מהמקום בו אנו צודקים/ יהודה עמיחי

 

 

 

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חָצֵר

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ

וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶׁר נֶחְרַב

 

פרחים לא יפרחו שם באביב לעולם, כי באותו עולם  שבו אנו צודקים סדרי בראשית משתנים  וגם  המטר נכלא בענניו ,  והאדמה בקועה במבנה המחומשים שלה, והדבורים כבר אינן מדלגות מפרח לפרח, ומעבירות ברגליהם את האבקנים אל העלי המזדקר, וחיפושיות הזבל אינן דוחפות במעלה הגבעה הקטנה את כדור הגללים אל מאורתן. כי במקום שאנו צודקים רק עקרונות נחים זה לצד זה כגזעים שנגדעו , ולידם בסדר מופתי מונחות האמיתות שאין מלבדן ,ואמיתות אלה מזינות את הצודקים, והן נאכלות עד לשובע, וישורון בועט בכול היבט  שונה משלו , ושורף כול עיקרון שיש לו ריח של פשרה. במקום שבו אנו צודקים פאות מתולתלות מתבדרות ברוח המייבשת , וצובעת בשחור נבואות של זעם, לכול מי שחולם על סוכת שלום. יש האומרים שחולצותיהם של בעלי הפאות, חומות הן כצבע האדמה המבוקעת, אך אלה רק שמועות, כי בלילות לא רואים צבעים, ורק עם שחר, נבואות השחור לובשות צבע, כדי שנראה אותן עד לאופק הרחוק בעברנו, מקום שבו עמד פעם בית, דומה לבית שבנינו רק לאחרונה ולכן המקום שבו אנו חיים היום הוא רמוס וקשה, ופרחים לא יפרחו בו, בשום עונה בשנה.

מי שאבדו ספקותיו, אין לו לעולם שמחה של התרת הספקות, ורק אהבת הבטחתו של האל לבנו של תרח, ממלאת את כול צרכיו באהבת אדם נברא בצלם, ולכן עפר תחוח ,כמו התל הקטנטן שליד מאורת החפרפרת שבנתה את ביתה החשוך, או ריח האדמה שהפכה לניר, אינם חסרים לו, לא בעיר המרוצפת אספלט ,ולא בגבעות הטרשים טרם גאולתן על פי ההבטחה לצאצאי נחור.

וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם/ שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת/ אֲשֶׁר נֶחְרַב. מי לוחש?  כול מי שחי בחורבות , חרקים ושועלים , ואולי גם המקוננים את איכה של נהרות בבל, רק שהקינה היא בלחש . בין החורבות אין הד, וכבר אין זעקה.

———————————-—————————————————————-

את השיר "המקום שבו אנו צודקים" פרסם יהודה עמיחי בספר שיריו " שירים 1948 -1962 " חמש שנים לפחות לפני מלחמת ששת הימים, וכמו כול שיר לירי, שמכותביו הם הקוראים לעתיד , האקטואליות שלו מצמררת, כאשר ייתכן שאנו קרבים לרגעי ההכרעה אם הבית הלבן יתמיד במהלכיו. אם לא יתמיד מפאת עברו של יושב הבית הלבן היום, רומסי האדמה התחוחה  יראו בכך ,את אצבע אלוהים, וההבטחה האלוהית תקבל משנה תוקף. ואנו המסרבים לחיות על פי הבטחת אלוהים לאברהם , היות שאין לנו ארץ אחרת , נמשיך להיאבק, ואולי גם לשיר כמו חנוך לוין בשירו "אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם" ( בית אחד מתוכו) ולקוות שקולות שקולים , יהפכו לקולות הרוב.

אֶת בֵּיתִי אֵינִי בּוֹנֶה עַל שְׂפַת הַנִּילוּס וְאִשְׁתִּי לֹא יוֹשֶׁבֶת עַל הֲפְרַת

וְהִתְמַתַּחְתִּי יָפֶה כָּל בֹּקֶר גַּם בֵּין מְטוּלָה לְאֵילַת

כִּי אֲנִי אֵינֶנִּי חוֹל עַל שְׂפַת הַיָּם

וַאֲנִי לֹא מְקַיֵּם הַבְטָחוֹת שֶׁנָּתַן אֱלֹוהִים לְאַבְרָהָם.

מתוך תבליט בשער הניצחון של טיטוס ברומא