ארכיון תג: יהודה עמיחי

מהמקום בו אנו צודקים/ יהודה עמיחי

 

 

 

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חָצֵר

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ

וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶׁר נֶחְרַב

 

פרחים לא יפרחו שם באביב לעולם, כי באותו עולם  שבו אנו צודקים סדרי בראשית משתנים  וגם  המטר נכלא בענניו ,  והאדמה בקועה במבנה המחומשים שלה, והדבורים כבר אינן מדלגות מפרח לפרח, ומעבירות ברגליהם את האבקנים אל העלי המזדקר, וחיפושיות הזבל אינן דוחפות במעלה הגבעה הקטנה את כדור הגללים אל מאורתן. כי במקום שאנו צודקים רק עקרונות נחים זה לצד זה כגזעים שנגדעו , ולידם בסדר מופתי מונחות האמיתות שאין מלבדן ,ואמיתות אלה מזינות את הצודקים, והן נאכלות עד לשובע, וישורון בועט בכול היבט  שונה משלו , ושורף כול עיקרון שיש לו ריח של פשרה. במקום שבו אנו צודקים פאות מתולתלות מתבדרות ברוח המייבשת , וצובעת בשחור נבואות של זעם, לכול מי שחולם על סוכת שלום. יש האומרים שחולצותיהם של בעלי הפאות, חומות הן כצבע האדמה המבוקעת, אך אלה רק שמועות, כי בלילות לא רואים צבעים, ורק עם שחר, נבואות השחור לובשות צבע, כדי שנראה אותן עד לאופק הרחוק בעברנו, מקום שבו עמד פעם בית, דומה לבית שבנינו רק לאחרונה ולכן המקום שבו אנו חיים היום הוא רמוס וקשה, ופרחים לא יפרחו בו, בשום עונה בשנה.

מי שאבדו ספקותיו, אין לו לעולם שמחה של התרת הספקות, ורק אהבת הבטחתו של האל לבנו של תרח, ממלאת את כול צרכיו באהבת אדם נברא בצלם, ולכן עפר תחוח ,כמו התל הקטנטן שליד מאורת החפרפרת שבנתה את ביתה החשוך, או ריח האדמה שהפכה לניר, אינם חסרים לו, לא בעיר המרוצפת אספלט ,ולא בגבעות הטרשים טרם גאולתן על פי ההבטחה לצאצאי נחור.

וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם/ שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת/ אֲשֶׁר נֶחְרַב. מי לוחש?  כול מי שחי בחורבות , חרקים ושועלים , ואולי גם המקוננים את איכה של נהרות בבל, רק שהקינה היא בלחש . בין החורבות אין הד, וכבר אין זעקה.

———————————-מגילת האש.jpg—————————————————————-

את השיר "המקום שבו אנו צודקים" פרסם יהודה עמיחי בספר שיריו " שירים 1948 -1962 " חמש שנים לפחות לפני מלחמת ששת הימים, וכמו כול שיר לירי, שמכותביו הם הקוראים לעתיד , האקטואליות שלו מצמררת, כאשר ייתכן שאנו קרבים לרגעי ההכרעה אם הבית הלבן יתמיד במהלכיו. אם לא יתמיד מפאת עברו של יושב הבית הלבן היום, רומסי האדמה התחוחה  יראו בכך ,את אצבע אלוהים, וההבטחה האלוהית תקבל משנה תוקף. ואנו המסרבים לחיות על פי הבטחת אלוהים לאברהם , היות שאין לנו ארץ אחרת , נמשיך להיאבק, ואולי גם לשיר כמו חנוך לוין בשירו "אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם" ( בית אחד מתוכו) ולקוות שקולות שקולים , יהפכו לקולות הרוב.

אֶת בֵּיתִי אֵינִי בּוֹנֶה עַל שְׂפַת הַנִּילוּס וְאִשְׁתִּי לֹא יוֹשֶׁבֶת עַל הֲפְרַת

וְהִתְמַתַּחְתִּי יָפֶה כָּל בֹּקֶר גַּם בֵּין מְטוּלָה לְאֵילַת

כִּי אֲנִי אֵינֶנִּי חוֹל עַל שְׂפַת הַיָּם

וַאֲנִי לֹא מְקַיֵּם הַבְטָחוֹת שֶׁנָּתַן אֱלֹוהִים לְאַבְרָהָם.

שער טיטוס.png

מתוך תבליט בשער הניצחון של טיטוס ברומא

 

כי צועקה שנאה

כִּי צוֹעְַקָה שִֹנְאָה

 

 

מה נורא יותר מאירועי הדמים של מלחמה, של כול מלחמה! רק השנאה המזינה אותה. המלחמה יכולה להסתיים, ואילו השנאה יש לה אריכות חיים משלה, והיא גם מועברת מדור לדור ומזינה מיתוסים שאינן נמוגים, ומהם נשאב האתוס שבחיי היום יום  הוא מפעיל ילדים ,נערים ונערות,  גברים ונשים, לתת לו ביטוי מעשי במספריים ,בסכין וברובה. ביטוי זה במציאות שלנו הוא בהרג יהודים ובזכות להימנות על הקבוצה הַגְּדֵלָה של השהידים. לשנאה אין מטרות מעבר לביטויה המעשי ברצח מזדמן ,ואין לה כול ציפיות לשנות דבר במציאות שבה השנאה צומחת ומוזנת יום יום ושעה שעה. היא חזקה לא בגלל איזו שהיא פעולה של המשתייכים לשנואים, אלא בגין אירוע עבר שאין עליו מחילה, כול עוד מחולליו או צאצאיהם חיים לנגד עיניהם.

"הִתְפַּלְלִי אִימִי שֶלֹּא יַכּהוּ מִי, כִּי לִי הוּא בְּקוּמִי הִנֵהוּ לְעֵינָי וְלִי תִּתְּנֵהוּ חַי,  כִּי חַי אוֹתִּי עִינָה, כִּי צוֹעְַקָה שִֹנְאָה" (אלתרמן "שמחת עניים" בשיר –השבעה-)

שירה לירית שמתייחסת לרגשות היא על לאומית ומרגע שנכתבה ,מעוררי הזמן והמקום שלה אובדים עם הזמן שחלף, והיא ביטוי אוטנטי לכול רגש דומה, ובמציאות שלנו היא בסיס הטרגדיה שאנו חווים כול יום מאז פרוץ הגל העולה עלינו לאחר חטיפת שלושת הנערים בצומת הגוש ושריפת אבו חיידר ,חי, משועפת ,ביער ירושלים.

ראש ממשלתנו מכריז בפני המשפחות השכולות כי "גם את הגל הזה ננצח" מתוך התת מודע שלו נאמרת אמת נוראית זו , על הניצחון שלנו בגל הקודם של הטרור, ועל הניצחון הצפוי בגל הנוכחי, כמו כול קודמיו וכדרכם של גלים הם ממשיכים להישבר על החוף מנוצחים , אך מתמידים – והגל הבא בא בעקבותיהם, ונשבר עם קצף לבן .

אָז בּוֹשְתִּי מִגַּלִים הָרָבִים בָּסְּלָעִים / שֶהֵמָּה, בְּהִתְמוֹלְלָם ,ֹשָבִים לִרְגָעִים  (ש. שטרניחובסקי –לא רגעי שנת)

אנואר סאדת גאל את כבוד מצרים ולאחר מכן יכול היה להסב לשולחן המו"מ ולחתום על הסכם השלום הקר איתנו. נכון ,הוא שילם בחייו על אומץ ליבו.  הכבוד האבוד של ערביי ארץ ישראל המחולקים עתה בין שתי רשויות לא נגאל, והשנאה וההסתה, היא כול מה שנותר להם לעשות כרגע.אמת מרה זו כבר נאמרה בהספדו המפורסם של רועי רוטנברג על ידי משה דיין ,אז הרמטכ"ל, (29/4/59) " מה לנו כי נטען כנגד השנאה העזה אלינו, למול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם, …מעבר לתלם גואה ים של שנאה ומאווי נקם…"  שנים אחר כך אמר גם גיבור עטור אחר- אהוד ברק- כי לו הוא היה צעיר פלשתיני היה גם הוא מן הסתם שייך לארגון טרור. הבנה זו של המציאות , היא למעשה גם הכוח המפעם באותם צעירים נושאי סכינים, ואם/וכאשר  יבוא יום בו נוכל לחקור את הימים האלה, נגלה מין הסתם כי ההסתה ברשות הפלשתינית היא הגורם היותר זניח בהזנת השנאה, והרצון להיות חלק ממשיבי הכבוד האבוד ולהיכנס להיכל התהילה של השהידים, הוא כוח מניע רב יותר ובלתי תלוי.

כמו בכול ניתוח של יצירה ספרותית , הדרך להבין את מעשיו של הגיבור היא לחבור אליו, דרך עולם הרגשות שלך ,כפי שגובשו בניסיון החיים שלך. כנער הייתי שם כאשר המחתרות בארץ נלחמו בכובש ובפורע של אותם ימים, הבריטים וערביי ארץ ישראל.לא נקראתי לדגל כמו יורם קניוק בן השבע עשרה, חסרו לי חמש שנים, אך לו רק היה מישהו שפונה אלי הייתי מוכן לכול משימה, ללא אישור מההורים, לו רק פנו אלי.ב 30 בנובמבר 47 הפציצו במרגמות את צינור המים הראשי בכפר. המרגמות הוצבו בכפר נבולסי  בואכה טול כרם. אבי היה שרברב שנקרא לתקן את הנזק, ואני נשלחתי על ידו לשרברב אחר שגר בחלק אחר של הכפר לבקש חלק מתאים לחבר את שני הצינורות. רצתי בכול הכוח,קבלתי משימה, הגעתי לביתו ואז חודשה ההפגזה, וכולנו ירדנו לתעלות הקשר הפתוחות מחכים ללא מעש. אז שמעתי לראשונה את שריקות הפצצות בטרם נחתו על הקרקע בקול רעש גדול( שנים לאחר מכן הייתי סמל מרגמות 81 בצה"ל ) . לא פחדתי מרוב תמימותי, ומשתמה ההפגזה רצתי חזרה הביתה עם החלק המבוקש, גאה מאוד בביצוע המשימה, ומוכן לכול משימה נוספת. היא לא באה. כמה חודשים לאחר מכן מבויש מעט פוניתי עם כול הילדים והאימהות לכפר ידידיה השכן,ביני לבין עצמי כעסתי, לו רק חשבו מעט, אמרתי לעצמי ,בטח הייתי יכול לפחות להיות קשר המעביר הודעות בין תעלות הקשר.

שיר מרגש מאוד שרנו אז, מיטיבי השיר שבינינו שרו אותו בכול מפגש חברתי סמוך לשובנו לכפר. היו אלה שני בתים,ראשון ואחרון,  מתוך שירו של יהושע פרושנסקי "קדרו קדרו פני השמים"

 

קָדְרוּ קָדְרוּ פני השמים

וְרוּחַ קָר נָשַב

קִיבְּלוּ קִיבְּלוּ הְַרֵי אֵפְרָיִם

קוֹרְבָּן צָעִיר חַדָש

 

הוי נוּחָה נוּחָה חַבֵרֵנוּ

וּשְכַב לַנֵּצַח שָם

כָּמוֹךָ אנוּ גַם חַיֵינוּ

נַקְרִיב בְּעַד הָעַם

המחבר מעלה הרגשה שרווחה אז ביישוב, נכונות להקרבה, מתוך הכרה שאין דרך אחרת בדרך לעצמאות, שלא נראתה באותם ימים קרובה כל כך ( אנו אז לפני כ"ט בנובמבר 47)

שרנו שיר זה ואני לפחות הייתי תמיד נשנק בניסיון להסתיר את הרגש הגואה בסרעפת, אך לא השיר היה פופולארי אלא המסר. אני מזכיר שיר זה רק כדי להבין את אותם צעירים/מחבלים המודיעים להוריהם על המשימה שנטלו על עצמם באמצעי התקשורת של היום, עד שהם חוזרים הביתה ,לרוב כגופה. העומדים דום לזכרם הם בני עמם שאינם יכולים להתכחש למה שהוא בעיניהם מעשה של גבורה , ואולי אף קריאת תגר על היעדר אומץ כזה אצל המספידים. מתוך רגשות אשם הם לפחות מאדירים אותם ותומכים כלכלית במשפחות שאיבדו את ילדיהם . הגינוי שלנו הוא תמיד מאולץ וחוזר על עצמו. בינתיים מנהיגים נבחרים נוספים חוץ מראש הממשלה ממשיכים ללהג ולהגות רעיונות שאין להם סיכוי לשנות דבר. גם פסוקי התורה על הקם להרגך ,או גירוש והריסת בתים לא שינו דבר משהו מהותי עד היום , שום תגובה,ולו גם הקשה ביותר אינה יכולה לצמצם או לבטל את השנאה  המועברת עם חלב האם. כך גם לא תעלם האנטישמיות בעולם , וכך גם לא תעלם שנאת השכנים לנו מכורח המהלכים ההיסטוריים שהציונות מגשימה מאז החלה לפעול כתנועת שחרור לאומית.

נכון, אין לצפות שלא נגיב במלחמה הזאת, אך צריך גם אומץ להודות ולומר, זו לא מלחמה שתיגמר, כול עוד לא ניפרד לשלום , בין בשלום ובין במהלך חד צדדי.

 

יהודה עמיחי "בְּחַיַּי, בְּחַיַּי "

ליום ז' באדר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע

כְּשֶאמוּת אְַנִי רוֹצֶה שֶרַק נָשיִם יְטַפְּלוּ בִּי  בְּחֶבְרָה קַדִּישָא …

בְּחַיַּי ,שֶכָּךְ אְַנִי רוֹצֶה בְּמוֹתִי ,בְּחַיַּי ,בְּחַיַּי (שיר מס' 14  פתוח סגור פתוח עמ' 115)

כילדים הרבינו להשתמש בלשון השבועה "בְּחַיַּי, בְּחַיַּי "  הכפלנו את לשון השבועה כדי לתת לה ייתר תוקף ,אך אז לא הבנּו כי על חיינו שלנו אנו נשבעים, והם העומדים עתה כביכול על הכף.  יהודה עמיחי בחר בלשון שבועה זו כשמה של  סידרת שירים  ,ארבעה עשר במספר, בספרו "פתוח סגור פתוח".(עמ' 109 )

גם עמיחי כופל את השימוש במילה . בחיי , כלומר במהלך חיי. ב"בחיי" הראשון הוא אומר לנו את כול זאת למדתי במהלך חיי. וב "בחיי" השני הוא נשבע שכך אכן קרה לו  . ובחיי אומר עמיחי למדתי על החיים ועל המוות ועל מה ,שמטבע הדברים, מתלווה אליהם, הזיכרון השכחה והכאב.izkor[1]

אֲנִי מֻכְרָח תָּמִיד לַחְזֹר לְחוֹלוֹת אַשְׁדּוֹד/ שֶׁבָּהֶם הָיָה לִי קְצָת אֹמֶץ, בַּקְּרָב הַהוּא בַּמִּלְחָמָה הַהִיא" (שִׁיר מס' 3 ) " אֲבָל הִמְשַׁכְתִּי לְהִלָּחֵם וְהִמְשַׁכְתִּי לֶאֱהֹב/ וְהִמְשַׁכְתִּי לִשְׂחוֹת בְּחַיַּי, בְּחַיַּי.

(שיר מס' 4) ושוב ה-בחיי- הראשון הוא בחיים שלי, והשני לשון שבועה.

עמיחי אינו מזכיר את הכאב ,אך הוא נוֹכֵחַ  בכול שיר ובין כול שתי שורות בכול ארבעה עשר השירים שהם כסונטה אחת גדולה.

שני כוחות גדולים אלה של זיכרון ושכחה הם המאפשרים לנו להמשיך בחיינו  למרות האובדן של הבלתי ניתן להישכח , באשר הוא חלק מהאני של כול אחד מאתנו שהתפתח לְצִדוֹ של מי שאיננו עוד. הכאב, המוכר לנו מהפיזיולוגיה של האדם, הוא תחושה פיזית וגם הרגשה, עד כדי כך שפעמים גם אבר שנקטע מגופנו אנו חשים בו את הכאב ,שעה שעצב במוחנו שהיה קשור לאותו אבר החל לפתע רוטט. כך גם הזיכרון שעלה מהתת מודע  מול תמונה או כול מוחש אחר מחיינו עם מי שאיננו עוד  , הוא המרטיט את העצב ,והכאב באבר החסר, והוא שוב  חי ומכאיב  כאילו מישהו או משהו פרט על המיתר הארוך ביותר בנבל חיינו.כוחו של הזמן לרפא  אינו פועל כאן באותה חוקיות, מול אובדן ושכול הזמן מקבע את גורמי הרטט והכאב ,ועם השנים המפגש עם הכאב הוא כפגישה עם אהבות שלא הוגשמו במלואן , תמיד מלאות ערגה וצער על מה שהיה יכול להיות ,ולא יהיה עוד.

יהודה עמיחי מנסה בשירי "בְּחַיַּי, בְּחַיַּי "  לתאר  את הזיכרון והשכחה ואת היותם שלובים זה בזה  ואינם ניתנים להפרדה, בלשונו הפיוטית  המלאה בדימויים  האורגים את בדיו של הזיכרון והשכחה כלבוש המונח על כתפינו, ופעמים הזיכרון הוא מלבר  ופעמים השכחה.(שיר מס' 7)

"הָעוֹלָם מָלֵא זְכִירָה וְשִכְחָה

כְּמוֹ יָם וְיָבָּשָה, לִפְעָמִים הַזִּיכָּרוֹן

הוּא הַיָּבָּשָה  הַמּוצֶקֶת וְהַקַּיֶּימֶת

וְלִפְעָמִים  הַזִּיּכָּרוֹן  הוּא הַיָּם שֶמְכַסֶה  הַכּוֹל

כְּמוֹ בַּמַּבּוּל, וְהַשּכְחָה הִיא יַבָּשָה מַצִּילָה כְּמוֹ ארָרָט"

images4CMGBP9B

דִימויי הזיכרון והשכחה ליבשה וים מעבירים אותנו אל המסעות הגדולים של האדם על פני העולם בחיפוש אחר הנעלם . יוצאים מן היבשה אל הים כדי לחזור ולחפש יבשה. היבשה היא הזיכרון של נקודת המוצא , ורק מי שיש לו נקודת מוצא יש לו גם נקודת אחיזה שהיא ,כלשונו של עמיחי  , מוצקה וקיימת. עליה הוא יכול לקיים את עצמו שכן הוא זוכר איך נוהגים בה ומבטיחים שיגרה , אך יש גם זיכרון אחר של מה שהיה ואיננו עוד, זיכרון שהוא חלק ממך, ופעמים הוא מציף את כול ההוויה כמו הים המכסה את כול הקיים מאופק עד אופק, כמו במבול, ובתוך הזיכרון הזה  בלבד אי אפשר לחיות ללא הרף, ללא חזרה לשגרה, אתה בים המכסה את הכול ואלה חיים בתוך מה שאיננו עוד, ואז עלינו לחזור ולגלות את היבשה ,שהיא הקרקע המוצקה המצילה אותנו משקיעה בתוך הזיכרון עד אובדן.  ואז היבשה -השכחה- היא המצילה אותנו, כמו בשעתו את נוח שתיבתו התייצבה על הר האררט. בלשוננו העממית אנו נוהגים לכנות זאת באמירה , "החיים חזקים מכול"  פעמים כדי להסביר לעצמנו מהיכן מצאנו את הכוח לחזור ולחיות למרות האובדן והשכול ,ופעמים כדי לתת לעצמנו צידוק לנוע קדימה למרות שנפשנו נשארת קשורה ומודעת לאין. אך כשם שעולמנו מורכב מיבשה וים ,כך גם בחיינו הזיכרון והשכחה שלובים , והם לפרקים ניתקים זה מזה כדי לאפשר את החיים. אתה מדחיק את הזיכרון וחי כביכול בעולם השכחה, ופעמים מאפשר לזיכרון להיות הכוח היחיד כדי לתת לעצב הרוטט את שהוא זקוק לו כדי להירגע. כאלה הם ימי הזיכרון שקיבענו בתרבותנו  והם קבועים בתרבותו של האדם באשר הוא אדם.

מה חלקו של הפרט  והחברה במתח המתמיד שבין זיכרון לשכחה , אותם שני כוחות שלובים החוזרים ועולים כול אחד בתורו כדי להיות נוכחים יותר ביום יום שלנו. וכך משיב עמיחי (שיר מס' 9.)

וְכָול אָדָם הוּא סֶכֶר בֵּין עָבָר לְעָתִּיד

כְּשֶהוּא מֵת נִשְבָּר הַסֶּכֶר וְהֶעָבָר מִתְפָרֵץ לְתּוֹך הֶעָתִיד

וְאֵין מוּקְדָּם וְאֵין מְאוּחָר, וְהַזְּמְן הוּא זְמַן אֶחָד

כְּמוֹ אְֶלוֹהֵינוּ זְמַנֵנוּ אֶחָד

וְזֵכֶר הַסֶּכֶר לִבְרָכָה

האדם אומר עמיחי,  הוא סכר, וכך הוא מחזיר אותנו אל היבשה והים , אל היציב והזורם הנע תמיד,  האדם הוא הסכר בין עברו ועתידו. כול אדם חי את ההווה שלו ועברו מתדפק על גבו.  ה"אני" של כול אדם הוא מה שהוא זוכר מעצמו בנקודת זמן נתונה ,ואת עברו הוא זוכר ,  ומה שהוא מבקש להשיג לעצמו בעתיד, וזו שאיפה שאיננה, עדיין ,חלק מעברו. כאשר אדם מת ומובל לבית עולמו נשבר הסכר ,והסכר שהיה אותו אדם בין עבר ועתיד נפרץ ,ואז כדין הסכרים המתמוטטים פורצים המים אל

תוך מה שהיה עשוי להיות העתיד, וזמנו של אותו אדם הופך להיות "אחד" אי אפשר עוד לדבר עליו אלא בזמן אחד- זמן עבר-  כי הוא כבר אינו מוסיף לאני שלו זיכרונות , והוא הופך להיות אחד כמו אלוהינו.

האל הוא אחד והזיכרון הוא אחד שניהם אינם משתנים עוד

"כשהייתי ילד התפללתי קריאת שמע על המיטה…/אחר כך לא התפללתי שוב, לא על המיטה/ ולא בגבעות ,לא במלחמה ולא ביום ולא בלילה/." (שיר מס' 2)

כילד אמר יהודה פויפר, שזה היה אז שמו , "שמע ישראל ה' אלוהינו  ה' אחד" אך לאחר שהיה בגבעות אין הוא מתפלל עוד. מוטיב הגבעות  , שהן גבעות חוליקאת בדרום עליהן סיפר לנו עמיחי  בשירו אל מלא רחמים " אני שהבאתי גוויות מן הגבעות/ יודע לספר שהעולם ריק מרחמים"  (מתוך ספרו "עכשיו ובימים האחרים" ) אל גבעות אלה חוזר עמיחי לא פעם  בשיריו , כמו גם לחולות אשדוד  שבהם נלחם במלחמת השחרור. והן חלק מעברו ,ולכן חלק מה"אני" שלו. זמנו של המת הוא אחד -עבר- ואינו משתנה. ולכן "זכר הסכר לברכה"  את שם הנפטר מחליף עמיחי במילה סכר, כשם עצם כללי לכול אדם, באשר זה דינו של כול נברא בצלם להיות אחד. להיות תופעה חד פעמית בנצח. אך האם אומנם אנו רק תופעה חד פעמית בנצח?. עם שאלה זאת מתמודד עמיחי בשיר מס' 11 בסדרה זו.

כְּשֶאָדָם מֵת , אוֹמרִים עָלָיו , נֶאְֶסָף אֶל אְַבוֹתָיו.

כּוֹל זְמַן שֶהוּא חַי, אְַבוֹתָיו נֶאְֶסָפִים בּוֹ

כּוֹל תָּא וְתָא בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשוֹ הוּא נָצִיג

שֶל אֶחָד מֶרִבְבוֹת אְַבוֹתָיו מִתְּחִילַת כּוֹל הַדּוֹרוֹת

לא! , עונה עמיחי  ,  ולכן אנו אומרים על המת כי נאסף אל אבותיו. אל אותה קבוצה גדולה לאין שיעור שהוא חלק ממנה בשלשלת הדורות, וכול עוד הוא חי אבותיו נאספים* בו, אבותיו נאספים בו כי הוא שומע קורא ולומד ולמד עליהם ,רק כך הם נאספים, כי הוא שומע מהחיים אִתו מה היה פשר החיים שחיו אבותיו וכך  הוא, שלא על פי בחירה , מייצגם עתה בחייו ובהווה שהוא חי , ובמטרות שהוא משרת , בתקווה שבאמצעותה  הוא ממשיך את שלשלת הדורות ומאווייהם, "כול תא ותא בגופו הוא "נציג"  של אותם הדורות מתחילת כול הדורות.

קשה להיות נציג , אך קשה הרבה יותר להיות חסר זהות וקשר לעבר כלשהו , שבו אינך נקרא להיות נציג של שום רעיון ,של שום מטרה, של אפס מאוויים וממילא גם  לחיות  בעולם ריק מ"אני" מלא.  רעיון זה של עמיחי כבר קבל את ביטויו שנים רבות קודם לכן אצל מרטין בובר בספרו " הרוח והמציאות "( תש"ב הוצ' מחברות לספרות ) בסעיף –היסטוריה. וכך כותב שם מרטין בובר:

"צריך לדעת בעמקי הנפש: הדורות שחוללוני הריני נושא אותם בקרבי  ומה שמחדש אני לעשות, מקבל אך מזה את טעמו האישי." כול מה שאני עושה ומחדש מקבל את טעמו רק משום שאני חוליה בשרשרת הדורות.

. וכשאנו אומרים יהיה זכרו ברוך, במה יהיה ברוך הזכר הזה? בברכה שיהיה נזכר על ידי החיים,

החיים אומנם יזכרו אותו ככול שהיה משמעותי יותר בחייהם  ואף עבור חיי אנשים נוספים ,ופעמים אף עבור עם שלם  שגורלו של אותו פרט היה משמעותי עבורם.

אלה הם גיבורי האומה לדורותיהם בין בשדה הקרב ובין בהנהגה ובין כאנשי רוח, כאשר כול אחד בתחומו תרם תרומה שהשפיעה על תולדות העם ועל גורלו. את כול אלה נזכור ונזכיר, אך אלה שאינם שייכים ל"חלקת גדולי האומה" קרוביהם זוכרים אותם עד כלותם, ואז שואל עמיחי "וּמי יזכור את הזוכרים" ( פתוח סגור פתוח עמ' 173) אלה שנושאים את זיכרון המתים שהיו חלק משלשלת הדורות ,שבלעדיהם לא היינו אנו כאן עם רגשותינו מאוויינו האהבות שאהבנו, מי ייטול מן המדף את הזיכרונות שכתבו לאחר מות הזוכרים?

לשאלה קשה זו אין עמיחי משיב.

 

אך ישנה גם קבוצה אחת  שביום ז' באדר, יום מותו של משה(על פי המסורת) שמקום קבורתו לא נודע**, אנו מזכירים אותה ,כדי שנהייה מודעים גם לקיומה  של קבוצה זו. בקבוצה זו יש כאלה ששמם וסיבת מותם ידועה ,רק מקום קבורתם אינו ידוע, ופעמים הם מוגדרים כנעדרים עד שתימצא גופתם. אך ישנה גם הקבוצה העלומה שגם שמות בניה ובנותיה עלומים מאתנו ואין להם שם מוּכר , וסיפור חייהם הוא חלק מתקומת ישראל בארצו, וחלק ממאבקנו הנמשך . פעמים אחרי חמישים שנה הם נחשפים וסיפור גבורתם והקרבתם רואה אור, אך רבים מאוד אף לכך אינם זוכים, כי הם עלומים ומעשיהם חייבים להישאר עלומים מפנינו ומפני מבקשי רעתנו. קשה לתת הוד והדר לאנשים עלומים בין שהם אתנו ובין שאינם עוד עִמנו , כי נספו במערכה הכבדה שאין לה סוף. את כאב מותם העלום נושאים בני המשפחה וכאב זה הוא כאב חנוק, שאינך יכול לחלוק אותו אלא עם הקרובים ביותר בלבד. וכול מה שנאמר כאן על הזיכרון והשכחה והכאב, כאן  הוא בממדים שאינם בני תיאור . היעדר קבר ישראל לפקוד אותו הוא כאב חד של חידה מעיקה ולא נגמרת. עליהם לא נכתבת שירה ולא מוקמים מצבות גבורה .עלינו רק לזכור כול יום כי הם היו והינם חלק משלשלת הדורות כמו כול אחד מאתנו. ביום ז' באדר על כול אחד במקומו ,בין בעצרת הזיכרון, ובין בביתו, להרכין ראש ולשאת תפילה שעוז רוחם והקרבתם תהייה גם נחלתנו שלנו ביום יום של חיינו כאן במדינה ריבונית היוצרת את ההיסטוריה שלה במעשיה שלה ולתפארתנו.

——————————————————————————————————————————————

*מקור הביטוי "נאסף אל אבותיו הוא במנהג שהיה מקובל בימי בית שני לאסוף את עצמות הנפטר לאחר שכלה בשרו במקום קבורתו ולהביא את עצמותיו למצבור העצמות של בני המשפחה בתוך הגלוסקמה ( ביוונית = קופסה או תיק)שהוכנה לכך מבעוד מועד. הגלוסקמה הייתה עשויה לרב מאבן .הקבורה בתוך  ארון מתים מאבן ועל פני האדמה או במערה חצובה הייתה בסרקופג (ביוונית= אכלן בשר) כמו שמצאנו בבית שערים.

גלוסקמהגלוסקמאות במוזיאון ארץ ישראל

** וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים–עַד-צֹעַר. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה', בְּאֶרֶץ מוֹאָב–עַל-פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

(דברים ל"ד 1-6)

הצחוק (המורה הטוב 5)

הצחוק           צחוק

גלעד מאירי בספרו " שחרור בתנאים מגבילים" ( ספר שירים  הוצאת קשב לשירה) כותב את השיר הזה על הצחוק .

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים                                               שֶׁעָרֵי צֶדֶק נְעוּלִים

לְאַחַר הִתְקוֹמְמוּת קוֹמִית                                  לְרַפֵּא חוֹלִים

כְּלָל עוֹלָמִית                                                  בִּצְחוֹק

יָבֹא מִצֹּמֶת מְגִדּוֹ                                          בָּרִיא לְרַפֵּא אֶת הַבּוֹכִים

רָכוּב עַל חֲמוֹר לָבָן                                        מִצְּחוֹק

מְשִׁיחַ צְחוֹק                                                 לְפַשֵּׁר בֵּין הַצּוֹחֵק הָרִאשׁוֹן

לְהַתִּיר חַבְלִי                                                לְצוֹחֵק הָאַחֲרוֹן

צְחוֹק לִפְרֹץ בִּצְחוֹק                                      וּלְהָקִים לִתְחִיָּה/ אַתְּ הַמֵּתִים לִצְחֹק

___________________________________________________________

בשיר זה מביא לנו גלעד מאירי משחק מילים נפלא המעמיד את השיר בגבול שבין שירה   להתחכמויות לשוניות , אך הוא משכיל שלא לעבור את הגבול הדק הזה ,ולומר לנו בכול זאת דבר מה על כוחו של הצחוק שעה שאנו נהנים משלל הֶרְמֵזִים המשובצים לצד ביטויים מאולתרים. הצחוק מקבל בשיר את התפקיד להיות הכוח הבא שאולי יביא לפתרונות ששאר הכוחות והניסיונות בהם אכזבו עד כה.

כמו ישעיהו ומיכה גם הוא מתחיל באחרית הימים, אלה אינם כידוע הימים האחרונים לקיומנו, אלא הימים האחרונים של הסדר העולמי המוכר לנו, זה שלאחריו ישררו כללי משחק חדשים. כללים אלה לא יהיו פרי מעשה אלוהי ,אלא פרי התקוממות כלל עולמית שתתאפיין בכך שהיא תהייה קומית, לאמור המעשה הקומי הנמצא ביסודה של הקומדיה , הוא יהיה הכוח הפועל באותה התקוממות, ולא כמו בעבר שעה שהכוח המניע היה המאבק לצדק, או מאבק  מזוין לשחרור, או כול מאבק אחר כנגד עוול כלשהו. באותה התקוממות כלל עולמית, שוב יהיה תפקיד לצומת מגידו,שבו אמורה להתחיל התקוממות כלל עולמית כזו. תפקיד זה של צומת מגידו מיוחס לה גם בתרבות היהודית וגם בתרבות הנוצרית. בנצרות המלחמה הכלל עולמית תתחיל בארמגדון הלא הוא "הר מגידו" ורק המאמנים באמת בישו יִושעו, ואילו בתרבותנו היהודית במקום זה תתחיל מלחמת גוג ומגוג שאותה מבשר משיח בן יוסף והיא ההקדמה להופעתו של משיח בן דוד  שהוא משיח צדקנו. אך בהתקוממות הקומית הכלל עולמית שאנו עוסקים בה ,יבוא על חמור לבן דווקא משיח הצחוק,שיתיר אותנו מחבלי המשיח המסורתי, ויתיר לנו לצחוק, ובאמצעותו של הצחוק ,לא רק לפרוץ בצחוק אלא גם לפרוץ את שערי הצדק הנעולים,  שהרי עד כה לא השתלט הצדק, ואז יירפאו חולים בעזרת הצחוק, מה שכרגע עושים בבתי החולים הליצנים הרפואיים, וגם אלה שבוכים מרוב צחוק יירפאו בעזרת הצחוק. כוחו של הצחוק, שיביא משיח הצחוק,  הוא גם להיות המפשר בין היריבים שהקו המפריד ביניהם הוא הקו שבין צוחק ראשון לצוחק אחרון, ובאותה תחיית המתים המובטחת לנו עם בוא משיח צדקנו ,משיח הצחוק יקים לתחייה רק את המתים ש"מתים" לצחוק.

הר מגידו

תל מגידו

התופעה הפיזיולוגית הקרויה צחוק, בין צחוק מתגלגל או צחוק מאופק ומתון, היא תחום מחקר של חוקרים מתחומים שונים  גם חוקרי טבע האדם וגם חוקרי תרבויות ועמים , ואף פילוסופים. כולם מבקשים להבין את טיבו של הגירוי המביא אדם לפרוץ בצחוק. התחום המחקרי הזה נקרא גלוטולוגיהGelotology, )מילה שנגזרה מהמילה היוונית לצחוק) William F. Fry מאוניברסיטת סטנפורד הוא אחד החלוצים בשדה מחקר זה ועשה ניסויים על עצמו כבר בשנות ה- 60. הכול מסכימים כי הצחוק הוא התפרקות מלחצים מצטברים במצבי חיים שונים כשמתברר כי ללחצים אלה לא הייתה הצדקה, ומה שנתפס כסיבת המתח היה מופרך מלכתחילה. היות שהגירוי הנפוץ ביותר הוא סיפורה של בדיחה, הרי שגם ניתוחו של הסיפור הקצרצר הזה בכלים ספרותיים שייך לחקר הצחוק. הצחוק גם קשור כמובן למילה "הומור" . בעל חוש ההומור הוא מי שמבין בדיחות וגם אוהב לספר כאלה, וגם כאן המחקר וההגדרות של התופעה הנקראת הומור, הוא רחב ומעניין.

על-פי ארתור קסטלר, מצב זה נוצר כאשר מוצגות בפני השומע או הצופה שתי מסגרות התייחסות בעלות היגיון פנימי, שאינן תואמות זו לזו; ההומור נוצר במעבר המפתיע בין מישור אסוציאטיבי אחד למישור אסוציאטיבי אחר. אך מבין כול ההגדרות המוכרות לי הקצרה ביותר והקולעת ביותר היא הגדרתו של הפילוסוף  קאנט (1724-1804). שהגדיר את ההומור כ "הצפייה שבמתיחות ההופכת לפתע לאין" במילים אחרות :כול ציפייה מעוררת מתח בדרגה כזו או אחרת ומשעה שמתברר לפתע כי המתח היה לשווא , חלה אותה התפרקות פיזיולוגית בצורת גלי קול קצרים המרעידים את מיתרי הקול שלנו , והיא הצחוק המוכר לנו.

המילה הומור מקורה בשפה הלטינית ( HUMOREM ) ומשמעה לחות, בגלגולה האטימולוגי הפכה הלחות למילה המתייחסת להִפוך של יובש ,שהוא המצב שבו אין הצחוק משמש אותנו בחיי היום יום, שכן לחות זו היא תבלין מרכך של מצבים רציניים ואף מעוררי דאגה ומתח. לצחוק ולגיחוך גוונים רבים מאוד ,ומתוך כך נוצר גם עולם המושגים המנסה לייחד לכול גוון מונח משלו. כך אנו מוצאים את המונחים סאטירה, פרודיה, אירוניה, פיליטון, גרוטסקה וכמובן גם את הקומדיה, ( מילה יוונית) שהיא מופע בימתי שבו עשויים להיות שזורים כל מופעי ההומור שאת המונחים שמנסים לייחד אותם הצגנו כאן. המונח גרוטסקה למשל, מקורו בשפה האיטלקית במילה "גרוטו" שפירושו מערה. באזור רומא נמצאו במערות ציורי קיר עתיקים עם ציורים דמיוניים ובגדלים שמחוץ לכול פרופורציה , כך גם הגרוטסקה הופכת את המציאות  למגוחכת על ידי הגדלה מוגזמת של פרט שבתוכה עד כדי גיחוך , חישבו למשל על גיבורי מחזותיו של חנוך לוין.   המונח פרודיה מקורו ביוונית ופירושו המילולי הוא שיר בצד ( para   לצד oide  שיר ) וכך הופך כול חיקוי להיות פרודיה. דון קישוט של סרונטס  (מאה 17) הוא פרודיה  על האבירים שעבר זמנם. פעמים החיקוי הוא כול כך מוצלח עד שהוא עצמו מתקבל כאילו הוא המקור. כך למשל הצחוק המתגלגל של אריק שרון בחיקויו של טוביה צפיר. היום כבר אין זוכרים את צחוקו של אריק שרון אלא את החיקוי בלבד.

המגוחך נמצא למעשה בכול דבר או מעמד שמבקש להציג את הנשגב, וככל שמצבים נשגבים חוזרים על עצמם יותר ויותר הם מזמינים את הצגת המגוחך שבהם. חישבו למשל על הפסוק "ולתפארת מדינת ישראל"  הצגת הגיחוך  שבמשפט תעשה על ידי שימוש בו במצבים שאין בהם שום ייחוד . כך נקבל סאטירה. סאטירה היא אם כן הצגת המגוחך שבנשגב. או גם הצגת המרחק הרב שבין הרצוי למצוי. כאמור בכול המופעים האלה מתקיים יסוד של הומור, ועל פי קנט, נמצא בכול גווני ההומור האלה את שני היסודות של צפייה ומתח, המתפוגגים לפתע כשמתברר כי כל מה שציפו לו ובגללו היינו במתח היה  לשווא ,וללא כול סיבה באמת. הבדיחה היא סיפור קצרצר , ולכן היא גם סיפור שקל לנתח אותו ולהצביע על כול מרכיביו, ותפקידו כול חלק שבו. הבדיחה היא  סיפור שבו קל להצביע על הקשר שבין מבנה הסיפור למטרה שהוא מבקש להשיג, כאן ברור מאוד ומיד מה רצה הסופר/מספר להשיג. כך גם כאשר מספר של בדיחה משנה את המבנה שלה, אנו מכנים אותו כ"הורג בדיחות" הנה למשל הבדיחה הבאה:

אישה בעלת שיער שחור מגיעה לרופא ומתלוננת שהיא כנראה עומדת למות. מה קרה שאל הרופא. עונה האישה .דוקטור בכל נקודה שאני נוגעת בגופי אני חשה כאב חד, מביט בה הרופא ואומר, " נכון השֵער שלך היה בלונדיני וצבעת אותו לשחור" איך ידעת שאלה האישה, השיב הרופא " כל מקום שאת נוגעת בו כואב לך כי האצבע שלך שבורה"

בבדיחה זו משיג הבדחן שתי מטרות ,הוא חוזר ומוכיח את ההנחה העממית כאילו הבלונדיניות אינן חכמות בלשון המעטה, וגם בונה את דפוס הבדיחה העונה להגדרה של קאנט שהבאנו לעיל. המתח והציפייה מתעוררים כאשר האישה מנבאת, את מותה הקרוב, ואנו דרוכים לקראת תשובת הרופא שאמור להצילה, ואז באה תשובתו המפריכה את כול חששותינו ומפרק את המתח שהתלווה להם -בצחוק.

הזכרנו לעיל גם את המושג "אירוניה"  שאף הוא בנוי על יסודות ההומור ( מילה יוונית שפירושה בורות או מתחזה) ההיפוך לאין ,בהגדרתו של קאנט ,באירוניה הוא היפוך נוגד לציפיות שפיתחנו. שירו של יהודה עמיחי "אל מלא רחמים " שייך כבר לקלסיקה של השירה האירונית. כך פותח עמיחי את שירו זה.

אֵל מְלֵא רַחמִים

אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחמים

הָיוּ הָרַחמִים בָּעוֹלָם וְלא רַק בֹּו

אני שֶהֵבאתִי גְוְיוֹת מִן הַגְּבָעוֹת

יודֵעַ לְסַפֵּר שֶהַעוֹלָם רֵיק מֵרַחמִים

השורה הפותחת את תפילת האשכבה  מעוררת בנו את הציפייה לשמוע דבר ניחומים היות שהאל הוא מלא רחמים, במובן של שופע רחמים ואנו מצפים לשמוע כיצד אכן ישפיע עלינו מרחמיו בשעת יגון זו. ציפייה זו עוד מתגברת בשורה השנייה כאשר המשורר מעלה את האפשרות שהאל לא היה שופע רחמים, ואז רע ומר היה מן הסתם בעולמנו, ובנקודה זו בא ההיפוך הנוגד בשורה השלישית כאשר המילה "מלא" משמעותה מתהפכת לניגוד של מה שציפינו לו והיא מקבלת את המובן שהאל  אוצר ועוצר את רחמיו הרבים בתוכו, מעשה מרושע למעשה, ואינו משפיע אותם עלינו המתפללים אליו. וכמי שהביא גויות מן הגבעות בזמן מלחמה אל נקודת האיסוף, יודע המשורר כי דבר זה ייתכן רק משום שהעולם ריק מרחמים.  יהודה עמיחי השתתף בקרבות מלחמת השחרור ונלחם נגד הצבא המצרי בגבעות של חוליקאת , ואלה מן הסתם הגבעות שהזינו מילה זו לתוך שירו האירוני.

ק ישון

ונסיים בפיליטון ( feuilleton  ) שהיא מילה צרפתית שפירושה דף קטן , בניגוד למאמר גדול המגייס את עולם המחשבה שלנו ,הדף הקטן פונה אל חוש ההומור שלנו בכך שהוא מספר סיפור שיש בו מכול רכיבי ההומור שהזכרנו שעה שהוא מתאר את המגוחך שבשגרת חיינו ,וגם את הרצוי לעומת המצוי. גדול הפיליטוניסטים שלנו , ולא רק שלנו, שהרי הוא מוכר ומתורגם בעולם כולו,  ,הוא כמובן אפרים קישון . קישון הזין את השפה העברית במושגים כמו "גמז אותו"  ובשם הפועל לגמוז, כאשר הוא עושה שימוש בשמו של מבקר התאטרון החריף גמזו. שלא לדבר על קונדשטטר ו "המפתחות אצל הג'ינג'י" כשם הקוד לתכונת החפיפיות הישראלית ,וכול זאת לצד הסרטים האלמותיים שלו כמו סאלח שבתי ותעלת בלאומילך, ועוד. כתיבה הומוריסטית כזו הולידה שפה ייחודית גם בטקסטים האלמותיים  של הגשש החיוור , ללמדנו שההומור הוא אכן סם חיים.

הגששהחיוור

טוֹב שֵׁם, מִשֶּׁמֶן טוֹב (קוהלת פרק ז פסוק א)

עיון בשמות המשפחה שאנו נושאים

יהודים בארץ ישראל

אנַחְנוּ שוֹכְחִים מִנַּיִן בָּאנוּ.שְמוֹתֵינוּ

הַיְהוּדיִּים מִן הַגּוֹלָה מְגַלִים אוֹתָנוּ

וּמַעלִים זֵכֶר פֶּרַח וּפְרִי, עָרֵי יְמֵי בֵּינַיִם

מַתַּכוֹת,אַבִּירִים שֶהָיוּ לְאֶבֶן, וְרָדִים לָרוֹב,

בְּשָמִשים שֶרֵיחַם נָדַף,אבְנֵי חֵן, הַרְבֵּה אָדוֹם

מִשְלוֹחֵי יָד שָבַּטְלוּ מִן הַעוֹלָם

(גַם הַיָּדַייִם בָּטְלוֹ)

[יהודה עמיחי "שירי יהודה עמיחי" כרך 2 עמ' 247  ]

כך פותח יהודה עמיחי את שירו, " יהודים בארץ ישראל", ששמות המשפחה שלהם חושפים את עברם, ועבר זה איננו רק על מקום הולדתם אלא גם על גורלם שם, מקום שבו בטלו גם הידיים. השואה אינה יכולה להפוך זיכרון רחוק כי שמותינו הרי מזכירים לנו כול העת את אירופה שבה "בטלו הידיים" ובהמשך השיר מציין עמיחי גם את כאב ברית המילה,  אותו כאב של חמור המקראי משכם מלווה גם אותנו כול חיינו. ואז כמו יודקה גיבורו של הזז ב "הדרשה"  שואל גם עמיחי, מה אנו עושים כאן ? יודקה שאל שאלה זו לפני שפרח לנו המדבר וילדינו היפים פורחים עם המדבר, כדברי עמיחי,  אך עמיחי שחי את המשך הכאב והמחיר שאנו משלמים , גם כאן "בדמנו המהיר" כלשונו בשיר נשאר עם השאלה, מה אנו עושים כאן , והוא אף עונה עליה בשורות הסיום .

דָם שָפוּך אֵינֶנו שָרְשֵי אִילָנוֹת

אַךְ הּוא הַקָרוֹב לָהֶם בְּיוֹתֵר

שֶיֵש לִבְנֵי הָאָדָם

ודם זה קושר אותנו לכאן, באשר הוא הקרוב ביותר לשורשים, וליד אותם שורשים מצבות ואנדרטאות.  וגם לשם הוא  קושר אותנו, גם שם ניגר "דמנו המהיר", באותו מקום  שבו ניתנו לנו שמות המשפחה מכוח הצווים של הריבון , ולכן לשם אנו נוסעים במסע של חיפוש שורשים, ותלמידי כיתות ז' בחטיבת הביניים חוזרים אל הסבתא והסבא לשאול אותם על כול אלה שבטלו ידיהם שם , במסגרת עבודת החובה הקרויה "שורשים"

ñøè úéòåãé

בראשית שנות קוממיות ישראל בארצו בחרו רבים מתוכנו לחזור לציין את חזרתנו למולדת הקדומה ואף לחזור לשמות משפחה שצלילם עברי  ונעדר  צלילי גולה  עם "זכר פרח ופרי וערי ימי ביניים"  וכך הפכו מנהיגנו לבן גוריון מגרין, ויצחק שמשלביץ הפך לנשיא יצחק בן צבי שהוא שם העלייה לתורה ובנוסח המקראי, וכך עוד רבים וטובים בתוכנו.וכך גם השתנו השמות הפרטיים שניתנו לצברינו הנולדים לנו .

עוז ואייל עם נמרוד ויובל ורינת גם

אך השם שניתן לנו בצוו ריבון זר, מושך ונתפס כסממן של זהות וכך  הוא נשמר ליד השם העברי (אמנון ליפקין שחק)  ואם השם העברי ניתן לידוען, הרי אז איש לא יקבל את השינוי ל-פלד-  וכולם, כולל התקשורת הכתובה תמשיך לקרא לאיש נחום סטלמך.(בתמונה צילום מתוך הסרט "ילדי השמש" עם צברינו החמודים והעוקצניים שחזרו לשמות עם חופשי מהמקרא עוז ואייל נמרוד ויובל ורינת גם)

גם תופעה של חזרה לשמות הגולה שהמרנו בשם עברי נמצא לא מעט במקומותינו היום, כדי לשמר את סיפור הגניאלוגיה המשפחתית, .  כך למשל  משה נלקנביום עלה לארץ בשעה טובה, כלומר לפני 1939 , אדם מסורתי ומקיים מצוות וגם ציוני. חכך משה  בדעתו כיצד ייתן לציונותו  ביטוי ,למרות שהשתקע בבני ברק, עשה כמנהג הציוני באותה שעה ושינה את שמו לציפורן, כשמו  ביידיש (נלקן=ציפורן בוים= עץ/שיח) בנו יצחק  קיבל כמובן חינוך דתי, אך עולם התורה מצא חן בעיניו והמשיך ללמוד בישיבה כל ימי בגרותו. לימים משנשא אישה שינה את שמו ל… נלקנבוים. אם כבר שינית את שימך,אמרה לו קרובת משפחה, למה לא תחזור  לימי בית שני ותקרא לעצמך יצחק בן משה, מנהג אבותינו בידנו השיב לה. אבותינו הם כמובן לובשי השחורים  הגויים בארצות מוצאם.

 האבות הם גם הפריצים שלבשו בגדים שחורים וכובעי פרווה שהיום הם לבוש של חג אצל חלק מחצרות החסידים,  ולא אלה מימיו של רבי יהודה הנשיא. כששמעתי סיפור זה התנגנו בראשי שורות משירו של אורי צבי גרינברג בשירו "הקבר ביער" . אצל אצ"ג קברו של היהודי מושך את איוון הרוצח לחזור אל אותה נקודה בעברו " זה מושך כאישה, זה מושך כמו יי"ש/אל זה המקום… ואם איני הולך/ואומר: לא אלך במקומי אשאר/ זה זועק בקולו"  (עמ' שסב "ברחובות הנהר") אותה זעקה שומעים גם הקורבנות המבקשים לחזור אל שמות המשפחה המגלים אותנו כדברי עמיחי. יש מעין תחושה של בגידה בנספים שעה שויתרנו על שמם כדי  לשאת בגאווה דגל חדש וגאה כמו צועדים ב"מצעד החיים" בואשויץ בירקנאו.540896-5

ראשיתו של סיפור שמות המשפחה לכול, הוא בצו שפרסם יוסף השני קיסר הממלכה האוסטרו הונגרית בשנת 1784 ובו חויבו כול יהודי הממלכה לבחור לעצמם שם גרמני כשם משפחה, ובאותה תקנה נקבע גם כי השם הפרטי יהיה שם מקראי בלבד. כלומר דומים לנו תהיו , אך תמיד נזהה אֶתכם, זה אותו קיסר   שפרסם את כתב  הסובלנות , אך סובלנותו לא הייתה בלתי מוגבלת. מכאן ואילך נמצא את" זֵכֶר פֶּרַח וּפְרִי, עָרֵי יְמֵי בֵּינַיִם / מַתַּכוֹת,אַבִּירִים שֶהָיוּ לְאֶבֶן, וְרָדִים לָרוֹב,/ בְּשָמִשים שֶרֵיחַם נָדַף,אבְנֵי חֵן, הַרְבֵּה אָדוֹם " בשמות המשפחה שלנו.  בפלך גליציה נוצלה הוראה זו לסחיטת כספים מהיהודים על ידי יצירת קבוצות של שמות , והתשלום היה על פי הקבוצה שממנה נבחר השם, פרחים ומתכות היו יקרים יותר משמות בעלי חיים  כמו פוקס –שועל- ואוקס- שור.

עברות שמות משפחה

 צאצא של  השוורים האלה  היה פרדסן גדול בארץ בשם אוקסהורן (קרן השור)  שעברת את שמו ל"קרני" ועל שמו יש לנו היום את "מעבר קרני" לעזה . כותב הערך "שמות משפחה"  ב "ויקיפידיה"  טוען כי לטענה זו, על קניית שמות,  אין כול ביסוס  או מסמך תומך. היעדר מסמך תומך אינו אומר דבר, תמיכה לטענה זו על התשלום מצאתי גם בספרות העברית שלנו בספרו של חיים באר " חבלים"  וכך הוא מספר שם בשם אביו:  "שמנו רַכלֶבסקי כי לאבות אבותיי לא היה די ממון לקנות להם שם יפה יותר מידי הפריץ האוקראיני והמשומד העוזר על ידו, אבל לפחות דאגנו שלא נהיה מוגי-לב,אלא  רק רכי-לב".‏

מהקיסרות האוסטרו הונגרית מתפשט הנוהג גם למזרח אירופה  ומקבל תוקף בצווי הממלכה . בצרפת של נפוליאון  חויבו יהודים החל מ1803  לשאת שמות משפחה שאינם שמות מקראיים, ובפרוסיה  חל הצו החל מ 1812  אלא שכאן חייב היה כול שם לקבל אישור. במזרח אירופה החל התהליך ברוסיה ב1804 והתרחב לקראת אמצע המאה לכול מזרח אירופה, ואז אנו עדים  למופע המרכזי של שם משפחה שהוא שם העלייה לתורה וכך מתקבלים כול השמות המסתיימים  במילה שמשמעה בשפת המקום הוא  בּן .  ( זון, סון, ביץ, סקי, ובגרוזיה , שווילי)  מהלך זה יוצר כמובן שמות רבים מאוד שהם זהים ואז מתערב השלטון ומחייב את השינוי, שבעקבותיו נוספים שמות בעלי המקצוע  וגם שמות  שמטרתן ללעוג לנושא השם( קצנלבוגן= מרפק החתול) כמו כן גם שמות נשים מובילות במשפחה מונצחות בדרך זו ( רבקין=של רבקה) מקובל לחלק את כלל השמות לקטגוריות הבאות:

.שם פטרונימי – שמו הפרטי של אב או סב.2. מקצוע ועיסוק.3. שם מטרונימי  (באשביס=בתשבע).4. שם משפחה מומצא או אורנמנטאלי . 5. שם של  שושלת (כוהנים לויים  גרים)6. כינוי לפי מאפיין גופני.7. שם גיאוגרפי/טופונימי .8. . כינוי לפי תכונות או מאפיינים אישייםעתים וזמנים – ישנם שמות מעטים שקשורים לימות השבוע: זונטאג (יום ראשון)9. לאלה יש להוסיף היום גם את השמות שנתנו פקידי משרד הפנים שלנו למשפחות של עולים חדשים, בין משום ששמם לא נראה להם כמתאים לחברה הצומחת כאן, על פי תפיסתם, ובין בגין טעות שמיעה.10. מושג או ערך יהודי וראשי תיבות  (קב"ק = קדוש בן קדוש, זק"ש= זרע קדושים*)  כולל  את המשרתים בקודש- זו קבוצה קטנה יחסית של שמות, חלקם היו קודם שמות פרטיים ואזי נהיו לפטרונימים או מטרונימים, לדוגמא רחמים, ניסים, תשובה, נחמה, ציון גבאי, שוחט ,שו"ב= שוחט ובודק..

שמות משפחה המנציחים את התפקיד בקהילה שהיה לראש המשפחה הראשון ,שחויב    לאמץ לו שם משפחה, הם לרוב שם התפקיד. אך כאשר המילים בעברית הגייתם בשפת המקום הייתה קשה, שובש שם המשפחה עד כדי כך שלא ניכר בהם עוד הייחוס שביקשו לציין נושאיו, להם ולדורות. שם כזה הוא גם שם משפחתה של נכדתי מאיה.

בשנת 1795 נולד בעיר סלונים, אז חלק מהאימפריה הרוסית (כיום בביילורוס ) ,יהודה יידל שלימים היה תלמיד חכם  ופוסק הלכות ואף נבחר להיות דיין צדק  בבית הדין התורני של הקהילה.

כאמור לעייל בראשית המאה ה 19 החלה הוראת אימוץ שם משפחה להיות חובה גם ברוסיה ויהודה יידל שלנו בחר בתפקידו כשם משפחתו "דיין צדק"  מטבע הדברים שתי מילים מוזרות אלה עברו תעתיק לשפת המקום והשם נכתב כ   YEHUDAH YIDEL DUNETZ    . בקהילה ידעו כמובן איך להבין את התעתיק כי האיש חי ביניהם. תלמידי חכמים היו גם צאצאיו של יהודה ונכדו שלמה זלמן דוניץ אף נתפס לציונות ובחר לעלות לפלשתינה בשנת 1925 כשכול משפחתו נותרה מאחור. שבע שנים חי שלמה זלמן בירושלים ובה נפטר בשנת 1932 ונקבר בהר הזיתים, ועל קברו נחקקה הכתובת "נכדו של הגאון יהודה יידל דיין צדק בבית הדין של סלונים"  על המצבה חזרו בני דוניץ לשמם ותפקידם בקהילה. לימים היגרו אותם בני משפחה לארגנטינה ונכדו של שלמה זלמן ,

יצחק דוניץ  צריך היה עתה להתאים את הגיית השם לספרדית ושמו נכתב כ DUNIEC  (דונייק) בנו כבר נקרא סילביו ונכדו אדדוארדו. אדוארדו דונייק עלה אף הוא לארץ והוא אביה של נכדתי מאיה צאצא של דיין צדק. שיבוש של שמות עבריים היה נפוץ מאוד וכזה הוא גם שם המשפחה-לונדון- שם זה מצוי אצל משפלות רבות בארץ ויותר מכך בהיכל השמות ביד ושם . לא מדובר כמובן ביהודים תושבי לונדון שהיגרו למזרח אירופה ולכן נקראו על שם עיר מוצאם , , אלא בשיבוש השם העברי " למדן" שציין את מה שמכונה היום אברך, למדנים אלה בקיסרות האוסטרית ואחר כך גם ברוסיה הפכו תחילה ללינדנר שהוא שם עץ התרזה ואחר כך כדי להקל על ההגייה  ללונדונר, שאין לו מובן מקומי, ומכאן לשם המוכר לונדון כבר הייתה הדרך קצרה. כך הגיע לארץ שחקן תאטרון האוהל והמטאטא בצלאל לונדון שבנו ירון לונדון נושא את שמו בגאווה רבה עד שהיה מוכן להיאבק על שם זה כאשר נדרש כקריין צעיר בקול ישראל לשנות את שמו ( ראה בספרו "לו הייתי פירט"  עמ' 95 )

כשעלתה משפחת אפרים מפרס בראשית שנות ה50 של המאה הקודמת נשאלה אֵם המשפחה לשם משפחתם , והיא סברה ששאלו על שם אִמהּ, והשיבה נַרְדֵה , הפקיד ,בין משום טעות שמיעה או שהיה חובב שפת עבר רשם אותם כנושאי שם המשפחה- נֶרְדִי-. כשם הבושם (שיר השירים פרק ד  נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן) אך המשפחה קראה לעצמה נַרְדִי כדי לשמר את צליל  הפתח בשם האם ששובש לדעתם .גם השמות  הגיאוגרפיים  רבים מאוד ומנציחים את שמות המקומות של פזורת ישראל כולל את אלה  שנשבעו שלא לחזור אליהם.  כך נולד השם טולדאנו ,על שם העיר טולדו בספרד כאשר הסיומת "נו" שמשמעה –לא- מזכירה את השבועה שלא לחזור עוד לספרד וגם לעיר טולדו בכלל זה. וכך גם בשם וָרְסָנוֹ – ( Варсано  ) באותיות לטיניות Varsano ובמקורו הספרדי Barcano – כלומר – בן ברצלונה. – כשהמשפחה  גורשה מספרד היא הגיעה לבולגריה. בכתב הקירילי האות B נקראת כ V הלטינית. וכך הפך Barcano ל Varsano ושוב תוספת ה"נו" מתייחסת לאותה שבועה  נזכרת. אותה תופעה של אזכור עיר המוצא כשם משפחה מציינת שנושא שם זה שגר עתה שלא בעיר הולדתו הוא במקור מעיר אחרת, כך נולד שמו של הפילוסוף היהודי המפורסם ישעיהו ברלין ואחרים נקראו בפשטות ברלינר, כך היה גם בין יהודי המזרח. הסופר אמנון שמוש שמספר על תולדות ספר התורה העתיק הנקרא "כתר ארם צובא" שנשמר על ידי השמש של בית הכנסת ששמו היה בגדדי, שעה שגר בחלב שבסוריה כדי לציין כי מקור משפחתו בבגדד. אך שמות כאלה לא נשמרו בישראל כי משפחות אלה נטו יותר לעברת את שמם ובגדדי הפך לדקל ומזרחי למעוז וכן שמות רבים אחרים.

בעיה מהותית הייתה לאותן משפחות ששמם היה כוהן או לוי , וששם זה לא אושר להם מפני ריבויו באוכלוסיה , משפחות אלה אולצו לוותר על שם שהוא  מעמד בקהילה ובעם ישראל גם יחד. וכך נולדים שמות כמו : כהנא, כגן, קגן, קוגן, קאהן, קון, כהנמן, כוהנר, ברכגן, ברקן (לא מעוברת) ועוד. כמו כן קיימים שמות משפחה שהן ראשי תיבות המאפיינים משפחות כהן: כ"ץ (= כהן צדק), מזא"ה (= מזרע אהרן הכהן), ש"ך (שפתי כוהן) זלכה (זכר לכוהן הגדול נפוץ בין יהודי עירק) קיימת מסורת כאילו גם השם אזולאי הוא ראשי תיבות של  " אישה זונה וחללה לא ייקח" האסורה לכוהן, אך הרב חיים יוסף אזולאי הידוע כ החיד"א  שלא היה כוהן שולל פירוש זה. בעדה החלבית קיימת מסורת שבני משפחת גינדי הם צאצאים של משפחת כוהנים. אליאב (מעוברת מאליוביץ',משפחת כוהנים גדולה בפולין). . שם משפחה ירמוש  היא משפחת כוהנים אשר שמם מציין את ברכת משה אל כלל שבט לוי (ובתוכם הכוהנים); "יורו משפטך ליעקב ותורתך לישראל".(דברים ל"ג פס' י' )

 גם לויים כאמור היו זקוקים  לרמז בדבר מעמדם. שם המוכר לנו מימי הרדיו בהם עוד דאג השרות הציבורי גם לבריאותנו וכול בוקר ערך לנו "התעמלות בוקר" הוא מיכאל בן חנן  (1912 2001 ) שנולד בשם מיכאל זמל. בשנת 1933 עלה מיכאל לארץ  והחליף את שם משפחתו המקורי מ'זמל' לבן חנן (על שם אביו), כיוון שסבר בטעות ששם משפחתו הוא שם לועזי, שניתן בכפייה למשפחה ושפירוש שמו הוא לחמנייה בגרמנית, כשלמעשה מדובר בראשי תיבות  של "זרע משבט לוי".

גם סתם עמך חיפשו לעצמם דרך לרמוז ליהדותם כאשר האפשרויות שעמדו לרשותם לבחירת שם משפחה לא הזכירו פרט חשוב זה בשם המוצע, וכך נולד השם נבנצאל שהיה מבקר המדינה השני במדינת ישראל , שאחד מאבותיו בחר בשם שפירושו בגרמנית -ליד הספירה, לרמוז לאיסור היהודי לקיים מפקד ובמיוחד לא לספור את הכוהנים והלווים .ובן חמו הוא יהודי שבשמו נזכרים חנניה מישאל ועזריה מספר דניאל השומרים על כשרות המאכלים  בשבי הכשדים. כך גם מוכר לנו בן שלום ברננקי (: Ben Shalom Bernanke)  שעמד בראש  הבנק הפדראלי בארצות הברית.

ברננקי נולד בארצות הברית, וגדל בעיירה דילון  הוא הבכור מבין שלושה ילדים (יש לו אח ואחות צעירים ממנו). אביו פיליפ היה רוקח ואמו עדנה הייתה מורה  ביסודי. משפחתו הייתה אחת ממספר משפחות יהודיות באזור ונהגה לפקוד את בית הכנסת "אוהב שלום". בילדותו למד  עברית מפי אבי אמו, שהיה בעל קורא מקצועי בתורה ומורה לעברית. אביו ודודו של בן שלום החזיקו וניהלו במשותף את בית המרקחת שרכשו מאביהם, שהיגר לארצות הברית לאחר מלחמת העולם הראשונה, היכן אם כן מסתתרת יהדותם בשם המשפחה שעימו באו מרוסיה . בפסוק מספר תהילים: (פרק כ"ד פס' 3) "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה', וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ? – נְקִי כַפַּייִם, וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לשווא נַפְשִׁו,וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה".  בר ונקי חייב להיות מצבו של מי שעולה להר ה' ומשפחת הבנקאי היא כזאת ברה ונקייה, וכך נולד שמה בהגייתו הלועזית  בארה"ב Bernanke .

אבל גם תופעות הפוכות של התאמה לסביבה חדשה היו לא מעט  ושינוי השם היה כדי להתאימו למדינה הקולטת , הנדבן לו בויאר נולד כישראל בויארסקי  בפולין , ובארה"ב הפך ללוּ בויאר , והכסף שתרם לבניית ביה"ס על שם אשתו מיי בירושלים לא עזר, שכן דווקא שמו שלו הונצח בשם המקובל של בית ספר זה. כך גם שחקנים ידועים כדני קיי שהיה דניאל קמינסקי, בן דורו ברלה שוורץ לא יכול היה להישאר עם שמו בעולם הסרטים, ולכן הפך לטוני קורטיס, גם בן דורנו הבמאי שחקן אלן קניגסברג  ברח משמו היהודי כל כך לטעמו ,והפך את שמו הפרטי לשם משפחתו ונתן לעצמו את השם וודי. אבל מיהדותו לא נמלט בעידן זה של שקיפות מלאה.

קרל מרקס

לא מעט יהודים שינו את שם משפחתם בעקבות התנצרותם  כאשר לא היה להם שם להפסיד כמו המשורר היינה. על  פרשה מעניינת כזו , על מקור שמו של קרל   מרכס , סיפר לאחרונה פרופ' שלמה אבינרי במוסף לתרבות וספרות בעיתון הארץ ( ינואר 2014 )

 שני הסבים של קרל הם רבנים.. הסבא מצד אביו הוא שמואל בן רבי  מרדכי הלוי שהיה הרב הראשי של העיר טריר  בגרמניה. ב 1794 נכבשה טריר על ידי צבאות המהפכה הצרפתית  וסופחה לצרפת הרפובליקנית, ואח"כ הייתה חלק מהאימפריה של נפוליון. הסיפוח לצרפת  העניק ליהודי טריר  שוויון זכויות אזרחי וכך למד בנו של הרב ששמו היה השל ( ולימים היינריך) משפטים והפך לעורך דין. אך על פי הוראות רשויות המנהל הצרפתיים חייבים היו היהודים שזכו לשיווין זכויות אזרחיות גם לאמץ לעצמם שמות משפחה "אזרחיים" כפי שכבר הוזכר לעיל,   כלומר לא שמות אופייניים יהודיים. בטריר נערכו שלושה מפקדים לאוכלוסיה, ובהם מופיע הסבא של קרל מרקס שלוש פעמים, ובכול פעם השם המאומץ הוא יותר  מתקדם לקראת ההשתלבות  במציאות הסובבת.. תחילה הופך שמואל מרדכי לסמואל מרדכי. במפקד הבא לצד סמואל נמצא את מרקוס, במקום מרדכי. ובמפקד השלישי הופך סמואל מרקוס לסמואל מרקס.  כך נעלם השם המקורי שמואל בן רבי מרדכי הלוי . לו לא היה מתקיים תהליך זה, אומר אבינרי , ייתכן שקרל היה נקרא קרל הלוי. והמרקסיזם היה לויאיזים.

לאחר נפילת נפוליון חוזרת העיר טריר להיות חלק מפרוסיה ואז גם חוזרת הדרישה מכול עורכי הדין היהודיים או לעזוב את מקצועם או להתנצר. באותה עת היה כבר אביו של מרקס נשוי לביתו של רב מהולנד (אימו של קרל)  וכדי להמשיך בעבודתו כעורך דין הוא מתנצר לדת הפרוטסטנטית, כאשר אשתו אינה ממירה את דתה בעקבותיו בשלב זה. רק לאחר מותו של הסבא שמואל ב"ר מרדכי הלוי לקח בנו השל את אשתו ובנו שנולד בינתיים- קרל  ומטביל אף אותם לדת הפרוטסטנטית. תופעת הסוואת השם מתפשטת בסוף המאה ה19 וראשית המאה ה20 עם קבלת האמנציפאציה, כאשר ההנחה המאוד מוטעית היא כי ניתן יהיה להתבולל  ולהפוך לבן המקום לכול דבר.  בסיפור זה של שמות המשפחה שלנו  מסתתרים אין ספור של סיפורים על חיים יהודיים  בצל מלכויות , ובכולם חבוי פרק של תולדותינו, שיודקה הנזכר של הזז  טוען שזו לא ההיסטוריה שלנו אלא של אלה שעשו לנו אותה.

בעברי בשדה החינוך לא פעם מצאתי עצמי מסביר מה אנו בעצם לומדים כאשר אנו לומדים היסטוריה, והתשובה הייתה תמיד כי למידת היסטוריה היא למידה שעונה על השאלה  "מי אני"  ובמסגרת התשובה לשאלה מי אני, גם חיפוש מקור שם המשפחה שלי הוא פרק בהיסטוריה האישית של כול אחד מאיתנו, והדברים שכתבתי כאן הם אפס קצהו של פרק מרתק זה.

* המשוררת נלי זקש שזכתה בפרס נובל לספרות ב 1966 יחד עם שי עגנון

ראה גם את ספרה של רות בונדי "לא רק קפקא והגולם" |(הוצאת מודן וחרגול) שער ראשון על שמות משפחה של יהודים בצ'כיה