בְּאֵלָה הַיָּמִים סַבּוּנִי מַדוּ
חִים /וְכָּל לֵבָב עוּלְפֶּה /מִנִּיחוֹחֵי הַחֵטְא יַהְבִּילוּ שְדוֹת הַרֶשַע ׁׁׁ / אברהם שלונסקי ֻׁ
(קריקטורה של דוש 1975)
ימים אלה הם ימים מאוד עצובים, אולי כבר היו כאלה, או אף גרועים יותר, אך הפעם איני מוצא דבר להיאחז בו . מאז חטיפת שלושת הנערים בצומת גוש עציון והרצח הנורא של הנער משועפט , על ידי יהודים שידם דמים מלאו אין לי מנוחה. גם לפני רצח רבין אמרנו כי למרות ההסתה משולחת הרסן רצח פוליטי על ידי יהודי הוא בלתי אפשרי ,ורצח של שנאה סתם קל וחומר.ההבלגה הלא מוסברת לתופעת תג מחיר ושריפת הנער הערבי הם תקדימים שמוטטו את ההנחה כי יהודי לא יעשה זאת. ההבלגה הלא מוסברת לתופעת תג מחיר גם היא תקדים שנגעיו המצטברים עוד יטפחו על פנינו. מעשים של בני עמנו שלרוב מגדירים אותם כמעשי שולי החברה אינה מנחמת כלל, ומה גם ששוליים אלה הולכים ומתרחבים. עתה גם הממשלה מתפרקת ,ופנינו למלחמת בחירות שכנראה תשכפל את המפה הפוליטית הקיימת. כול מיני אמירות על היעדר יכולת של יהודים לקיים חברה שאינה מחסלת את עצמה עולים מנבכי הזיכרון האישי והלאומי שלי, וההלקאה העצמית זוממת לפרוץ אל קדמת התודעה. כשרצה אחד העם (שם העט של אשר גנצבורג 1856-1927 ) לחלץ 
את הגולה היהודית מתסביך ההלקאה עצמית שלה כתב את מאמרו "חצי נחמה" . אחד העם בחר בעלילת הדם כהוכחה לשקר, שגויי הארצות בהם אנו חיים מסוגלים להמציא עלינו, וביקש שנגזור גזירה שווה לכול העלילות האחרות והתכונות השפלות שמנסים לייחס לנו. "יהודי ודם –היש שני הפכים גדולים מאלה" כותב אחד העם בסיום מאמרו. מה היה כותב אחד העם היום נוכח המציאות של שרפת מסגדים ושרפת בית הספר הדו לשוני בירושלים והוזי הקמתו של בית המקדש השלישי על הר הבית.
בינתיים העולם הגלובלי בו אנו חיים עוקב אחרינו בזכוכית המגדלת שלו ,וטיפין טיפין גדלה קבוצת המדינות המכירה במדינה הפלסטינית בגבולות 1967. נכון, החלטות אלה אינן משנות את המציאות, אך הן בהחלט מכשירות עוד קרקע לאנטישמיות החדשה שהיא אנטי ציוניות/אנטי ישראל. היסטוריונים אינם עוסקים בהווה אלא מספרים לנו על העבר, ומידי פעם מוסיפים שורה של לקח להווה המכוונת אל מקבלי ההחלטות של אותה שעה. כך למשל כתב ויליאם שיירר במוטו לספרו "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" – "שאינם זוכרים את העבר נידונים לחזור ולחיותו" עלעלתי אם כן בדפי הזיכרון שלי ועלה בהם ההיסטוריון יעקב טלמון. נזכרתי בפסוק של פרופסור יעקב טלמון שבו הוא מסיים את מאמרו 
"ההיסטוריה היהודית – משמעותה האוניברסאלית וייחודה" בספרו "אחדות וייחוד" (הוצ' שוקן 1965) ואותן מילים גם בסוף ספרו "בעידן האלימות" (הוצ' עם עובד1974) וכך הוא כותב " מאמין אני שעל אף הסיבוכים והעיוותים,האכזבות והכישלונות אשר מהם, לכאורה אין מנוס,עתידה ישראל יום אחד להיות בעלת משקל מבחינה רוחנית, ויחד עם הגולה היהודית- כוח רוחני רב משמעות בעולם . שאם לא כן, לא יהיה שחר להיסטוריה" לפני שנים רבות מאז הייתי תלמידו של יעקב טלמון באוניברסיטה העברית בירושלים.היה משפט זה שניחם אותי בעתות מצוקה . גם את דבריו של עזר ויצמן במלחמת ההתשה שלאחר "ששת הימים" , אז היה ויצמן ראש אג"ם ,בראיון עם גאולה כהן נהגתי לצטט לפני כול מיני ספקנים. בתשובה לשאלה המאוד בנאלית של גאולה כהן " אז מה יהיה הסוף" השיב ויצמן "מי ששואל מה יהיה הסוף סימן שאינו יודע מה היה בהתחלה" בשני פסוקים אלה של ההיסטוריון המאוד מפוכח ועזר ויצמן המאוד מציאותי קשה לי היום למצוא בהם את נחמות העבר שלי. כלל מקובל עלי שפסוק שבו מופיע האמירה "מאמין אני" אי אפשר ואסור להתווכח אתו, שהרי אנו נמצאים בתחומה של האמונה שבה אין מקום לשיקולים של היגיון צרוף. לכן גם הביטוי " לא יהיה שחר להיסטוריה" הוא סתום. ההיסטוריה שכותבים אותה בני אדם אינה מייצגת לא שחר ולא שקיעה אלא היבט של המביט בשעה נתונה. ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב שנספה בשואה כתב את ספרו המונומנטאלי "דברי ימי עם עולם" כאשר סבר שאנו נידונים להמשיך ולהתקיים בגלויות השונות שלנו כשבכול עת יהיה מרכז אחד שיהיה גדול וחזק כדי לשמר את הכוח המחייה של עם ללא ארץ. ואילו טלמון בפסוק שצוטט ,כאזרח מדינת ישראל אינו יכול להשלים עם המחשבה שייתכן כי הבית השלישי שהקמנו כאן הוא עוד אפיזודה היסטורית בתולדותינו. כדי לחזק את רוחו הוא מייחס להיסטוריה דטרמיניזם של היגיון הכרחי לפיו שר של היסטוריה אינו מקיים עם אלפי שנים מבלי שיש כוונת על כל שהיא. לפנינו כמובן דברים בעלי סתירה פנימית בין ההיגיון והכוונות של שר ההיסטוריה. שכן השר הזה אינו קיים, וההיגיון מלמד שהכול אפשרי במציאות שבני אדם קובעים אותה על ידי התנהלותם.זאת יודע גם יעקב טלמון אך הלב לא נותן לראש לאשר זאת. עזר ויצמן לעומתו שלח אותנו לראשית דרכנו כאן כשהתחלנו להגשים את החזון של הקמת המדינה עם "דונם פה ודונם שם" ולא רחוק יותר אל עברנו בימי הבית השני וחורבנו כאשר קנאים משיחיים שרפו מאגרי חיטה בירושלים הנצורה(המרד הגדול 66-73 
לפנה"ס) מרד זה והחורבן שבעקיבותיו נגמר בבקשתו של רבן יוחנן בן זכאי מהמנצח הרומי אספסיאנוס " תן לי את יבנה וחכמיה" , וכך התחילה התקופה הרבנית שהחליפה את המרכז הפולחני ועצמאותנו המדינית בירושלים. לא לשם כוון כאמור עזר ויצמן. כדאי אם כן לחזור ולקרֹא את דברי ההיסטוריון בספרו "בעידן האלימות" לפני העמוד האחרון בספר שצוטט לעיל. וכך הוא כותב (עמ' 337-339) " הניצים שבניצים ,בשני העמים, הנתפסים לחזיונות אפוקליפטיים ,נדרשים אלה לאלה אהדדי. הערבים נחושה החלטתם להתגרות בישראל שתתפשט ותתרחב עד להתפוצצות, עד שתיחנק באוכלוסים הערבים שבקרבה, ובהיותה עמוסה לעייפה בעיות ללא פתרון, נרדפת ומוטרדת על ידי לוחמה זעירה ופעולות חבלה, תיאלץ ישראל לנקוט אמצעי דיכוי קיצוניים , תבזבז ללא שיקול דעת את כול עוצמתה לריק וכול העולם יראה ויתפלץ, ויש גם יהודים ניצים שבניצים – משולי הטירוף- ( Lunatic fringe ") שאף הם מתפללים לאפוקליפסה אשר כתוצאה ממנה יתנדפו כול הערבים בין לילה…כול מה שנספח ונטמיע בגופה של ישראל יישאר שלנו גם בעתיד, עובדות מוגמרות יוצרות חוקים ואילו תיאוריות המשפט הבין לאומי אינן מכוננות עובדות" טענות הימין הקיצוני שלנו. להזכירכם, אלה דברים שנכתבו בשנת 1974 ותהליכים אלה לא נמוגו אלא רק התעצמו. האירוניה ההיסטורית היא שהתנועה הציונית יצרה גם "ציונות ערבית" שפִתחה עם השנים את הסאגה של "אם אשכחך ירושלים" בנוסח הערבי, אי ההשלמה עם הנוכחות שלנו בחבל ארץ זה , בצד תחושות ההשפלה של הכבוד והביזוי שלאחר מכן ,מתמקדות עתה בהגנה על אל קודס ואתרי הקודש המוסלמים שעל הר הבית. זוהי המציאות הגיאופוליטית שאנו חיים עתה בצידה של חברה שסועה ומפולגת ורבת בעיות של פערים והיעדר לכידות חברתית, כל אלה מעוררים צפייה בלתי נשלטת להתעוררות של יצר הקיום החזק במדינה קיימת ולא בתפילה של ו"תחזינה עינינו" ,כל אלה מעוררים ציפייה למנהיגות מפוכחת ואמיצה שיודעת לנווט בעולם המודרני שאנו חיים בו. כבר עגנון ברומן שלו "שירה" הקדיש כמה שורות לעניין זה של הנהגה, וכך הוא כותב שם: " החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם, מפני שהם יודעים כי יש חכמים מהם,ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים, בתוך כך קופצים הטיפשים והרשעים ונטלים את העולם לידיהם ומנהיגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם" עגנון למעשה הולך בעקבות אפלטון, האם ידע זאת? 
גם עתה יש המנסים לעורר בנו את ההרגשה כאילו אנו חסרים מנהיגים היכולים לעמוד בראש הממשלה ולנהוג על פי חכמתם וניסיונם, פרט למי שכבר עשה זאת. אך לא אלמן ישראל ולא בזכות דמות אחת בלבד נצא מהמבוך בו אנו נתונים עתה. עם חופשי הקובע את גורלו הוא גם עם המממש את זכותו להביע את דעתו באותו אמצעי שהדמוקרטיה הישראלית מעניקה לנו , ובוחר על פי האידאולוגיה והתכנית שמציגים לפניו מי שמבקשים את קולו וגם על פי יחסם לעולם, שאינו עתיד להפסיק את התעניינותו דווקא בנו . לכן אנו זקוקים למנהיגות שרואה לנגד עיניה את כול העולם "ובגויים כן יתחשב"
הן אפשר... 