כִּי צוֹעְַקָה שִֹנְאָה
מה נורא יותר מאירועי הדמים של מלחמה, של כול מלחמה! רק השנאה המזינה אותה. המלחמה יכולה להסתיים, ואילו השנאה יש לה אריכות חיים משלה, והיא גם מועברת מדור לדור ומזינה מיתוסים שאינן נמוגים, ומהם נשאב האתוס שבחיי היום יום הוא מפעיל ילדים ,נערים ונערות, גברים ונשים, לתת לו ביטוי מעשי במספריים ,בסכין וברובה. ביטוי זה במציאות שלנו הוא בהרג יהודים ובזכות להימנות על הקבוצה הַגְּדֵלָה של השהידים. לשנאה אין מטרות מעבר לביטויה המעשי ברצח מזדמן ,ואין לה כול ציפיות לשנות דבר במציאות שבה השנאה צומחת ומוזנת יום יום ושעה שעה. היא חזקה לא בגלל איזו שהיא פעולה של המשתייכים לשנואים, אלא בגין אירוע עבר שאין עליו מחילה, כול עוד מחולליו או צאצאיהם חיים לנגד עיניהם.
"הִתְפַּלְלִי אִימִי שֶלֹּא יַכּהוּ מִי, כִּי לִי הוּא בְּקוּמִי הִנֵהוּ לְעֵינָי וְלִי תִּתְּנֵהוּ חַי, כִּי חַי אוֹתִּי עִינָה, כִּי צוֹעְַקָה שִֹנְאָה" (אלתרמן "שמחת עניים" בשיר –השבעה-)
שירה לירית שמתייחסת לרגשות היא על לאומית ומרגע שנכתבה ,מעוררי הזמן והמקום שלה אובדים עם הזמן שחלף, והיא ביטוי אוטנטי לכול רגש דומה, ובמציאות שלנו היא בסיס הטרגדיה שאנו חווים כול יום מאז פרוץ הגל העולה עלינו לאחר חטיפת שלושת הנערים בצומת הגוש ושריפת אבו חיידר ,חי, משועפת ,ביער ירושלים.
ראש ממשלתנו מכריז בפני המשפחות השכולות כי "גם את הגל הזה ננצח" מתוך התת מודע שלו נאמרת אמת נוראית זו , על הניצחון שלנו בגל הקודם של הטרור, ועל הניצחון הצפוי בגל הנוכחי, כמו כול קודמיו וכדרכם של גלים הם ממשיכים להישבר על החוף מנוצחים , אך מתמידים – והגל הבא בא בעקבותיהם, ונשבר עם קצף לבן .
אָז בּוֹשְתִּי מִגַּלִים הָרָבִים בָּסְּלָעִים / שֶהֵמָּה, בְּהִתְמוֹלְלָם ,ֹשָבִים לִרְגָעִים (ש. שטרניחובסקי –לא רגעי שנת)
אנואר סאדת גאל את כבוד מצרים ולאחר מכן יכול היה להסב לשולחן המו"מ ולחתום על הסכם השלום הקר איתנו. נכון ,הוא שילם בחייו על אומץ ליבו. הכבוד האבוד של ערביי ארץ ישראל המחולקים עתה בין שתי רשויות לא נגאל, והשנאה וההסתה, היא כול מה שנותר להם לעשות כרגע.אמת מרה זו כבר נאמרה בהספדו המפורסם של רועי רוטנברג על ידי משה דיין ,אז הרמטכ"ל, (29/4/59) " מה לנו כי נטען כנגד השנאה העזה אלינו, למול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם, …מעבר לתלם גואה ים של שנאה ומאווי נקם…" שנים אחר כך אמר גם גיבור עטור אחר- אהוד ברק- כי לו הוא היה צעיר פלשתיני היה גם הוא מן הסתם שייך לארגון טרור. הבנה זו של המציאות , היא למעשה גם הכוח המפעם באותם צעירים נושאי סכינים, ואם/וכאשר יבוא יום בו נוכל לחקור את הימים האלה, נגלה מין הסתם כי ההסתה ברשות הפלשתינית היא הגורם היותר זניח בהזנת השנאה, והרצון להיות חלק ממשיבי הכבוד האבוד ולהיכנס להיכל התהילה של השהידים, הוא כוח מניע רב יותר ובלתי תלוי.
כמו בכול ניתוח של יצירה ספרותית , הדרך להבין את מעשיו של הגיבור היא לחבור אליו, דרך עולם הרגשות שלך ,כפי שגובשו בניסיון החיים שלך. כנער הייתי שם כאשר המחתרות בארץ נלחמו בכובש ובפורע של אותם ימים, הבריטים וערביי ארץ ישראל.לא נקראתי לדגל כמו יורם קניוק בן השבע עשרה, חסרו לי חמש שנים, אך לו רק היה מישהו שפונה אלי הייתי מוכן לכול משימה, ללא אישור מההורים, לו רק פנו אלי.ב 30 בנובמבר 47 הפציצו במרגמות את צינור המים הראשי בכפר. המרגמות הוצבו בכפר נבולסי בואכה טול כרם. אבי היה שרברב שנקרא לתקן את הנזק, ואני נשלחתי על ידו לשרברב אחר שגר בחלק אחר של הכפר לבקש חלק מתאים לחבר את שני הצינורות. רצתי בכול הכוח,קבלתי משימה, הגעתי לביתו ואז חודשה ההפגזה, וכולנו ירדנו לתעלות הקשר הפתוחות מחכים ללא מעש. אז שמעתי לראשונה את שריקות הפצצות בטרם נחתו על הקרקע בקול רעש גדול( שנים לאחר מכן הייתי סמל מרגמות 81 בצה"ל ) . לא פחדתי מרוב תמימותי, ומשתמה ההפגזה רצתי חזרה הביתה עם החלק המבוקש, גאה מאוד בביצוע המשימה, ומוכן לכול משימה נוספת. היא לא באה. כמה חודשים לאחר מכן מבויש מעט פוניתי עם כול הילדים והאימהות לכפר ידידיה השכן,ביני לבין עצמי כעסתי, לו רק חשבו מעט, אמרתי לעצמי ,בטח הייתי יכול לפחות להיות קשר המעביר הודעות בין תעלות הקשר.
שיר מרגש מאוד שרנו אז, מיטיבי השיר שבינינו שרו אותו בכול מפגש חברתי סמוך לשובנו לכפר. היו אלה שני בתים,ראשון ואחרון, מתוך שירו של יהושע פרושנסקי "קדרו קדרו פני השמים"
קָדְרוּ קָדְרוּ פני השמים
וְרוּחַ קָר נָשַב
קִיבְּלוּ קִיבְּלוּ הְַרֵי אֵפְרָיִם
קוֹרְבָּן צָעִיר חַדָש
הוי נוּחָה נוּחָה חַבֵרֵנוּ
וּשְכַב לַנֵּצַח שָם
כָּמוֹךָ אנוּ גַם חַיֵינוּ
נַקְרִיב בְּעַד הָעַם
המחבר מעלה הרגשה שרווחה אז ביישוב, נכונות להקרבה, מתוך הכרה שאין דרך אחרת בדרך לעצמאות, שלא נראתה באותם ימים קרובה כל כך ( אנו אז לפני כ"ט בנובמבר 47)
שרנו שיר זה ואני לפחות הייתי תמיד נשנק בניסיון להסתיר את הרגש הגואה בסרעפת, אך לא השיר היה פופולארי אלא המסר. אני מזכיר שיר זה רק כדי להבין את אותם צעירים/מחבלים המודיעים להוריהם על המשימה שנטלו על עצמם באמצעי התקשורת של היום, עד שהם חוזרים הביתה ,לרוב כגופה. העומדים דום לזכרם הם בני עמם שאינם יכולים להתכחש למה שהוא בעיניהם מעשה של גבורה , ואולי אף קריאת תגר על היעדר אומץ כזה אצל המספידים. מתוך רגשות אשם הם לפחות מאדירים אותם ותומכים כלכלית במשפחות שאיבדו את ילדיהם . הגינוי שלנו הוא תמיד מאולץ וחוזר על עצמו. בינתיים מנהיגים נבחרים נוספים חוץ מראש הממשלה ממשיכים ללהג ולהגות רעיונות שאין להם סיכוי לשנות דבר. גם פסוקי התורה על הקם להרגך ,או גירוש והריסת בתים לא שינו דבר משהו מהותי עד היום , שום תגובה,ולו גם הקשה ביותר אינה יכולה לצמצם או לבטל את השנאה המועברת עם חלב האם. כך גם לא תעלם האנטישמיות בעולם , וכך גם לא תעלם שנאת השכנים לנו מכורח המהלכים ההיסטוריים שהציונות מגשימה מאז החלה לפעול כתנועת שחרור לאומית.
נכון, אין לצפות שלא נגיב במלחמה הזאת, אך צריך גם אומץ להודות ולומר, זו לא מלחמה שתיגמר, כול עוד לא ניפרד לשלום , בין בשלום ובין במהלך חד צדדי.
מתוך האלפיים 52 שנה עברו כבר והתביעה לזכות השיבה ומוטיב המפתח גם הם קיימים. וכך ממול עומד חוק השבות. הפזורה שלנו של ישראלים יורדים, גדולה היום יותר ממספרנו כשהכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה, וגם הפזורה הפלשתינית הולכת וגדלה וכל זאת מאותן סיבות-חיפוש תנאי חיים טובים יותר. ליתר ביטחון כעם ששב מן הפזורה אנו מנצלים זכות אבות ומבטיחים עצמנו עם שני דרכונים. ובכול אותו הזמן המאבק האלים נמשך. לאחרונה הפיגוע באריאל על ידי מי שאנו קוראים לו מחבל, הלא הוא השהיד, שביתו ייהרס ומשפחתו תקבל תמיכה קבועה מהרשות הפלשתינית, והבוקר גם הטיל מעזה לעומק 120 קילומטר עד משמרת מזרחית לנתניה. העם על אדמתו אינו מוותר ישראל כמובן הגיבה על הטיל למשמרת ועוד קרב עם החמאס יצא לדרך והסתיים באותה תוצאה- הם ואנחנו נערכים לקרב הבא. בצד שיגרת חייו הפלגים המיוחדים שלנו מכינים עצמם לעתיד כמו הפלסטינים, אלה לכיבוש מולדתם שנגזלה , ואלה לימות המשיח כשכיפת הסלע תיחרב ושוב יהיה אפשר לבנות את בית המקדש ,ולחזור ולהקריב שם קורבנות. 
הכול מתאמנים לבואו של היום שבו ציפיות אלה יהפכו מציאות. בינתיים כוהנים עורכים חזרות על טקסי עבר ומקריבים גדי מחוץ לחומות ומתתיהו בן ה17 גם מקבל על עצמו להבריח גדי אל תוך שטח הר הבית. כול ההוזים האלה מאורגנים בעשרות חבורות עם מטרות של חדש ימינו כקדם, כמו שאנו שרים מידי שבת בטרם נכניס את ספר התורה חזרה לארון הקודש.
הן אפשר... 