כ"מכוות הזיכרון" שירי המשך
(ניתוח ששת השירים שפרסם לאחרונה חיים גורי במוסף לספרות של "הארץ", מאמר ארוך ואפשר לקרא בחלקים ,כול שיר בנפרד)
————————————————————————————————————————–
בשנת 2002 פורסם שירו של חיים גורי "עם תחיית המתים" בקובץ "מאוחרים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, וגורי אז בן 79 , לא נער עול ימים אלא אדם בגיל של שנה לפני "גבורות" אך מנגינת השיר היא אופטימית ,למרות שנושאו הוא תחיית המתים. וכך מסיים גורי שיר זה.
אָז אוּלַי גַּם אֲנִי אָקוּם יוֹם אֶחָד מֵעָפָר
עִם תְּרוּעַת הַשּׁוֹפָר
וְאַתְחִיל לְתַקֵּן
וְאַתְּ תִּהְיִי שׁוּב אִתִּי
טְלוּלָה מִטְּלָלִים וְלֵילִית
בשנת 2015 פרסם חיים גורי את ספרו האחרון "אף שרציתי עוד קצת עוד", ( הוצ' הקיבוץ המאוחד) והוא מוקדש לנכדיו. (על שירו "הזריחה בארבל" פרסמתי מאמר בבלוג זה) לקראת צאת ספרו זה ,רואיין גורי על ידי כתב ואללה ש. בן נון ,ושם אומר לו גורי אני מתקרב לגיל 92, ובעוד חודש או חודשיים אני אוציא את ספר הזקנה שלי ואני כבר לא יודע אם אכתוב אחריו. אך גורי ממשיך לכתוב ברוח שיריו בספרו הנזכר לעיל ומאשש את תקוותו המופיעה על גב הכריכה של "אף שרציתי עוד קצת עוד" וכך הוא כותב שם.
וְדַע לְךָ שֶהַזְמַן וְהָאויְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם
לֹא יִמְחַקוּ אוֹתְךָ
אַתָּה תִמָּשֵך עָשוּי מֵאוֹתִיוֹת
זֶה לֹא מְעַט
מַשֶהוּ בְּכָל זֹאת יִשָּׁאֵר מִימְּךָ
שורות של השלמה עם היותנו תופעה חד פעמית בנצח. אך חיים גורי לא נפרד מאתנו (השבח לאל) והנה בעיתון "הארץ" במוסף תרבות וספרות (כ"ח בשבט תשע"ז / 24.2.2017 ) מתפרסמים שישה שירים נוספים של גורי תחת הכותרת "מכוות הזיכרון" שהם ,כאמור, שירי המשך לשיריו בספר "אף שרציתי עוד קצת עוד". גם בשירים אלה ממשיך גורי להתייחס אל עצמו בגוף שני ( וְגַם אַתָּה עָמַדְתָּ שָם בַּגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד אֵין הֲפוּגוֹת) וגם בגוף ראשון (אֲנִי הוֹלֵךְ וּמִסְתַּיֵּם הוֹלֵךְ וְנִגְמָר) ושוב שירי פרידה של מי שהזיכרונות חוזרים ועולים בראשו ללא יכולת להתגבר עליהם ולהשקיטם , הם מנצחים אותו כמכווה של אש* המותירה סימן בבשר החשוף. גורי המוכר לנו כבעל זיכרון פנומנאלי לשירה, לא רק שלו, ובשיחה כשהוא מתייחס לשיר כלשהו, הוא קורא אותו לפנינו מתוך הזיכרון, ומעורר הערצה וקנאה של מעריץ. מסתבר ,אם כן, שגם זיכרונות חייו שמורים עמו כמכוות זיכרון שעולה אל תודעתו ואין הוא יכול לה, היא חיה את חייה בתוכו. כך למשל בשיר הפותח את סיפרו "אף שרציתי עוד קצת עוד" – השיבה- הוא כותב : הֵם עָדִין שָׁבִים מִפַּעַם לְפַעַם…/ הֵם דּוֹפְקִים בְּאֶגְרוֹפָם עַל דַּלְתְּךָ/ כַּמְּשֹׁעָר, אַתָּה פּוֹתֵחַ לְאִטְּךָ/ אַתָּה מְקַוֶּה שֶׁדָי, שֶׁהַפַּעַם יָנִיחוּ לְךָ. כאן השבים הם הנספים בשואה וגם חבריו שכבר אינם, אך הם שבים כזיכרון שאינו מניח לזוכר. בשירי ההמשך שפרסם גורי בימים אלה ,כאמור, בעיתון הארץ , אין כבר מאבק בזיכרון או תקווה שיונח לו, אלא השלמה עם הזיכרון העולה, עם הדווי המתלווה אליו, וכמה מסקנות ,לא חדשות, אך הפעם עגמומיות שליטה בשירים , והפועל ס.ל.ק בנטייה חוזר כמה וכמה פעמים בשישה שירים אלה , ובמשמעות כפולה, גם חייו שלו, וגם הנושא באותה שורה. בשיר השני "והדיביזיות" הוא מסיים בשאלה " לְמִי אַתָּה צָרִיךְ לְהוֹדוֹת עַל חַיֶּיךָ הַנִּמְשָׁכִים בְּהִסְתַּלְּקוּתָם./ תָּמִיד זֶה כָּכָה. כאן המסתלקים הם גם חיילי הצבא הבריטי הקבורים בחולות קירנייקה בצפון אפריקה, אך גם חייו שלו, והמחלות הבלתי נמנעות בהצטברותן של שנות החיים, כמו שכתב בשירו "חלוף " בספרו האחרון הנזכר לעיל: גַּם מַחֲלוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשֻׁנּוֹת פּוֹקְדוֹת אוֹתְךָ בֵּינְתַיִם/ מֵהֶן שֶׁאֵין קוֹרְאִים אוֹתָן בִּשְמָן הַמְּפֹרָשׁ,/ הַמִּתְחָרֵז עִם תַּן, אוֹ עִם בֻּסְתָּן, אוֹ עִם סֻלְטָאן.
גורי יליד 1923 חווה את כול מה שהוא נזכר בו בימים אלה, אך כיום הוא מביט בהיסטוריה שלו ושל הישוב העברי ומדינת ישראל ,ויודע שהזמן עבר וההבטחות ,כלשונו ,הופרו. ההבטחות הן התקוות שהיה להן על מה להתבסס, בחברה שבה כול המטרות היו חלק מהסכמה לאומית ,שכולם מתגייסים להגשמתן. ומה קרה?
הזמנים שעברו ,והתקוות שלא הוגשמו, הן עצמן ההבטחה המופרת, והזמן ,שהואנש, הוא האשם, הוא שנטל , כביכול, את הסיכוי בחלוף הימים, ולא האנשים שבחרנו להנהיג אותנו היו מֵפִרֵי ההבטחות.
|
חַיִּים גּוּרִי/ מִכְוַּת הַזִּיכָּרוֹן
1)הַזְּמַנִּים
הַזְּמַנִּים כְּהַבְטָחָה מוּפֶרֶת, נָטְלוּ בְּהִתְרַחֲקָם אֶת הַסִּכּוּי.
כְּבָר צִיַּנְתָּ שֶׁרֹב חֲבֵרֶיךָ הַטּוֹבִים הִרְחִיקוּ וְאֵינָם.
מֵהֶם שֶׁאָבְדוּ בְּרַעֲשֵׁי הַתְּקוּפָה חַסְרַת הַמַּרְגּוֹעַ.
בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב הָיוּ לְזִכָּרוֹן שֶׁלֹּא יָסּוּף,
כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר,
עוֹד שָׁנָה וְעוֹד שָׁנָה חוֹלֶפֶת
אַתָּה מַמְשִׁיךְ לְהִתְפַּלֵּל
עַל מִי שֶׁכְּבָר אֵינוֹ זָקוּק לִתְפִלּוֹתֶיךָ
|
אָמְרוּ אֶת זֶה מִקֹדֶּם, לְפָנַי, לֹא מְשַׁנֶּה,
שֶׁאֲנִי וְאַתָּה נְשַׁנֶּה אֶת הָעוֹלָם.
אָז אָמְרוּ! מַדּוּעַ לֹא? מֻתָּר לוֹמַר!
גַּם אַתָּה הוֹלֵךְ וּמִסְתַּיֵּם לִי לְאִטְּךָ.
מִפַּעַם לְפַעַם אַתָּה מֻזְמָן לְהִתְיַעֲצוּת
נֶחְשֶׁבֶת וְקִשַּׁחַת בֵּינְךָ לְבֵין עַצְמֵךָ.
מָה שֶׁהָיָה לְיָפֶה וּלְנִשְׂגָּב מִסְּבִיבְךָ
הָיָה לְדַעַת הִיסְטוֹרְיוֹנִים
לְרֹעַ מְיֻחָד שֶׁלֹּא נוֹדַע כְּמוֹתוֹ
עָדִין אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶת סִימָנֵי הִסְתַּלְּקוּתוֹ.
אוֹמְרִים לְךָ שֶׁזֶּה עִנְיָן שֶׁל זְמַן, שֶׁל סַבְלָנוּת.
עַד בּוֹא הַסּוֹף הַטּוֹב.
|
החברים אינם, חלקם אבדו ברעשי התקופה חסרת המרגוע, וחלקם הפך לחלק מהזיכרון הלאומי ,וכדבריו זה קרה במקרה הטוב. בשיר הפותח גורי מרחיק אותנו מהאירועים עצמם ומכנה אותם "רעשי התקופה חסרת המרגוע" ניסוח מעודן מעט ,לאבדן התקווה שהמלחמה בה "אבדו" ,החברים ,תסתיים בשקט , ואולי גם בשלום, כשהאמנו, שהסכמי הפסקת האש שנחתמו ברודוס, הם מבוא להסכמי שלום. אך השנים חולפות והתפילות נמשכות, גם עבור מי שכבר אינו זקוק להן. שוב יש מי שאומר, את מה
שחשב גורי באותם ימים של רעשים חסרי מרגוע, אומר זאת אריק איינשטיין, בשירו "אֲנִי וְאַתָּה נְשַׁנֶּה אֶת הָעוֹלָם", ואריק אף הוסיף , שאם רק נתחיל " אָז יָבוֹאוּ כְּבָר כֻּלָּם " אני ואתה נהייה החלוצים שלפני המחנה ,ואלינו יצטרפו כולם כאשר יגלו שהמטרה ראויה. גורי המפוכח היום יודע שזו רק אמירה בלבד שאינה משנה דבר במציאות, אָז אָמְרוּ! מַדּוּעַ לֹא? מֻתָּר לוֹמַר! וכול מה שנותר הוא לומר, שהפרת ההבטחה נמשכת, כאשר גם הוא עצמו הולך ומסתיים "גם אַתָּה הוֹלֵךְ וּמִסְתַּיֵּם לִי לְאִטְּךָ". ואז עובר גורי אל האישי מאוד, והוא מביט בעצמו מבחוץ כמי שמסכם את עצמו ואת תקופתו באותן מילים . אתה מוזמן להתייעצות, נֶחְשֶׁבֶת וְקִשַּׁחַת בֵּינְךָ לְבֵין עַצְמֵךָ, על עצמך, על מה שהיית שותף לו ,במהלכים ההיסטוריים של ההגשמה הציונית והקמת מדינה. עתה קמים ההיסטוריונים החדשים הפוסט ציוניים, ועבורם היפה והנשגב בעיני גורי, הוא רוע של פוסט ציונות וקולוניאליזם חדש, ועוד מיני כינויים להוויה הישראלית . אתה מבקש את סימני הסתלקותו , של מי??? של הרוע, או שלך עצמך. הזמן שבו פתח גורי את שירו זה, כהבטחה מופרת , הופך להיות בסוף השיר להיות ההקדמה לסוף הטוב, אם מדובר בסוף הטוב שלו ,הרי שבסוף זה ,הוא ההופך להיות לְזִכָּרוֹן שֶׁלֹּא יָסּוּף, גם בגין חלקו באירועי התקופה וגם באשר הוא נשאר עָשוּי מֵאוֹתִיוֹת וזה כאמור ,זֶה לֹא מְעַט. ואולי הסוף הטוב הוא אחר, לא אישי אלא לאומי, וצריך רק קצת סובלנות עד שיגיע. מה יגיע? כרגע בטירוף הסובב אותנו מחומות ההפרדה ועד צפון עירק וסוריה, אין תשובה למה שעוד עלול להתרחש במרחב הזה. ואז נזכר גורי בימים דומים ,ולכן במעבר אל השיר השני משתמש גורי ב ו' החיבור וקורא לשיר " וְהַדִּיבִיזְיוֹת" 
הדיביזיות הן הצבאות האדירים של שני הצדדים הנלחמים במלחמת העולם השנייה, שסיפור הלחימה שלהם היה גם סיפור המלחמה שיחד עם השואה הנוראה של עמנו באירופה , היה בשלב מסוים גם האיום הממשי ביותר על מה שקראנו אז "היישוב העברי" ,שאמור היה להיות החלוץ לפני המחנה שיגשים את חזונו של בנימין זאב הרצל, שאמר בקונגרס הציוני "בבזל הקמתי את מדינת היהודים". בימים (אוקטובר –נובמבר 1942) כשהתחוללו הקרבות בחוף הצפון אפריקני בין הגרמנים בפיקודו של רומל לבין צבאות בנות הברית והגנראל הבריטי מונטגומרי ,התכונן היישוב העברי לאפשרות הנוראה שהגרמנים ינצחו ויפלשו לארץ ישראל, ואף היו תכנונים על התבצרות יהודית בכרמל לקרבות בלימה נוסח מצדה. זיכרון זה של גורי מפרנס את שירו השני, שהוא מבקש להציג אותו כהמשך לשירו הראשון, ולהעביר לנו אך מעט מהחרדות הנוראות שהיו אז ביישוב. היום עם כוח צבאי כמו שיש לנו, זיכרון אותם ימים הוא סיפור היסטורי שהסוף הטוב שלו מוכר, אך חיים גורי שניזכר בו ,משתף אותנו שנית ממרומי גילו היום בחוויות של הימים ההם שראוי שנזכור ונדע ,עד כמה אין מה שיש לנו היום מובן מאליו!!!
|
2)וְהַדִּיבִיזְיוֹת
וְהַדִּיבִיזְיוֹת בְּפִקּוּדוֹ שֶׁל הַמַּרְשָׁל פוֹן בּוּק בַּצִּיר
הַמֶּרְכָּזִי
כְּבָר רָאוּ בִּמְשַׁקְּפוֹת אֶת צְרִיחֵי מוֹסְקְבָה
לְמַזָּלָם שֶׁל הֲרוּסִים יָרְדוּ גִּשְׁמֵי הַסְּתָיו אֵין הֲפוּגוֹת
הָפְכוּ אֶת הַדְּרָכִים לסמולנסק לְעִיסָה שֶׁל בֹּץ עָמֹק
טוֹבְעָנִי ,מָסָוֹרְתִּי.
בְּאוֹקְטוֹבֶּר הֵחֵלּוּ הַשְּׁלָגִים נוֹפְלִים בְּשֶׁפַע אַכְזָר
מַזְכִּירִים כְּשְבִּיב תִּקְוָה אֶת שֶׁקָּרָה לְ "גְרַנְד אַרְמֶּה"
שֶׁל נָפּוֹלֵאוֹן
בְּמֶרְחֲבֵי הַמָּוֶת הַצְּחֹרִים
פָּחַדְנוּ מִפְּנֵי הָאָבִיב שֶׁיָּבוֹא
גַּם חָרַדְנוּ מִכּוֹחוֹתָיו שֶׁל הַמַּרְשָׁל פוֹן רונדשטט
הַמַּמְשִׁיכִים לְאַחַר כִּבּוּשׁ רוסטוב לְעֵבֶר הַקַּוְקָז
וָהָלְאָה מִשָּׁם לְעֵבֶר בְּאֵרוֹת הַנֵּפְט שֶׁבְּעִירָאק
גַּם יִרְאֵנוּ מִפְּנֵי הפנצריםשל ארוין רומל הַמַּרְשָׁל
בְּדַרְכָּם לְעֵבֶר מֻרְסָה מַטְרוּח
וּמִשָּׁם לָמָּה לֹא?! לְתֵל אָבִיב לְעֵין חֲרוֹד לִירוּשָׁלַיִם
רָאִינוּ בְּדֶרֶךְ וָאדִי עָרָה שַׁיָּרָה אֲרֻכָּה מְאוֹד מְאוֹד
|
הָעוֹשָׂה דַּרְכָּהּ דָּרוֹמָה.
רָאִינוּ חַיָּלִים אוֹסְטְרָלִיִּים אֲנָשַׁי "הַמַּחֲנֶה הָעֲשִׂירִי"
הַנָּעִים מִפָּרָס לְתַגְבֵּר אֶת כּוֹחוֹתָיו שֶׁל הַגֶּנֶרָל
מוֹנְטגוֹמֶרִי,
לִקְרַאת קְרָב אֶל עַלַמֵיין
כְּפִי שֶׁסִּפְּרוּ לָנוּ הַחַיָּלִים הַצְּעִירִים.
הֵם עָצְרוּ בְּצַד הַכְּבִישׁ,
הֵם הִשְׁתִּינוּ כַּמֻּיּוֹת אֵינְסוֹפִיּוֹת שֶׁל בִּירָה שֶׁלָּגְמוּ
מִפַּחִיּוֹת.
הֵם שָׁאֲלוּ אוֹתָנוּ לָמָּה אֲנַחְנוּ כֹּל כָּךְ מֻדְאָגִים.
אָמַרְנוּ לָהֶם שֶׁהַגֶּרְמָנִים שֶׁל רוֹמֶל מִתְקָרְבִים אֵלֵינוּ,
אֶל גְּבוּל מִצְרַיִם.
הֵם פָּרְצוּ בִּצְחוֹק שֶׁחָשַׂף שְׁלוֹשִׁים וְשֵׁשׁ שִׁנַּיִם צְחֹרוֹת,
וּבִקְּשׁוּ שֶׁלֹּא נִדְאַג, שֶׁנַּאֲזִין לַחֲדָשׁוֹת בְּעוֹד שְׁבוּעַיִם.
אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה מֵהֶם מוּטָלִים בְּחוֹלוֹת קִירֵנָיְקָה ,
וּטְרִיפּוֹלִיטָנְיָה
לְמִי עָלֶיךָ לְהוֹדוֹת עַל חַיֶּיךָ הַנִּמְשָׁכִים בְּהִסְתַּלְּקוּתָם.
תָּמִיד זֶה כָּכָה.
|
בשיר זה משרטט גורי, מעין סטנוגרמה של אירועי אותם ימים במלחמת העולם השנייה, והוא בוחר לחזור גם אל שלב הפלישה לברה"מ של סטאלין, כאשר החורף הרוסי הופך להיות מרכיב חשוב ונודע בניצחון של חיילי הצבא האדום, ממש כשם שהיה בפלישה הקודמת של נפוליאון (1812) . את המלחמה שממנה חרדנו, זו שהתרחשה בחוף הצפון אפריקני עם צבאותיו של רומל, קושר גורי גם לחשש שהיה כי הכוח הגרמני יגיע גם לעירק לבארות הנפט שבצפונה. כדי למנוע זאת יצא דוד רזיאל מפקדו הראשון של האצ"ל לעיראק לארגן התנגדות לכוחות פרו גרמניים בעיראק, וגם ניספה בה. כול אותה תקופה היא חלק מהזיכרון החוזר ועולה בראשו של גורי, ואצלו זו יחידה אחת, המובילה גם כאן למכפלה של המילה הסתלקות, הסתלקותם של חיילי בנות הברית בקריניקה וטריפולי , והסתלקותם של חייו שלו. למי עליך להודות, שואל גורי, על כך שחייך נמשכים ,והאם התודה היא לאותם חיילים המוטלים בחולות צפון אפריקה ,או להודות למישהו אחר על שחייו נמשכים ועתה הם נמצאים בתהליך הסתלקותם מארצות החיים. את השיר הזה מסיים גורי במשפט הקצר תָּמִיד זֶה כָּכָה. תמיד יש הנופלים ויש הנשארים, ואינם עוזבים אותך, אלא חוזרים ומזכירים את עצמם, וחייך נמשכים כי היו מי שאינם עוד לאחר שהקריבו את חייהם ,כדי ששלך יימשכו עם כול הזיכרונות המלווים אותך ללא מרגוע.
גם בשיר השלישי נשאר גורי במלחמת העולם השנייה, אך הפעם רק בחלק היהודי של אותה מלחמה-השואה!!!
|
3)אָז אָשׁוּר
אָז אָשׁוּר הָיָה שֵׁבֶט אַפּוֹ וּמַטֵּהוּ בַּיָּד זָעֲמוּ
ואצ"ג הוֹסִיף שָׁם אֶת " אוּר גֶרְמָן רָב הַיְּקוֹד"
גַּם קְלוֹנימוּס שַׁפִּירָא לֹא מָצָא תְּשׁוּבָה לְצַעֲקָתוֹ
וְלֹא סִימַן חַיִּים לְאַחַר הַטִּפּוּל הַמְּיֻחָד.
וּמִי אַתָּה שֶׁתְּנַסֶּה בְּאִחוּר נִכָּר לָרֶדֶת לְסוֹף דַּעְתּוֹ
שֶׁל הָאִישׁ שֶׁל הַבּוֹרֵא.
גַּם אַתָּה עָמַדְתָּ שָם בַּגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד אֵין הֲפוּגוֹת
|
וְסָבִיב אֵין סִימָן לַחֲרָטָה
וְלֹא הִרְהוּר נוֹסַף בַּנֶּפֶשׁ הַשּׁוֹטָה
וְדָרַשְׁתָּ אֶל עַצְמְךָ
אֶל עַצְמְךָ דִּבַּרְתָּ וְאֶל זוּלָתְךָ
וְאָמַרְתָּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֲמוּרִים לְהֵאָמֵר
בְּלַחַשׁ וּבְקוֹל מִמֶּנִּי אֲלֵיהֶם
וְחָלְפוּ יָמַי וּבָאַתְנִי זִקְנָתִּי
וְלֹא יָכֹל הָיִיתִי לָהּ, לַהִסְתַּלְּקוּת הַהִיא
|
אז בימי בית ראשון, כותב גורי, הוסבר החורבן והגלות של ממלכת ישראל כענישה אלוהית על ידי שליח האל ,המשמש כמטה הזעם שלו , והמטה הפעם הוא אשור. גורי מאזכר את הפסוק מישעיהו פרק י' פס' ה' "הוֹי אָשׁוּר, שֵׁבֶט אַפִּי; וּמַטֶּה-הוּא בְּיָדָם, זַעֲמִי ", ואילו עתה הנביא הוא משורר עברי, אורי צבי גרינברג, שכבר ב1922 ניבא את השואה הנוראה כשכתב ביידיש את השורות הקשות " כְּשֶׁהַגָּז הַמַּרְעִיל כְּבָר יַחְדֹּר אֶל תּוֹךְ הֵיכָלוֹת/ וּלְפֶתַע פֹּה בְּיִידִישׁ יִזְדַּעֲקוּ הֲאַיְקוֹנוֹת". כאן נזקק, גורי, לשורה של אצ"ג לתיאור מטה הזעם של החורבן הנורא של יהדות אירופה, במילים" אוּר גֶרְמָן רָב הַיְּקוֹד". כשהחלו להגיע לארץ ,טיפין טיפין, הידיעות על ההשמדה, נזקקו התגובות בשירה לכול מילות התיאור ,כמו רוצחים, חיות טרף, וכדומה, שכבר אז היו חיוורים במיוחד נוכח מה שהיה ידוע. אצ"ג שיקע את כול שמות התואר והזעם במילה " גֶרְמָן" והתמיד בָּהּ בכול שירת התגובה שלו לאירועי השואה בכול שלביה. מילה זו הפכה למושג יחידאי כמו האירועים עצמם, ואילו גורי, בשיר שלפנינו בוחר לאפיין את מה ששיקע אצ"ג במילה "ֶגרְמָן" באזכור מקרה אחד מיני רבים, סיפורו של קלונימוס שפירא. מה ייחודו של רב זה מכול סיפורי השואה שגורי בחר דווקא בו , כמי שהוא מכנה אותו ,אחד ש " לֹא מָצָא תְּשׁוּבָה לְצַעֲקָתוֹ " . הרב קלונימוס היה אדמו"ר של קהילה קטנה אם ייחוס משפחתי רב, בן אחיו הוא לימים השר יוסף חיים שפירא ממייסדי המפד"ל. אירועי השואה תופסים את הרב קלונימוס בגטו וורשה, ושם הוא עושה מאמצים לאפשר חיי דת יהודיים בתוך התופת, כולל הקמת מקוואות טהרה, ואף דורש דרשות בבתי הכנסת ומעלה אותן על הכתב. לאחר המלחמה הם יימצאו, בתוך כד חלב מוסתר, על ידי איש הסוכנות ברוך דובדבני ויודפסו כספר בשם "אש הקודש" . ייחודו הוא בוואדי בכך שאין הוא מאבד את אמונתו, וקריאת המציאות שלו אינה שונה מזו של רבנים רבים אחרים, גם לאחר שהוא מאבד את בנו ,אמו ,כלתו וגיסתו, הוא עצמו נילקח לעבודות כפייה אך הוא ממשיך להטיף לציפייה של רחמי האל שיציל אותם. קריאת המציאות אז חייבה או לברוח, או להסתתר, או להילחם , כמו מורדי גטו וורשה ומרדכי אנילביץ, שכתב לפני מותו" אשרי וטוב לי שהייתי בין ראשוני הלוחמים פה בגטו" ,ומה כתב קלונימוס שפירא:
"רק כהצרות שהיו עד שלהי דשנת תש"ב היו כבר, אבל כהצרות משונות ומיתות רעות ומשונות, שחדשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל, משלהי תש"ב, לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם, וה' ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין".
הרף עין זה ,כידוע לא היה ,כשם שאלוהים לא היה באושוויץ. לימים הועבר הרב למחנה ריכוז בטרווניקי ושם ניספה (1943) במבצע שאנשי האס אס קראו לו "חג קציר" Erntefast אירוניה מרושעת!!! אם כן, תשובה לצעקתו לא הייתה "וְלֹא סִימַן חַיִּים לְאַחַר הַטִּפּוּל הַמְּיֻחָד." וזהו " אוּר גֶרְמָן רָב הַיְּקוֹד" וגורי שואל את עצמו "וּמִי אַתָּה שֶׁתְּנַסֶּה בְּאִחוּר נִכָּר לָרֶדֶת לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל הָאִישׁ שֶׁל הַבּוֹרֵא." של האיש הנותר מאמין, וגם של הבורא ודרכי הנהגת עולמו שגם לאיוב לא ניתנה עליהם תשובה ישירה. מיד לאחר המלחמה היה חיים גורי שליח יהודי אל שארית הפלטה בהונגריה, ושם גם מגיעה אליו הידיעה על אנשי הל"ה שניסו להגיע לעזרת גוש עציון שנפלה בידי הכוחות הירדנים יום לאחר הכרזת העצמאות, ומצאו את מותם על גבעת הקרב בואכה גוש עציון. שם בהונגריה הוא כותב את שירו" הנה מוטלות גופותינו" והגשם היורד אין הפוגות פוגש אותו בבודאפסט. כבר פגשנו את אותו גשם שבו מבוססים חיילי הוורמאכט ברוסיה, ועתה גשם זה יורד אין הפוגות גם עליו בהונגריה במה שהוא רואה שם .גם בארץ בה נופלים מיטב הבנים במלחמת הקיום פחות משלוש שנים אחרי השואה הנוראה. גורי מספר לנו כי לא מצא סימן לחרטה בנפש השוטה, ורק אל עצמו יכול היה לדבר ולדרוש ,בניסיון למצוא פשר, למה שהוא מעבר לבינת אדם.
בימי משפט אייכמן בארץ פגשתי מכר מאותם ימים בסניף דואר בירושלים ,כשעמדנו בתור לקבלת מכתב רשום. המכר היה , מי שלימים ייוודע כסופר אהרון אפלפלד , תחת רושם העדויות במשפט, שאלתי אותו אם הוא מסוגל להבין את מה שמתגלה לפנינו במשפט זה. אז עוד לא הכרתי את תולדות חייו של אפלפלד, ואהרון ענה לי באלו המילים : אל תנסה להבין ,רק תזכור, כי להבין פירושו למות. שנים רבות מאוד הדהדה בראשי תשובתו, ומשעה שנעשה סופר מפורסם הגיתי בה עוד יותר, ולכן השורות הבאות של חיים גורי מדברות אלי כול כך גם היום " וְדָרַשְׁתָּ אֶל עַצְמְךָ/ אֶל עַצְמְךָ דִּבַּרְתָּ וְאֶל זוּלָתְךָ/ וְאָמַרְתָּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֲמוּרִים לְהֵאָמֵר / בְּלַחַשׁ וּבְקוֹל מִמֶּנִּי אֲלֵיהֶם. למי אומר גורי את הדברים האמורים להיאמר בלחש ובקול. גם אל המתים וגם אל החיים, בידיעה שאין בדברים עצמם כדי לשנות דבר, שכן הכדור סובב על צירו והיקום נע על פי חוקיו, והוא אדיש לחלוטין למה שמתרחש על כוכבנו זה, חוקי בראשית פועלים מכוח הבריאה עצמה, והימים חולפים וּבָאַתְנִי זִקְנָתִּי/ וְלֹא יָכֹל הָיִיתִי לָהּ, לַהִסְתַּלְּקוּת הַהִיא/. וגם כאן חותם גורי את השיר באותה הסתלקות כפולה שכבר הכרנו בשירים הקודמים, הסתלקותם של בני עמו בשואה הנוראה, וגם הסתלקותם של חייו שלו, שאין הוא יכול לה.
4)וְזָכַרְתִּי
וְזָכַרְתִּי אֶת דֶּרֶךְ חוֹל הַשַּׁיָּרוֹת
וְאֶת הַגְּמַלִּים הָעוֹבְרִים וְזָכַרְתִּי אֶת רֵיחַ הָעִטְרָן
וְאֶת חִרְחוּרָם זָכַרְתִּי לְהַפְלִיא
וְאֶת עֶדְרֵי הַצֹּאן הַבָּאִים מהתנ"ך בְּדַרְכָּם לְיָפוֹ הַשְּׁכֵנָה
בִּכְלָל רָצוּי הָיָה לָשׁוּב וּלְסַפֵּר בְּיַלְדוּתִּי וְלָשִׁיר
גָּמַל, גָּמָלִּי, חָבֵר אַתָּה לִי – בְּזִפְזִיף!
וּמָה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב! מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
אַחַר כָּךְ נִשְׁלְפוּ הַסַּכִּינִים הָאֲרֻכּוֹת!
וּשְׁאָר הַעוֹד וְעוֹד 
גם את השיר הרביעי בסדרה זו פותח גורי ב ו' החיבור- , וְזָכַרְתִּי -אך הפעם הזיכרון מחזיר אותו לימי ילדותו בתל אביב כאילו לתת לעצמו אתנחתא של רגיעה מהדרמות הכואבות שתיאר קודם לכן, ותמונות של שיירות גמלים הנושאות על גבם את חול הים בדרך אל הנקודה בה יהפוך חול זה לחומר גלם של הזיפזיף לבניית בלוקים ואח"כ בתים וגם לסלילת כבישים, וְאֶת חִרְחוּרָם זָכַרְתִּי לְהַפְלִיא. החרחור הוא גם של הגמלים וגם של הערבים המובילים אותם שעה שהם מבריכים את הגמל תחילה על ברכיו ואחר כך על בטנו ,כדי להוריד ממנו את משאו. כמו ביאליק בסיפורו "ספיח" או יהודה עמיחי** בוירצבורג שבגרמניה, גם גורי רואה את סביבתו כהמשך של סיפורי התנ"ך ,ולכן עדרי הצאן בדרכם חזרה למכלאות שלהם ביפו , הם עדרים הבאים ישר מן התנ"ך. כאן לפחות התמונה היא גם בארץ התנ"ך, ולא כמו אצל ביאליק ועמיחי ,ועוד רבים, המשעבדים את סביבתם האירופית לסיפורי המקרא שלמדו בחדר או בביה"ס היהודי .
להיזכר בילדותי, כותב גורי, הוא דבר רצוי, וגם לשיר את שירו של ,ידידיה אדמון, גָּמַל, גָּמָלִּי, חָבֵר אַתָּה לִי – בְּזִפְזִיף! וגם לשבח את המראות בתל-אביב הנבנית, בדברי בלעם "מָה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב! מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". אך התמונה האידילית הזאת מסתיימת באחת – אַחַר כָּךְ נִשְׁלְפוּ הַסַּכִּינִים הָאֲרֻכּוֹת!/ וּשְׁאָר הַעוֹד וְעוֹד. עוד ממה? מהמלחמה הנמשכת עד היום עם ערביי ארץ ישראל ואז בתרצ"ו –תרצ"ח . היום ערביי ארץ ישראל של אז שהפכו היום לפלשתינאים , גם בכול אלה רצוי לספר , ומה גם שהסיפור הזה לא ניגמר והוא עדין נימשך עם "שְׁאָר הַעוֹד וְעוֹד" שכבר קודם לכן כינה אותם גורי, "רַעֲשֵׁי הַתְּקוּפָה חַסְרַת הַמַּרְגּוֹעַ."
|
5)כַּנִּרְאֶה שֶׁבְּקָרוֹב
כַּנִּרְאֶה שֶׁבַּקָּרוֹב לֹא אוּכַל לוֹמַר אֶת שֶׁכֹּה רָצִיתִי לוֹמַר
אֲנִי הוֹלֵךְ וּמִסְתַּיֵּם הוֹלֵךְ וְנִגְמָר
לְאַט אַט הוֹלֵךְ וְנִגְמָר
לֹא בְּמַכַּת בָּרָק
וְלֹא בְּשִׁסּוּף הַפִּגְיוֹן.
לֹא בְּאֶחָד מִסּוּגֵי הַיֶּרִי.
|
כַּמָּה מַחֲלוֹת שֶׁנֶּאֶסְפוּ בִּי חֲבֵרוֹ לִפְגִישָׁה חֲשׁוּכָה,
שׂוֹחֲחוּ בִּי עַד שֶׁעָלָה הַשַּׁחַר עַל עִירִי
אֲנִי מִתְפַּלֵּל עָלֶיךָ שֶׁיּוּנַּח לְךָ, שֶׁקְּצָת יוּנַּח לְךָ מֵעַצְמְךָ,
אֲנִי מִתְפַּלֵּל לִקְצָת דְּמָמָה
עוֹד רָצִים שָׁבִים וּמְבַשְּׂרִים ,עוֹד קוֹלוֹת מַעֲבָרִים,
מָתַי יוּנַּח לְךָ לְפֶרֶק זְמַן.
אַרְצִי אַרְצִי הָעֲשֵׁנָה
|
אתמול(10.3.17) ביומן של סוף השבוע בטלוויזיה, שודרה כתבה נוספת על הפגנת אנשי הפלמ"ח שעוד חיים עמנו, כנגד הכוונה להקים בחאן של שער הגאי ,מוזיאון לתולדות השיירות פורצות הדרך לירושלים הנצורה במלחמת השחרור (1947-1949) ,ולקרא למוזיאון זה על שם האלוף רחבעם זאבי (גנדי). בין המפגינים היה גם חיים גורי עם רעמת שערו שאינו לבן כולו , ואשתו עליזה ,וכולם יחד שרו את שירו של חיים "באב אל וואד" "לנצח זכור נא את שמותינו, / שיירות פרצו בדרך אל העיר…."
פתחתי באזכור האירוע בשער הגאי , רק בגלל השורות בשיר החמישי אֲנִי הוֹלֵךְ וּמִסְתַּיֵּם הוֹלֵךְ וְנִגְמָר/ לְאַט אַט הוֹלֵךְ וְנִגְמָר/. והרי כבר הבטחת לעצמך כי אַתָּה תִמָּשֵך עָשוּי מֵאוֹתִיוֹת, אך הזקנה מכריעה את המשורר, והארץ הלא רגועה, מעוררת אותו לומר, ואולי גם לזעוק את הדברים שֶׁכֹּה רָצִיתִי לוֹמַר, אך הרגשת הדעיכה משתלטת על גורי, והוא מכיר את כול המחלות שנאספו בו, והן מנהלות חיים משל עצמן בתוך גופו, ואף דנות בו כול הלילה , עד שעולה השחר על עירו. גורי מתפלל שיונח לו קצת מעצמו, הוא מבקש קצת שקט, אך הרצים באים מעברים, באים ומבשרים, והתמונה היא איובית כול כך, והתפילה אמתית כול כך ,הנח, הנח לי ,לפחות לפרק זמן. שם בשער הגאי הונח לו מעט כאשר יצא להיאבק למען מטרה ראויה.
ולפתע מתמלטת מתוך אנחתו שורה מסיימת, של משורר הכואב את מצבנו הלאומי ומתכתבת עם שורותיו של אלתרמן ב "מגש הכסף". אלתרמן כתב את שירו "מגש הכסף" בדצמבר 1947 לאחר ההכרזה בָּאוּם על תוכנית החלוקה והקמת מדינה, כאשר המלחמה בצבאות מדינות ערב הפולשים למדינה בת יומה, טרם החלה, וכבר הוא מנבא את סיומה בשורות הפתיחה " וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת/ תְּעַמְעֵם לְאִטָּהּ עַל גְּבוּלוֹת עֲשָׁנִים. גורי מתוך מכאוביו הפרטיים, משלב את שני המכאובים הפרטי והלאומי, והם אומנם קשורים זה בזה ,אף אני איני יכול להפריד ביניהם והם משפיעים עלי בכול מהדורת חדשות המצטטות את האויבים מצפון ואת האויבים מדרום מעזה של שמשון ,ואני שואל כמו גורי "מָתַי יוּנַּח לְךָ לְפֶרֶק זְמַן./ אַרְצִי אַרְצִי הָעֲשֵׁנָה." לא הגבולות עשנים כמו אצל אלתרמן, היום בעידן הטילים אין גבול לרשע המשתולל במרחב שלנו ואנו חיים עמו כול יום ושעה שעה ושואלים את שאלתו של גורי מָתַי יֻנַּח לָנוּ? כי הרעש נמשך וההמולה מתגברת ולכן ולא הגבולות עשנים אלא כול "אַרְצִי אַרְצִי הָעֲשֵׁנָה."
גם השיר האחרון בסדרה זו ,כמו השיר השני והרביעי נפתחים ב ו' החיבור.
6)וְעוֹד הָרַעַשׁ נִמְשַׁךְ
וְעוֹד הָרַעַשׁ נִמְשַׁךְ לוֹ וְהָרָצִים יוֹצְאִים דְּחוּפִים
לְבַשֵּׂר עוֹד בְּשׂוֹרָה וְעוֹד בְּשׂוֹרָה
גַּם אֲנִי מוּטָל שָׁם בֵּין הָעֲיֵפִים בְּסוֹף הַשּׁוּרָה
כְּמוֹ אָז בְּבִקְעַת בֵּית הַכֶּרֶם, לִפְנֵי זְמַן רַב.
אָז רָצוּי לִזְכֹּר אֶת שֶׁאָסוּר לִשְׁכֹּחַ
בַּתְּקוּפָה הַהִיא
וְהָאֲבָנִים מִתַּחְתֶּיךָ וְהַכּוֹכָבִים מֵעָלֶיךָ
נֵרוֹת אֱלֹהִים
——————————————————————————————————-
היום, ערב חג הפורים תשע"ז , הרעש נמשך ומטוסים יוצאים להפציץ במרחב כדי למנוע מאויבינו כלי משחיט שוברי שוויון, ובדרום כול טיל בודד גורר תגובה, שלא יחשבו שנרדמנו, וכמו במגילת אסתר, רצים יוצאים דחופים, עם בשורות על מה שעוד צפוי ביום הפור, כך אז בפרס, וכך במלחמת השחרור , למה מתכוון גורי? אני מניח כי לזאת וגם לזאת, אלה שייכים לרעש הנמשך ,ואלה שייכים לזיכרונות שאי אפשר , ואף רצוי שלא לשכוח, וגורי זוכר את עצמו שם בין העייפים בסוף השורה כְּמוֹ אָז בְּבִקְעַת בֵּית הַכֶּרֶם, לִפְנֵי זְמַן רַב./ אָז רָצוּי לִזְכֹּר אֶת שֶׁאָסוּר לִשְׁכֹּחַ/ בַּתְּקוּפָה הַהִיא. מהו האירוע שקרה אז בבקעת בית הכרם ואליו מתכוון גורי, לא הצלחתי לפענח, מכול מקום חיילים שוכבים עייפים , על אבני ירושלים ,מן הסתם, והכוכבים כנרות של אלוהים, בורא שמים וארץ, ואולי נרות זיכרון שגורי עצמו אינו נזקק להם, שכן הנרות שלו הן מכוות הזיכרון שאינה מניחה לו , כמו שאר החוליים שעליהם נועצים קרביו בלילה, ועל אלה וגם אלה כתב חיים גורי את ששת השירים ,האחרונים שפורסמו עד כה, שירים כואבים המשלבים את הפרטי והלאומי בימים של קיטוב וחרדות מפני הבאות .
——————————————————————————————————-
*מכווה היא מקום בעור שנצרב באש. המילה מכווה נזכרת בספר ויקרא פרק יג. למשל: "אוֹ בָשָׂר כִּי יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת אֵשׁ". מכווה נרדפת לכווייה – גם היא מלשון המקרא: "וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ, עַיִן תַּחַת עַיִן… כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה…" (שמות כא, כג–כה).
**כפי שכותב יהודה עמיחי עצמו ופורסם עתה בספר "בין מלחמה לאהבה" ( הוצ' רימונים 2016) בפרק "היהדות שלי" עמודים 17 – 37)
והתחושה של למה לא הייתי שם , מולידה את השיר שנכתב שם בגלות" הנה מוטלות גופותינו". ובסיום השיר המיוחד הזה ,גורי מרים את ידיו. הוא יודע, שבאשר הוא מי שהינו, אין הוא יכול לפתור עצמו "מֵהַבִּיוֹגְרַפְיָה הָאֲמִתִּית שֶׁלְּךָ וְאַף אַחֲרֶיךָ" ולכן הם " אוֹמְרִים לְךָ שֶׁאֵין מָה לַעֲשׂוֹת,
הן אפשר... 