ארכיון תג: ישראליות

21 אזרחים מחפשים הגדרת זהות חדשה

,תחושות זהות בעולם משתנה/ צבי גלאון

עשרים ואחד  אזרחים עתרו לבית המשפט הגבוה לצדק  וביקשו מבית הדין לקבוע כי זכותם להגדיר את עצמם  בסעיף הלאום בתעודת הזהות, כישראלים ולא כיהודים.

Srulik2דת ישראל

בית המשפט הגבוה לצדק  דחה את בקשתם. זוהי דחייה שנייה של פניה זו שנידונה גם לפני שש שנים בבית המשפט המחוזי בפני השופט נועם סולברג( היום שופט בבית המשפט העליון), כאשר אותם אזרחים ביקשו ליצור תקדים שישראל היא מדינת כול אזרחיה.  אז טען השופט  כי עתירתם עוסקת בשאלה אידיאולוגית, היסטורית ופוליטית אך לא בשאלה משפטית. לאמור ,לבית המשפט אין כלים משפטיים  לדון בעתירה  שהובאה לפניו.  והנה עתה בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ  הסכים לדון בפנייה החוזרת של אזרחים אלה. וכאמור דחה אותה

טענותהבג"ץ דחה את העתירה בטענה כי לא הוּכח עדיין כי קיימת לאומיות ישראלית המנותקת מהגדרת דת או השתייכות אתנית. השופט חנן מלצר  אף טוען כי התפישה המפרידה בין אזרחות ללאום מעוגנת במעמד החוקתי של המדינה כמדינה יהודית. במילים אחרות : איחודם של הלאומים הנפרדים במדינה לישות אחת הקרויה ישראלים סותרת את היות המדינה, מדינה יהודית  ודמוקרטית על פי זיהויה והצהרתה עם הקמת המדינה.

כאשר במאה ה19 ביקשו יהודים בארצות פזוריהם  לתת ביטוי לזהותם במדינות שהעניקו להם שיווין זכויות (אמנציפציה) הייתה ההגדרה העצמית שלהם גרמני ,או צרפתי , בן דת משה. המונח "יהודי" הוחלף במילים "בן דת משה" . כך יכלו באותה מדינה לחיות גרמנים נוצרים פרוטסטנטים , בצד גרמנים נוצרים קתולים , ולצידם  גרמנים בני דת משה. ההבדל בין הקבוצות היה בכול זאת הבדל מובהק, הנוצרים הגרמנים היו מבחינה לאומית גרמנים ואילו מבחינה דתית הם היו שונים זה מזה. ואילו בני דת משה לא השתייכו לקבוצה האתנית לה השתייכה קבוצת הרוב שכן ההגדרה "בני דת משה"   לא שינתה את ההבדל האתני וגם לא את ההגדרה של אזרחי המדינות באירופה שראו ב"בני דת משה" יהודים לכול דבר, לאמור קבוצה דתית אתנית השונה מקבוצת הרוב.  ההגדרה של סארטר  כי יהודי הוא מי שהחברה רואה אותו ככזה , הייתה הגדרה סוציולוגית תקפה. ביטויה המעשי היה ביחס של אוכלוסיית הרוב אל אוכלוסיית המיעוט, ולרוב היה זה ביטוי של אנטישמיות שלמעשה מעולם לא  שינתה את דפוסיה  באירופה, עד לביטויה הקיצוני והמחריד בשואה.

עתה חוזר בית הדין הגבוה לצדק במדינת ישראל ומאשר  כי  לא ניתן להפריד בין ההשתייכות האתנית לאומית לבין ההגדרה הדתית, וזאת גם למי שאינו רואה עצמו כאדם דתי , או אף מגדיר את עצמו כאדם חילוני, (לא יהודי חילוני אלא אדם חילוני).

המתח הזה בין היהודי לישראלי  ימיו כימי המדינה . מאותו רגע שבו בחרה מועצת העם הזמנית לקרא למדינה שעמדו להכריז על קיומה, בשם "ישראל" , שהוא גם השם הקיבוצי הראשון שלנו, ומשעה שזוהינו כצאצאי שבט יהודה  הפכנו ליהודים וכאלה נישארנו גם במדינת ישראל שהכריזה על עצמה כמדינת היהודים.  ההיסטוריה בגלגוליה העצימה את תהליך הפיכתנו לעם ללא מדינה כשיהדותנו היא המכנה המשותף שלנו, אך משעה שהפכנו לעם עם מדינה, חוזרת הישראליות ומבקשת לעצמה ביטוי לגלי באשר זו תחושתם של המבקשים זאת, הם מרגישים יותר ישראלים מיהודים. בתשובה לשאלה מי אני , יש רבים שיאמרו  אנחנו ישראלים כאפשרות ראשונה, ופעמים  גם יחידה.

עם שאלה זו מי אני? פתח גם אחד העם את מאמרו "עבר ועתיד" בתרנ"א (1891) וכך הוא כותב: " פילוסוף גדול שלא בידיעתו היה האדם הראשון בשעה שביטא לראשונה את המילה -אני-  . מיהו אני, שאלה זו חוזרת ונשנית בכול דור ומוצאה לה תשובה אחרת בכול דור" ליהודי הגולה, ובמיוחד דור ההשכלה הייתה זו שאלה כמעט קיומית, עד שלימים גם מצאו דרך לחיות בין הזהויות השונות בעזרת הנוסחה " הייה אדם בצאתך ויהודי באוהלך" |(יל"ג-ראה בהמשך) במילים אחרות ,בחוץ נהג בכול מובן כמו האוכלוסייה הסובבת אותך, בשפה ולבוש המבטלים את סממני הזרות, ובביתך קיים את מצוות הדת שאתה מאמין בהם.

בתולדות הספרות  העברית נקראה הדמות שלא מצאה את מקומה באף אחד מהעולמות, זה שנולדו לתוכו והעולם שחיו בו עם רצון להשתלב בו,  דמות זו נקראה"התלוש"

וגם כאן במדינת ישראל כבר בראשית שנות השבעים פרסם פרופ' הרמן  ( Herman  s.n  ) את ספרו" Israelies and Jews"  *  שבו הוא עוקב אחר המתח ההולך ומתהווה בין שתי הזהויות החדשות המתאפשרות במדינת היהודים, הקרויה מדינת ישראל. פרופ' הרמן חקר את מה שהוגדר על ידו "תחושת הזהות" . צירוף זה  רואה את המסגרת הפסיכולוגית  כמסגרת לדיון בשאלת הזהות של כול אדם. , במילים אחרות: שאלת זהותו של אדם היא קודם כול שאלה של  רגשות, לפני הגדרתה המשפטית, או האזרחית.

. אני  הנני מה שאני מרגיש שאני, ולפי שמדובר ברגשות , מדובר במצב נפשי שעשוי לחול בו שינוי בהתאם להשתנות הסיטואציה הקיומית שבה אני נתון.

כך למדנו  גם מהפסיכולוגיה החברתית כבר ממחקריו של קורט לווין (פסיכולוג יהודי גרמני 1890 1947 ) שטוען כי  המפתח בשדה החברתי של הפרט הן הקבוצות ; קבוצת ההשתייכות , או לחלופין , קבוצת ההתייחסות של אותו יחיד . הקבוצות הן המקור לרגשותיו , לתפיסתו ולפעולותיו של היחיד . כדי להבין את התנהגות הפרט , יש להבין את השדה שלו , את מרחב חייו , ( Life Space ) שפירושו הבנת הסביבה הפסיכולוגית של הפרט , שהינה זו כפי שהיא נתפסת על ידי הפרט עצמו.

אֶל אוֹצַר הַמְּדִינָה הָבֵא חֵילֶךָ  /מתוך "הקיצה עמי" של יל"ג

וּבִנְכָסֶיהָ קַח חֵלֶק וָזֶבֶד.                                                 זהו שיר אופייני

הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ,                                  לתקופת ההשכלה

אָח לִבְנֵי אַרְצֶךָ וּלְמַלְכְּךָ עָבֶד.                                         שבה מנסים

הָקִיצָה עַמִּי, עַד מָתַי תִּישָׁנָה?                                         היהודים להשתלב

הֵן גָּז הַלַּיִל, הַשֶּׁמֶש הֵאִירָה;                                         בארצות מגוריהם

הָקִיצָה, שָׂא עֵינְךָ אָנֶה וָאָנָה                                    ובהתאמה גם להתלבש

וּזְמַנְּךָ וּמְקוֹמְךָ אָנָּא הַכִּירָה   .                      _

כך ביקשו לצמצם  את העוינות כלפי היהודים, והמארחים הם קבוצת ההתייחסות שלהם

 פעמים מתרחש שינוי בתחושת הזהות דווקא על ידי הקבוצה האופוננטית. שעה שרוצח נתעב בשערי בית הספר "אור התורה"  בצרפת יורה בראשיהם של מורה וילדים רק משום שהם יהודים, באותו רגע תחושות ההזדהות שלנו עם הקורבנות מעצימות את תחושות ההזדהות  בשל היותנו דומים לנרצחים, לאמור, יהודים.

בהיותי מנהל ביה"ס תיכון בירושלים התפתח בכיתה י"א אחת הוכוח מה אנו קודם ,יהודים או ישראלים. ויכוח זה כמובן לא יכול להיות מוכרע בין בני נוער ,שעה שכול אחד אוחז בדעתו ואינו מרפה , שכן גם דעתו היא חלק מהתשובה לשאלה מי אני?  במקום לנקוט עמדה בחרתי להפעיל תרגיל מוכר של תקיפת הקבוצה לצורך איחודה. הזמנתי לכיתה את  פול לסטר, שהיה אז (שנות ה80) עולה חדש מארה"ב, להופיע לפני הכיתה ולהסביר להם למה החליט לעזוב את ישראל ולא להשתקע בה, כפי שהתכוון לעשות בשעת עלייתו.  פול סיפר לתלמידים  על חייו בארה"ב ועל החלטתו לעלות למדינת היהודים ואז גילה לדבריו  את הדברים הקשים הבאים:

1 . ישראל היא מדינה ללא שיווין סוציאלי 2 . אורח החיים אמריקני לכול דבר. 3 . המתח בין דתיים לחילוניים גובל בשנאת עמים. 4 . אני לא מוצא בישראל דבר יהודי במובהק.. 5 . הציונות כבר הגשימה את עצמה בעצם קיומה של המדינה    , ולי אין כבר מה לעשות כאן.

 ההתקפה על פול לסטר הציוני שעלה לארץ והתחזה לפני התלמידים כמי שעומד לחזור לארצו, הוציאה מהם טענות פטריוטיות  שלא עלו כלל בוכוח הקודם , כמו: 1 . ישראל היא מדינה קולטת הגירה עם בעיות קליטה קשות, זו מדינה שהתחילה מאפס, אי אפשר לפתור הכול מיד רק משום שאתה באת. מי שלא רואה זאת בא כדי למצוא פגמים בלבד. .2 . רוב יהודי במדינה אחת הוא דבר יהודי מאוד.  הזכות לקיים אורח חיים דתי לכול אחד על פי אמונתו הדתית היא דבר יהודי מאוד. 3 .היצירה התרבותית בארץ היא יהודית וישראלית באופן שאין כמותו בשום מדינה אחרת. 4 . מצוות יישוב א"י  היא מצווה שכולם כאן מקיימים אותה והחברים שלך לא, היא מצווה יהודית, ואתה לא מוצא כאן דבר יהודי? 5 . ניו יורק היא לא אמריקה וגם תל אביב היא לא ישראל. המתח בין ישראלים לדתיים מצא את מקומו בחיים הפוליטיים בישראל, וזו זירת מאבק לגיטימית . 6. הליקויים שציינת הם לא אתגרים מבחינתך. 7 כל מה שאמרת הם ההצדקות שלך להסביר את ההחלטה שלך לחזור לאמריקה. 8 . הציונות תגשים את עצמה רק כאשר ישראל לא תהייה עוד מדינה בסכנת קיום.

 בסוף המפגש גילה להם פול את האמת על עצמו וגם ציין שהוא מסכים עם כול הטענות שהושמעו נגדו, ולכן הוא תושב של קבע בישראל.

בכיתה הייתה דממה. החלק שבויכוח הקודם התעקש להיות קודם כול ישראלים,  פרץ כנגדי בטענות שהתרגיל שעשיתי הוא לא פייר .  מכול מקום בשיעור שלאחריו התחלנו בניתוח התגובות , ואז הצגתי בפניהם את הדרך לבחון את תחושת הזהות שלהם ומרכיבי תחושת הזהות.

 המרכיב הראשון הוא –הדמיון. משעת נתינתו לעולם עסוק האדם בכול גיל, ועד יום  מותו בחיפוש של הדומים לו. במראה, בשפה, במנהגים, בלבוש, בדת ובהשקפות עולם. זהו חלק מהצורך להכיר את מקומך בעולם כדי לשרוד בו, אך גם כדי להיות קרוב אל הדומים לך.

זהו הבסיס הראשוני של תחושת הזהות במשפחה שלתוכה נולדת.המרכיב השני בתחושת הזהות הוא –השייכות. משעה שנמצאו הדומים אנו מבקשים להשתייך לקבוצות בהן הם נמצאים. הרצון להשתייך הוא חזק במיוחד בגיל ההתבגרות שעה שאתה נמצא בתהליכי ההתנתקות מקבוצת השייכות הגרעינית שלך- המשפחה. המרכיב השלישי הוא- אחדות הגורל. הקבוצה שמכילה את רוב הדומים לנו ושאנו מזהים עצמנו כשייכים לה, גם גורלה במציאות של חברת האדם , היא מה שאנו מרגישים כחלק מגורלנו שלנו.לכן כול מי שמנסה להשיב לעצמו על שאלת "מי אני?" חייב לבדוק את עצמו בשלושת המרכיבים האלה, ותשובות האמת שישיב לעצמו יספקו לו את התשובה. פעמים היא תהייה חדה וברורה ופעמים מעורפלת עדיין, והיא תחייב את המשך הדיאלוג העצמי. אך אין בעניין זה תשובה נכונה, אלא רק התחושות שאתה חש הן הבסיס להגדרה העצמית שלך ,באשר לתחושות הזהות האישיות שלך. זה המסר שהועבר אז לתלמידים.

 אחדות הגורל היום בחברה הישראלית שעה שחוזרים ומזכירים לנו את אלפי הטילים המכוונים אל מרכזי האוכלוסייה שלנו ,היא מוחשית ביותר.  בכול תחושת זהות של פרט כלשהו נמצא תמיד את המרכיבים האלה, ובכל רגע נתון שבו משתנות הסיטואציות הבסיסיות בהווייתנו, מתפתחות תחושות זהות חדשות, או מתחדשות. האזרחים שעתרו לבית המשפט הם לבטח ציבור חילוני, שקשה לו,מן הסתם, עם הגדרת הזהות שלו הזהה לציבור המאמינים בחברתנו, ששונותם הולכת ונעשית יותר ויותר מובהקת ובולטת בפרהסיה שלנו.  ממש לא יהודי בביתך, אלא בכול מקום ברחוב, באוטובוסים , במודעות,

בפרסומות ללא נשים בירושלים, במגוון הכיפות, בהיעדרות משירות צבאי ובשכונות המשנות את אופיין  מבחינת האוכלוסייה , כשבראש כולם יבניאל  החקלאית והחלוצית ש"נכבשה" על ידי ציבור חרדי.

עודת זהות

בית המשפט לא יכול היה להיעתר לעותרים  למרות שהרגשתם תקפה ואמיתית, והיא בנויה על תחושת דמיון ,שייכות ואחדות הגורל, עם אותו חלק בחברה שהוא חילוני וציוני באורח חייו, שכן בית המשפט מופקד על תקינותה של החברה בה הוא פועל, ועל מערכת החוקים שלה.  התגברותה של התחושה של אזרחים רבים כי הם מאבדים את מרכיבי הזהות היהודית שלהם , ולכן הם מבקשים לתת לכך גם ביטוי מעשי בתעודת הזהות שלהם, היא בסופו של דבר אקט פוליטי שפתרונו החלקי הוא בהפרדת הדת מהפוליטיקה ואחר כך גם בהפרדת הדת מהמדינה ורק אז יבוטל אולי גם סעיף הלאום בתעודת הזהות.. אך בין כך ובין כך אנו נמצאים בעיצומו של התהליך חברתי שסופו להביא לשינויים המוקדמים האלה, גם לפני ביאת המשיח.

*New York  Randon  house 1971