ארכיון תג: דוד בן גוריון

של מי הילד הזה?

משפט שלמה גוסטב דורה.jpg

 . “זה מצער אותי לראות את השכחה ואת הנטישה של השליחות והחובה הקולקטיביות שלנו, שנכפו עלינו בעטיה של ההיסטוריה היהודית הטרגית: החובה להתריע בפני העולם, שמא הדבר יישכח, על הרוע הטבוע בכל שנאה לאומנית ולעמוד בחזיתו של המאבק המתמשך נגד בתי הגידול שלה’”, זיגמונט באומן 1925-2017  פילוסוף יהודי פולני שנפטר בינואר השנה באנגליה.

השאלה שבכותרת עמדה גם במוקד משפט שלמה (מלכים א' ג' התמונה למעלה היא ציור של הצייר גוסטב דורה 1832-1883) וגם ההכרעה ידועה. המתח המלווה שאלה זו ,מפלג אותנו ומשסע ,שוב, את הסולידאריות החברתית באשר לצבא העם, כמו שכבר שנים לא חווינו אותה. ההתנגשות היא רבת פנים ולכן מורכבת כול כך. אך לאחר זיקוק כול הרעשים שליוו אותנו במשך תשעה חודשים, נקבל את תגובתו הראשונה של החייל היורה כפי שאמר אותה בטרם החלה  המהומה הפיקודית, הפוליטית, האזרחית והתקשורתית ,כאשר אמר החייל אלאור, כי למחבל היה מגיע למות כי בא להרוג ואף פצע את חברו. אמת פשוטה זו לא נאמרה לראשונה על ידי אלאור עזריה, ואין זו גם הפעם הראשונה שחייל בעימות הזה עם מחבלים, פועל ברוח דברים אלה ,לפיהם ,הפוגעים בנו הם בני מוות ואסור להם לחזור מפעולתם כשהם בחיים.  מי שהקדים אותו היה ראש הממשלה יצחק שמיר בגל פגועי הרצח בסכינים (1986), לאחר שהחליף את שמעון פרס על פי הסכם הרוטציה לראשות הממשלה בעקבות הכמעט תיקו בבחירות. (1984 מערך: 44 מנדטים ליכוד 41 מנדטים ) באותה מידה אין זו גם הפעם הראשונה שהתנהגות שלא על פי קוד מוסרי והפקודה הצבאית, מתרחשת בקונפליקט הנמשך בינינו לבין הפלשתינאים מאז החלה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. גם נקמת דם כהרתעה אינה סיפור חדש.  רוצחיו של השומר אלכסנדר זייד הצופה על עמק יזרעאל  שילמו בדמם ללא משפט על מעשה הרצח ,ואז  לא היה מי שיתבע את עלבון הקוד המוסרי של הלוחם היהודי ,אלא להפך המעשה נתפש כמתבקש ,לפחות מבחינת הצדק הטבעי של "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. "(בראשית ד' י' ) 250px-Death_of_Abel[1].pngאת הצעקה ההיא שמע אלוהים והיא נשמעת ודאי גם כאן על האדמה הרוויה בדם החפים מפשע.( בתמונה קין רוצח את הבל, גם זה ציור של גוסטב דורה)

לאחר קום המדינה וסיום המלחמה היו לא מעט מקרים, בהם חיילי צה"ל  לא נהגו על פי הקוד המוסרי הנדרש . בישיבת ממשלה ב 1951 אומר דוד בן גוריון :"אינני שר המשפטים, אינני שר המשטרה ואיני יודע את כל מעשי הפשע הנעשים בארץ, אבל כשר ביטחון אני יודע על חלק ממעשי הפשע ועליי לומר כי המצב הוא מחריד בשני שטחים: 1. מעשי רצח 2. מעשי אונס ,אומרים לי אנשי המטה (הכללי), וגם דעתי היא כזו, שכל זמן שלא ייתלה חייל יהודי בגלל זה שהוא רוצח ערבים, מעשי הרצח לא יחדלו". דברים אלה נאמרו בשנת 1951, בישיבת ממשלה שעסקה בנושא נפיץ: עונש המוות. מלחמת העצמאות הותירה מתח רב בין יהודים לערבים, כמו גם בעיית המסתננים: פליטים שרצו לחזור לבתים ולכפרים שעזבו במהלך המלחמה, או שחזרו לעבד את הקרקעות שנטשו במהלך המלחמה.  ביחס זה למפגעים הערבים קדם לבן גוריון ברל כצנלסון במשפט  הידוע"הבלגה משמעותה, יהיה נשקנו טהור"  שתיים עשרה שנים מאוחר יותר אומר ראש הממשלה דוד בן גוריון את משפטו האלמותי בנאום בכנס סגל פיקוד כללי בקריה  ב  2 ביולי 1963 "שתדע כל אם עבריה שהפקידה גורל חיי בניה בידי המפקדים הראויים לכך." בן גוריון התייחס לאם ולילדיה , ולא לחיילים ששרתו תחת פיקודו כשר הביטחון.

עוצמתו הבלתי נתפשת של הקונפליקט המוסרי שאנו נתונים בו קיבל את ביטויו הבלתי נישכח בפרשה הידועה כ "פרשת קו 300" . בפרשה זו כול מי שהיה לו חלק בָּהּ נידרש לאותן שאלות מהותיות של לחימה ומוסר, החל בחיילים וכלה במנהיגים. לצעירים שבינינו אני רוצה לחזור ולהציג את הדברים בקצרה.

פרשה זו התרחשה בשנת 1984 ונמשכה שנתיים וחצי. ב 12 באפריל 1984 השתלטו 4 מחבלים ,חמושים בסכינים, שבאו מרצועת עזה על אוטובוס שיצא מתל אביב לאשקלון. המחבלים גם החזיקו במזוודה שלטענתם מלאה בחומר נפץ ואיימו לפוצץ אותה ,אם לא ישוחררו 500 מחבלי פת"ח שהיו אסורים בבתי הכלא שלנו. בדיעבד התברר כי היה זה איום סרק. האוטובוס הובל עד לדיר אל באלאח שברצועה, ושם שוחררה אחת הנוסעות שהייתה בהריון ( אסתר בן חור) והיא הזעיקה עזרה. כוחות צה"ל והמשטרה הקיפו את האוטובוס והרמטכ"ל משה לוי הטיל על יצחק מרדכי קצין צנחנים ראשי להשתלט על המחבלים ולשחרר את נוסעיו. יצחק מרדכי בחר להטיל את המשימה על סיירת מטכ"ל בפיקודו של שי אביטל ומי שהיה אמור להחליף אותו עומר בר לב. ( היום ח"כ של המחנה הציוני) למחרת בבוקר פרץ הכוח אל האוטובוס הרג שני מחבלים ותפס שניים אחרים ( החיילת אירית פורטוגז נהרגה מאש כוחותינו) ראש השב"כ אברהם שלום הורה לראש אגף המבצעים  אהוד יתום להרוג את שני המחבלים החיים כדי "שמפיגוע מיקוח לא יצאו מחבלים בחיים" המחבלים נלקחו למקום מבודד והוצאו להורג במכות של מוטות ברזל. קו 300.jpgכשבועיים לאחר התקרית הופיעה על שער השבועון "העולם הזה" תמונה של אחד המחבלים החיים, שצולם על ידי הצלמת ענת סרגוסטי. לאחר מכן הופיע בעיתון חדשות גם תצלום של אלכס ליבק עם המחבל השני כשהוא בחיים. היועץ המשפטי של הממשלה היה באותם ימים יצחק זמיר. משעה שדבר הריגתם של שני המחבלים קיבל פרסום החל מחול שדים שמשפט אלאור עזריה לעומתו הוא כמו משחק ילדים בארגז חול. על פי הוראת היועץ המשפטי הוקמה וועדת חקירה, וכול המעורבים בחקירה לא נמנעו משום דבר שקר כדי לכסות על העוול שנעשה ועל עצמם. משעה שגם המערכת הפוליטית נזקקה לנושא, גם הפוליטיקאים התבטאו בצורות שונות, אך בכול הדברים שנאמרו היה בולט המוטיב כי המחבלים היו בני מוות .כול עיסוק בנושא שלא על פי אותה תפיסת עולם זו הוקע. כך אמר אז ראש הממשלה,שמעון פרס, : "רוצים לזרוק את ראש השב"כ לכלבים".  יצחק שמיר ויצחק רבין צדדו בעמדתו של פרס. החנינה הייתה המוצא מהסבך של הריגתם של מחבלים שלא כדין ,והיא ניתנה על ידי הנשיא חיים הרצוג בטרם היות פסק דין חלוט בנושא. (אהוד יתום שרת עוד 13 שנים בשב"כ לאחר פרשת קו 300 ולימים גם היה חבר כנסת.) גם בפרשה שאנו עוסקים בה כעת, הדיבורים על חנינה בטרם ניתן גזר הדין, נובעים מאותו מקום. הרגשה ברורה  שהלוחם היום או הלוחמים אז, נשלחים למשימות בהן נדרשים כוחות נפש ועוצמות של בלימה לרגשות הנקם, כדי לעמוד באמות המידה של "והיה נשקנו טהור". בפני דילמה זו עומדים גם המנהיגות הנבחרת וגם המפגינים למען אלאור( לא כול המפגינים היו רק מייצגי הזרמים הקיצוניים בחברה שלנו) ולכן השסע רחב כול כך, וההזדהות עם אלאור והסבך הרגשי שהמציאות ,הבלתי הכרחית, תמרנה אותו במקרה לתוכה, מביאה רבים לראות בו כאילו הוא בנם שלהם, ואמנם כך יכול היה להיות . גם המנהיגות הפוליטית שנזקקה לנושא, בלי חכמה יתרה, לא רק חישובים אלקטורליים הביאה אותם לומר דברים בזכות הלוחם בטרם נפסק דינו.

. מכול מקום ,לזכותנו ייאמר שלא היה כיסוי של האמת, לא בפרשת קו 300 (בגלל צילום) ולא באותו יום בחברון( בגלל צילום).אך הדילמה איך לנהוג ברוצחי חפים מפשע , שהצד השני רואה בהם לוחמי חירות ומחרפי נפש הזוכים לכינוי הנאצל "שהיד" , דילמה זו עוד תמשיך להיות  חלק מחיינו, כול עוד נמשך הכיבוש, וחלק מייסורי העם המבקש להעמיד דגל שחור במקום שיש חשש שלא יונף. אלאור עזריה הוא אחד הגיבורים הטרגיים של מצב זה וחנינתו והשמירה עליו לאחר מכן היא צו שיש לעמוד בו.