרס – הוצאת כתר 2011 עמ'70 )]

באיזו מידה אפשר לסמוך על עבדאללה בעניין זה ,בכך היה דנין מסופק. קיימנו קשר עם עבדאללה כול חודשי ינואר ופברואר של שנת 1948  באמצעות שליחים ושדרים , ואז הגיעו ידיעות שעבדאללה עומד לתת יד לליגה הערבית. חרדנו ושלחנו לו שדר -האומנם כך הדבר- התשובה מרבת עמון הייתה מהירה ושלילית, המלך נפגע ואמר : אני בדווי ומתוך כך איש כבוד לא רק זאת, אני גם מלך. לעולם לא אפר הבטחה שנתתי לאישה. לכן לא יכולה להיות כול הצדקה לחרדתך"

בשבוע הראשון  של חודש מאי כבר לא היה ספק שלמרות הבטחותיו ,אכן קשר עבדאללה את גורלו עם הליגה הערבית. על האפשרות של לחזור ולהיפגש איתו ,היה וויכוח. היו נימוקים לכול עמדה. אך ברור היה שכדאי לנסות ולמנוע ממנו לחבור למדינות הליגה בתוכניתם לפלוש. לעבדאללה היה הצבא המאומן ביותר בין מדינות ערב. צבא שאומן על ידי קצינים בריטים. התקווה הייתה שאם יקרה נס והוא לא יצטרף לשאר מדינות ערב, יהיה קשה לצבא העיראקי לעבור דרך ירדן  לארץ ולהצטרף להתקפה נגדנו.  בו גוריון סבר שלא נפסיד דבר אם ננסה. וכך ממשיכה ומספרת גולדה מאיר.

"בקשתי פגישה שנייה עם המלך ועזרא דנין צריך היה  להתלוות אלי. הפעם סרב עבדאללה לבוא לארם נהריים , זה מסוכן עבורו, כך טען.אם אני רוצה ,אמר, עלי לבוא אליו לארמון ברבת עמון וגם לשאת בסיכון. לי זה מסוכן מידי אמר עבדאללה. הוא הבטיח להזהיר את הלגיון במחסומים השונים שצריך יהיה לעבור אך הוא אינו מקבל עליו שום אחריות לכול מה שעלול לקרות בדרך.

אני הייתי אז בירושלים וחיכיתי למטוס שיבוא מתל-אביב לאסוף אותי . היו באותו יום רוחות חזקות והתאריך היה 10.5.1948  , ידעתי שאנו עומדים להכריז על הקמת מדינה, וזאת נראתה ההזדמנות האחרונה לדבר עם עבדאללה לפני ההכרזה. התעקשתי להגיע לתל-אביב באותו מטוס פייפר (שנקרא אז גם פרימוס בגלל קולות המנוע) שעלול היה ליפול רק מהרוחות שנשבו שלא לדבר על סופה אם תתרחש. טסתי לתל-אביב בבוקר ומיד המשכתי במכונית לחיפה כדי להיפגש עם עזרא דנין. עזרא דיבר ערבית רהוטה ואמור היה ללבוש  "קולפאק" (כובע כמו חרוט קטום קווקאזי במקור) ואילו אני בלבוש מסורתי של שמלות כהות שופעות וארוכות כאישה ערבייה שמתלווה לבעלה. הבעיה הייתה איך לא לעורר חשד של חיילי הלגיון במחסומי הביקורת.  לא דיברנו כול הדרך. עד לנהריים החלפנו שלוש מכוניות  כדי לוודא שלא עוקבים אחרינו. שליח של המלך עבדאללה בדווי שהמלך אימץ וגידל אותו מגיל צעיר היה מי שחיכה לנו בצד הירדני. הוסענו במכונית שחלונותיה שחורים . הגענו לארמון. עבדאללה נכנס חיוור מאוד ונראה כמי שנתון בלחץ רב.

ניגשתי ישר לעניין

• ג . האם אתה אחרי הכול הפרת את ההבטחה שנתת לנו
• ע . כאשר הבטחתי חשבתי שאני שליט על גורלי ואוכל לעשות את הישר בעיני אבל מאז התברר לי שלא כך המצב.אז הייתי לבד והיום אני אחד מחמישה (מצרים סוריה לבנון ועיראק)וחוץ מזה למה אתם ממהרים להכריז על המדינה שלכם . מה הבהלה? למה אתם קצרי רוח כל כך ?
• ג . עם שחיכה 2000 שנה אי אפשר לומר עלינו שהוא קצר רוח , האם אינך מבין שאנחנו בעלי בריתך היחידים באזור כול האחרים הם אויביך .
• ע . אני יודע זאת, אבל מה אוכל לעשות ? אין זה עוד תלוי בי .
• ג . עליך לדעת שאם תיכפה עלינו מלחמה נילחם וננצח!
• ע . כן אני יודע ,חובתכם להילחם ,אבל מדוע שלא תחכו כמה שנים ותרדו מן הדרישות שלכם לעלייה חופשית, אני אטול לידי את הארץ כולה ,ולכם יהיה ייצוג בפרלמנט שלי אני אתייחס אליכם יפה מאוד ולא תהייה מלחמה.
• ג . אתה יודע כול מה שעשינו וכמה קשה עבדנו, אתה חושב שאת כול זה עשינו רק כדי שיהיה לנו ייצוג בפרלמנט זר? אתה יודע מה אנו רוצים, ולמה אנו שואפים , אם אינך יכול להציע לנו שום דבר  נוסף על מה שהצעת תהייה מלחמה ואנו ננצח בה, אולי נוכל להיפגש שוב אחרי המלחמה  ואחרי שתהייה לנו מדינה יהודית!
• דנין- אתה סומך יותר מדי על הטנקים שלך , אין לך שום ידידים של אמת בעולם הערבי, ואנחנו ננפץ את הטנקים שלך כמו שניפצו את קו מז'ינו.
• עבדאללה- עליכם לעשות את חובתכם
• דנין- אני מקווה שנישאר במגע גם אחרי שתתחיל מלחמה.
• עבדאללה- ודאי
• דנין- איך אוכל להגיע אליך?
• עבדאללה- אני סומך עליך שתמצא דרך
• דנין- אתה מתפלל במסגד ואתה מרשה לנתינים שלך לנשק את שולי בגדך , יבוא יום ואיזה רשע יפגע בך ,היגיע הזמן שתאסור על המנהג הזה לשם הביטחון שלך.
• עבדאללה – לעולם לא אהיה שבוי בידי השומרים שלי נולדתי בדווי חופשי , וחופשי אשאר, לא אשים על עצמי כבלים.

חזרנו לנהריים  מחלונות המכונית ראינו את הכוחות העיראקים מתרכזים במחנה "מפרק"  בלחש דיברתי עם דנין על מה שיקרה ב 14.5.48  דנין השיב לי: אם יהיה לנו מזל וננצח נאבד רק 10000 איש ואם לא יהיה לנו מזל יהיו לנו 50000 אבדות.  הנהג הוריד אותנו במרחק מנקודת המפגש שנקבעה עם ההגנה, להתקרב יותר זה מסוכן הוא אמר. ירדנו . את הדרך עשינו בחשכה על דרך לא דרך . למזלנו לא טעינו והגענו לנקודת המפגש. חבר ההגנה שחיכה לנו נאנח אנחת רווחה ואמר חשבתי שכבר לא תגיעו. שנים אחר כל זאת כשהייתי כבר ראש ממשלה באחד הסיורים שלי בצפון ניגש אלי מישהו שלא הכרתי והזדהה בפני כחבר ההגנה  שחיכה לי באותו הלילה. התחבקנו.

היה זה בוקר של 11.5.48 באותו בוקר התקיימה פגישה במרכז מפאי , נכנסתי ,בן גוריון הרים את ראשו ושאל " נוּ" כתבתי לו על פתק " לא הועיל,תהייה מלחמה, עזרא ואני ראינו במפרק ריכוזי צבא עיראקי "  למחרת התכנסה מנהלת העם שאז עוד קראנו לה הי"ג ובה דווחתי על השיחה עם עבדאללה." 

מתוך יומן המלחמה של דוד בן גוריון

11.5.48. – גולדה חוזרת מהפגישה עם עבדאללה ומדווחת  על כשלון שיחותיה עם המלך.

11.5.48 – משה שרת חוזר מארה"ב ומדווח על אזהרה תקיפה  של מזכיר המדינה ג'ורג' מארשל נגד הפזיזות בהכרזה על עצמאות. שרת גם מביא עימו את התביעה הדחופה של וויצמן להכריז מיד על הקמת המדינה.

12.5.48 – מתכנסת מנהלת העם. רק 10 חברים מתוך ה13 נמצאים, השאר ,גרינבאום ופישמן  בירושלים הנצורה, והרב לוין בארה"ב . בפגישה זו מציגים גלילי וידין את הסיכוי לעמוד נגד הפלישה כ 50/50 וזאת עד שיגיע נשק כבד. ההכרעה נפלה על ברוב של 6 נגד 4 .

בספר הנזכר לעיל (בן גוריון של שמעון פרס עמ' 56) מספר פרס כי פעם שאל את בן גוריון "מתי הרגשת שאתה מנהיג" ובן גוריון השיב "כשהסתכלתי מסביב וראיתי שאין לי את מי לשאול "  תשובה נפלאה זו משמעה היה כי כול הסובבים אותך  מצפים ממך לתת את התשובות לשאלות הקשות שעל הפרק. זה היה המצב  ב12 למאי 1948 כשהתכנסה מִנהלת העם  לישיבה מכריעה לדון בשאלה האם להכריז על הקמת המדינה בתום המנדט או להיענות להצעת ארה"ב להפסקת אש לשלושה חודשים, כאשר באותה ישיבה עמדו משה שרת וגולדה מאיר למסור דוח, שרת על פגישתו עם מארשל והצעת ארה"ב וגולדה על פגישתה השנייה עם המלך עבדאללה.

מחברי מנהלת העם שמנו 13 חברים ,נכחו רק עשרה .   (חברי מנהלת העם הם: דוד בן-גוריון – היושב ראש, משה שרת (אז שרתוק), אליעזר קפלן, דוד רמז, פרץ ברנשטיין, יצחק גרינבוים, מרדכי בנטוב, אהרון ציזלינג, הרב יהודה לייב מימון (אז פישמן), פנחס רוזן (אז פליכס רוזנבליט), משה שפירא, בכור שלום שטרית, הרב יצחק מאיר לוין. הצבר היחידי בקבוצה זו הוא בכור שלום שטרית יליד טבריה)

בישיבה זו נדונה הצעת ארה"ב  לשביתת נשק .שרת הבהיר למשתתפים כי את המונח שביתת נשק צריך גם להבין כהסדר מדיני כפוי בסופו של דבר.  היה ברור כי אם תדחה ההצעה ,הרי לא ייתכן חלל ריק כאשר בעוד שלושה ימים יסתיים המנדט. לכן כול הדיון על הצעת ארה"ב היה למעשה דיון כפול,שכן מכול החלטה נובעת מיד החלטה נוספת. לכן משעה שנדחתה הצעת הפסקת האש הרי מתחייבת ההכרזה על הקמת המדינה. האם הייתה הצבעה על כך???

שאלה זו נראית היום מוזרה מאוד,וכי ייתכן כי אין פרוטוקול מוסמך ומוקלט. לרגע אנו שוכחים את המועד והמעמד. מכול מקום קריאת הדוחות השונים של משה שרת ואחריו של מזכיר הממשלה זאב שרף ( זאב שרף "שלושה ימים " תשי"ט 1959) מעידים על המתח הרב והמבוכה. באיזו טרמינולוגיה להשתמש. ממשלה זמנית או סתם ממשלה , ואולי רק להכריז על הקמת ממשלה ולא על הקמת מדינה (משה שרת- עמדה שגרמה לשמועה כי שרת התנגד להכרזה על הקמת המדינה) ועוד פלפולים המתייחסים להחלטות האום והתגובה האפשרית של ארה"ב אם וכאשר תידחה הצעתם. על פי כמה מקורות נדחתה הצעת ארה"ב  ברוב של 6 נגד 4 ( בעד: בן גוריון,משה שרת, מ.בנטוב, פ.ברנשטיין,א. ציזלינג, משה שפירא. ונגד היו:א.קפלן, פ. רוזנבליט, ד. רמז, בכור שיטרית.) על נושא ההכרזה כותב   משה שרת (בספרו "בשער האומות" ) כי ההחלטה על ההכרזה התקבלה פה אחד .יגאל עילם בספרו " מה התרחש כאן"  טוען כי לא הייתה הצבעה כלל. מכול מקום אני בוחר ללכת בעקבות שבתאי טבת כותב הביוגרפיה של דוד בן גוריון ועל פי מאמרו "על חוט השערה" שפורסם בעיתון הארץ ביום 6 למאי 1973,שמתייחס רק להצבעת הדחייה של ההצעה האמריקאית ואחר כך דנו מיד בנושאים רלוונטיים לנושא הגבולות בהכרזה ולניסוחה. אך קודם כול מה קרה באותה שעה בשדה המערכה על פי יומן המלחמה של בן גוריון. צריך גם לזכור כי הצבא הבריטי וכול מנגנון השלטון שלהם היה בתהליך של פינוי לכוון נמל חיפה, מקום בו יוּרד היוניון ג'ק (דגל בריטניה ) מראש התורן בארץ ישראל לעד. מחנות הצבא הבריטי שפונו וכן משטרות הטייגר שלהם, היו מיד לאחר מכן איזור קרב שבו כול צד מנסה להשתלט עליהם. במקום שבו לא היה קרב היו מי שבאו לחפש שלל של ריהוט או שאר חפצים בעלי ערך לַבָּתִים.

יומן המלחמה של בן גוריון12/5/48

• שוחרר הלילה באחת יוסף אבידר חוטפיו (מהלח"י) התנהגו איתו באדיבות, מצא אצלם שנאה זואולוגית לאנגלים [ היום היו אומרים שנאה הטבועה בd/n/a/ שלהם] בין אנשי הלח"י היו יוצאי פלמ"ח.

הבוקר השכם החלה התקפת הלגיון על גוש עציון ב 1500 איש בטנקים ותותחים [גוש עציון על פי תוכנית החלוקה לא היה במדינה העברית]

משטרת כנען בידנו. אין ערבים יותר בצפת, הרבה חומרי רפואה נמצאו [זקני צפת ייחסו את שחרור העיר לאמירת תהילים שלהם ולנס, הנס היה שהקב"ה שלח את הפלמ"ח]

יש בריחה המונית ממג'דל (היום אשקלון) לנו 5 הרוגים ו 15 פצועים

יגאל ידין חושש שהשיירה מירושלים לא תצא. בין לטרון ובאב אל וואד יש כוחות אויב. מירושלים תרד קודם שיירה צבאית ואחר כך ציווילית.

הלילה מחכים למשלוח אווירי של 100 מכונות ירייה ממין ויקרס, בעוד ימים אחדים תצא אנייה ותגיע ב 25 למאי עם 10000 רובים ו1200 מכונות ירייה ותחמושת.

אחר הצהריים ישיבת מנהלת העם הוחלט על הכרזת מדינה וממשלה זמנית,  פרץ ברנשטיין הציע שנכריז על ממשלה בלבד רוזנבליט ושטרית דרשו לציין  גבולות המדינה –  דחינו זאת.

זוהי תמצית קצרה מתוך היומן רק כדי לתת מושג על המתרחש מחוץ לחדר הישיבה של הי"ג. כול אלה , הדיונים וניהול המלחמה, הם הנושאים עימם מתמודד דוד בן גוריון בן ה 62  בטרם פלישה בטוחה של 5 מדינות ערב, כשברקע עמדת ארה"ב  והיעדר כול ביטחון באשר לתוצאות המערכה.הייתה הפסקת צהריים והי"ג התכנסו מחדש. החשש בחדר הישיבות באולם הקרן הקיימת הוא גדול ועל בן גוריון לנקוט עמדה שכן הכול מביטים בו . בנקודה זו לאחר שנשמעו הסקירות של משה שרת וגולדה מאיר מחליט בן גוריון לקרא ליגאל ידין ולישראל גלילי כדי לתת סקירה על המצב הביטחוני.

וכך פותח בן גוריון: "אנו רוצים לדעת מה מצב העניינים ומה המומחים הצבאיים שלנו סבורים על כך [אלה המומחים שמארשל בקש משרת שלא להאזין להם בהנחה כי הם גורמים המעודדים יציאה למלחמה]

מהי הסכנה , מהי היכולת שלנו לעמוד, מה היקף הסכנה, מה הכוחות שלנו ומה הכוחות שנוכל להעמיד במשך הזמן. זאת תהייה הפתיחה ולאחר מכן תהיינה שאלות"

ידין השיב הראשון ותיאר מצב קשה ותמונה קודרת של המוראל בצבא, מה לעשות עם פריסת הכוחות במקרה של פלישה, להוציא או לא להוציא כוחות מהדרום, כמו כן דבר ידין על כוונה לנסות ולחסום רכב משורין של כוח הפלישה ואין לשכוח את ערביי ארץ ישראל שעד כה הוכו, אך עם הפלישה יחזרו ביתר מרץ לפעול. לכוחות הסדירים של הפולשים יש יתרון  עלינו. אם אני רוצה לסכם ולהיות זהיר, אמר, ברגע זה השאנסים  (האפשרויות )שקולים , אם להיות יותר כנה ,הוסיף, הייתי אומר שהיתרון שלהם גדול אם כול הכוח הזה יבוא ויילחם בנו. המוראל ייפול בכול מקום כאשר האדם יצטרך לפעול נגד ברזל ותותחים. לבסוף המתיק מעט ידין את הגלולה וסיפר על נשק נגד טנקים שפותח בתעשיית הנשק המאולתרת שלנו שכבר הוכיח את עצמו.

גלילי הוסיף לקדרות התמונה ואמר כי אם ההתנגשויות תהיינה בשבוע הקרוב, צריך לומר שהמצב חמור מאוד! גלילי הוסיף כי בעוד 10 ימים עשוי להיות טוב יותר כשיגיע הנשק שבדרכו לארץ. ניתן לקבל ימים אלה עם תהייה הסכמה לקבל ההצעה האמריקאית, כך בודאי חשבו חלק מהחברים בי"ג  שכובד ההכרעות והאחריות להן העיקו עליהם מאוד.

בן גוריון מפנה ל"מומחים" את שאלתו של רוזנבליט, האם בנתונים אלה כדאי לקבל את הצעת ארה"ב לשביתת נשק. ידין משיב כי זו שאלה  שהתשובה עליה אחראית יותר מידי , ושתק ( ידין לא שמע את גולדה מאיר ומשה שרת) וגלילי המשיך כי השאלה כבר איננה צבאית אבל ודאי שדחייה של הקרבות יכולה לסייע לנו.במצב זה בו ,כנראה, חשש בן גוריון כי חבריו להנהגה ייסוגו מתמיכה בדחיית ההצעה האמריקנית הוא נטל את רשות הדיבור ודבריו אלה , הם דברי המנהיג בשעה החשובה ביותר, והקריטית ביותר לעתיד המערכה, ובעצם לעתיד החלום של מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל .

בן גוריון:ישנן שלוש אפשרויות. אפשרות א' היא שסוגרים אותנו ואת הערבים הארץ ישראלים באופן הרמטי… אנו אולי חלשים מהם בהרבה אבל נשתלט על הארץ כולה, אמנם לא בקלות ולא בלי אבדות אבל נתפוס את כול הארץ והשלטון יהיה בידנו. אפס אין להניח אפשרות זו. יש אפשרות שנייה  שאינה לגמרי מן הנמנע… מטילים עלינו בלוקדה ומונעים מאיתנו גם תוספת אנשים וגם הכנסת נשק ועלינו לעמוד במה שיש לנו. אולם הערבים יכולים להביא עזרה, כול העזרה האפשרית, במקרה כזה יהיה מצבנו מסוכן מאוד מאוד . לא אומר שאין לנו תקווה אבל רק בניסי ניסים נישאר בחיים, ורק במעשי גבורה נואשים נפחית אולי הסכנה. אבל מבחינה ריאלית יהיה מצבנו מסוכן מאוד והערבים יוכלו  להשתלט על כול הארץ ולהכניע היישוב אם לא גרוע מזה. [ החזות הקשה הזו מובילה בעצם למסקנה האחת האפשרית והיא לדחות את הצעת הפסקת האש ולהכריז על מדינה ולהתחמש מהר ולהביא עוד לוחמים מבין העולים המגיעים מיד עם ההכרזה]

האפשרות השלישית ,אומר בן גוריון, גם הערבים יגדלו בכוחותיהם וגם אנו. תהייה לנו מערכה לא קלה ולא בלי אבדות, ואם אנו עלולים לקבל מכות ואינני מתאר לי שלא נקבל מכות אז יעמוד הכוח המוסרי שלנו במבחן (הכוח המוסרי הזה הוא הכוח הגלום באמונה בצדקת הדרך שאין בלתה ואין גם כול דרך אחרת להגן על עצם קיומנו כאן,מה שאין כן לצד השני)   "על ידי הכרזת המדינה ובלי שביתת נשק  יקל להביא את כוחות האדם הדרושים ואת הנשק אז נוכל לעמוד  וגם לנצח, לא בלי אבדות קשות והזדעזעויות קשות ולכך יש להכשיר את היישוב, יש לנו כול הסיכויים להכריע".

לאחר כול הדברים האלה צריך היה להכריע. היום במבט לאחור ממדינה קיימת , יאמר כול אחד כי התקבלה ההחלטה הנכונה והיחידה האפשרית, כך לפחות חשב בן גוריון באותה שעה, כמנהיג גדול בקנה מידה של ענק לשעתו, ואף על פי כן בהצבעה  לא התקבלה החלטה של פה אחד.

אין זה משנה אם על חודו של קול כפי שכותב  שבתאי טבת [(5 נגד 4 )להיכן נעלם קול אחד???] או 6 נגד 4  ,  עצם העובדה שהיו מי שחשבו למנוע את החזות הקשה כול כך של בן גוריון עצמו וגם של ידין וגלילי מעידים עד כמה היו ימי ההכרעה ההם ימים של הכרעה היסטורית . למעשה הייתה ההצבעה על השאלה האם ניכנס לתוך ההיסטוריה כעם הנוטל את גורלו בידו לטוב ולרע, או נמשיך לאפשר לעולם לקבוע את ההיסטוריה שלו כשאנו מקבלים את תוצאותיה כגורם סביל ומוכה החי בחסדיהם.

בימים אלה שאנו חיים היום , הכרעות מדיניות רבות  הן תוצאה של דילמות לא פחות דרמטיות , עם ההבדל הנובע מאותה שעה היסטורית שתוארה כאן. היום אנו ריבון היכול לא רק להגן על עצמו, אלא גם  לעמוד מול אומות העולם ולומר, אם נעמוד במבחן קיומי שנית, שוב נכריע -כי לא עוד. היום כשאנו חיים  במדינת ישראל, ובמבט לאחור נערכו לא מעט מחקרים שעסקו בשאלה כיצד זכינו בניצחונות שהשגנו באותה מלחמה קיומית , כאשר לא היה לנו איש אלוהים שיתמכו בידיו כדי שיהיו מורמות, וישראל ינצח. ממש לאחרונה פורסמו  עוד שני ספרים המתייחסים לנושא זה. האחד של  איתמר רדאי בספרו "בין שתי ערים : הערבים הפלסטינים בירושלים וביפו  1947-1948" ( הוצאת אוניברסיטת ת"א) במחקר בודק המחבר  את ההבדלים בין המלחמה בירושלים וביפו ועורך ניתוח היסטורי סוציולוגי לבדיקת ההבדל בין שתי הערים. מסקנתו היא כי יכולת העמידה הצבאית היא תוצאה של הלכידות החברתית והיכולת להפעיל מרות , ובכך הייתה ירושלים הערבית שונה לטובה. אין יום בשנים ההן שבן גוריון לא עמל כדי להבטיח  תנאים אלה של אחדות וקבלת מרות, (אלטלנה ופירוק הפלמ"ח הן רק שתי דוגמאות)מה מצבנו היום בתחום זה? ( שאלה רטורית)הספר השני הוא ספרו של נוח הררי "ההיסטוריה של המחר" ( הוצאת דביר)  וכך הוא כותב בהקשר אחר לחלוטין ,אך מביא את הדברים כדוגמא  ליכולות האדם בתחום הארגון לאחר המצאת הכתב.(עמוד 142) "היהודים השכילו לשתף פעולה בצורה יעילה הרבה יותר מהפלשתינים מכיוון שבשנים שקדמו למלחמה גיבשו היהודים מיתוסים לאומיים חזקים שהזינו אתוס לאומי,בשעה שהפלסטיני הממוצע המשיך לייחס חשיבות רבה יותר  לו ולמשפחתו ולכפרו מאשר לאומה הפלסטינית ( היום מכריז כבר אבו מאזן " רשות אחת חוק אחד ורובה אחד"  אבל גם היום בעזה צוחקים עליו ודבריו נשארים סיסמה המחכה להגשמה- ובכלל קצת מאוחר מדי)וכך ממשיך  וכותב נוח הררי.

"כאשר שמע יהודי מחיפה כי ירושלים בסכנה הוא עזב הכול וסיכן את חייו  לפרוץ את הדרך לירושלים, לעומתו הפלסטיני מבאר שבע ששמע כי יפו הערבית נתונה במצור הוא משך בכתפיו וחזר לעסוק בענייניו. כול יתרונותיהם של הפלסטינים לא עמדו להם בפני הדמיון היהודי הפורה". זה גם  הרקע המסביר את עובדת קיומם של מחנות הפליטים עד היום במדינות ערב.

• ועוד כותב בן גוריון ביומנו  ב ה' באייר תש"ח:הכרזנו! היום נפל גוש עציון , שוב אני אבל בין השמחים כביום 29 בנובמבר , גורלה של המדינה בידי כוחות הביטחון.

בשבת למחרת ההכרזה תם השלטון הבריטי והחלה הפלישה. בן גוריון בדיוק סיים את מחברתו על הימים שלפני ההכרזה במשפט הנזכר כאן לעיל. המנהיג עומד בפני ניהול מערכה צבאית הרת גורל כאשר באותה שעה עליו גם לכפות ממלכתיות ולבטל את הניהול המקביל של הארגונים הלוחמים ( ההגנה עם הפלמ"ח והאצ"ל של מנחם בגין והלח"י )ושרשרת פיקוד עם נאמנויות למפלגות שונות הניזונות מאידיאולוגיות לא תואמות, את כול המאבקים האלה מנהל בן גוריון תוך כדי ניהול מערכה וקליטת רכש  שבלעדיו לא היינו נאבקים היום על כוח בממשלה שעוד לא קמה. ושוב, גם היום  יאמר כול אזרח את אותו משפט שכתב אז בן גוריון הגיבור שעצב היסטוריה וקבע את משק גלגליה .

גורלה של המדינה בידי כוחות הביטחון

 רבע  שעה לאחר ההכרזה הודיע הבית הלבן כי ארה"ב מכירה במדינת ישראל