מהמקום בו אנו צודקים/ יהודה עמיחי

 

 

 

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חָצֵר

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ

וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶׁר נֶחְרַב

 

פרחים לא יפרחו שם באביב לעולם, כי באותו עולם  שבו אנו צודקים סדרי בראשית משתנים  וגם  המטר נכלא בענניו ,  והאדמה בקועה במבנה המחומשים שלה, והדבורים כבר אינן מדלגות מפרח לפרח, ומעבירות ברגליהם את האבקנים אל העלי המזדקר, וחיפושיות הזבל אינן דוחפות במעלה הגבעה הקטנה את כדור הגללים אל מאורתן. כי במקום שאנו צודקים רק עקרונות נחים זה לצד זה כגזעים שנגדעו , ולידם בסדר מופתי מונחות האמיתות שאין מלבדן ,ואמיתות אלה מזינות את הצודקים, והן נאכלות עד לשובע, וישורון בועט בכול היבט  שונה משלו , ושורף כול עיקרון שיש לו ריח של פשרה. במקום שבו אנו צודקים פאות מתולתלות מתבדרות ברוח המייבשת , וצובעת בשחור נבואות של זעם, לכול מי שחולם על סוכת שלום. יש האומרים שחולצותיהם של בעלי הפאות, חומות הן כצבע האדמה המבוקעת, אך אלה רק שמועות, כי בלילות לא רואים צבעים, ורק עם שחר, נבואות השחור לובשות צבע, כדי שנראה אותן עד לאופק הרחוק בעברנו, מקום שבו עמד פעם בית, דומה לבית שבנינו רק לאחרונה ולכן המקום שבו אנו חיים היום הוא רמוס וקשה, ופרחים לא יפרחו בו, בשום עונה בשנה.

מי שאבדו ספקותיו, אין לו לעולם שמחה של התרת הספקות, ורק אהבת הבטחתו של האל לבנו של תרח, ממלאת את כול צרכיו באהבת אדם נברא בצלם, ולכן עפר תחוח ,כמו התל הקטנטן שליד מאורת החפרפרת שבנתה את ביתה החשוך, או ריח האדמה שהפכה לניר, אינם חסרים לו, לא בעיר המרוצפת אספלט ,ולא בגבעות הטרשים טרם גאולתן על פי ההבטחה לצאצאי נחור.

וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם/ שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת/ אֲשֶׁר נֶחְרַב. מי לוחש?  כול מי שחי בחורבות , חרקים ושועלים , ואולי גם המקוננים את איכה של נהרות בבל, רק שהקינה היא בלחש . בין החורבות אין הד, וכבר אין זעקה.

———————————-—————————————————————-

את השיר "המקום שבו אנו צודקים" פרסם יהודה עמיחי בספר שיריו " שירים 1948 -1962 " חמש שנים לפחות לפני מלחמת ששת הימים, וכמו כול שיר לירי, שמכותביו הם הקוראים לעתיד , האקטואליות שלו מצמררת, כאשר ייתכן שאנו קרבים לרגעי ההכרעה אם הבית הלבן יתמיד במהלכיו. אם לא יתמיד מפאת עברו של יושב הבית הלבן היום, רומסי האדמה התחוחה  יראו בכך ,את אצבע אלוהים, וההבטחה האלוהית תקבל משנה תוקף. ואנו המסרבים לחיות על פי הבטחת אלוהים לאברהם , היות שאין לנו ארץ אחרת , נמשיך להיאבק, ואולי גם לשיר כמו חנוך לוין בשירו "אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם" ( בית אחד מתוכו) ולקוות שקולות שקולים , יהפכו לקולות הרוב.

אֶת בֵּיתִי אֵינִי בּוֹנֶה עַל שְׂפַת הַנִּילוּס וְאִשְׁתִּי לֹא יוֹשֶׁבֶת עַל הֲפְרַת

וְהִתְמַתַּחְתִּי יָפֶה כָּל בֹּקֶר גַּם בֵּין מְטוּלָה לְאֵילַת

כִּי אֲנִי אֵינֶנִּי חוֹל עַל שְׂפַת הַיָּם

וַאֲנִי לֹא מְקַיֵּם הַבְטָחוֹת שֶׁנָּתַן אֱלֹוהִים לְאַבְרָהָם.

מתוך תבליט בשער הניצחון של טיטוס ברומא

 

מכווה של אש וצריבה של חיים גורי

כ"מכוות הזיכרון" שירי המשך

(ניתוח ששת השירים שפרסם לאחרונה חיים גורי במוסף לספרות של "הארץ", מאמר ארוך ואפשר לקרא בחלקים ,כול שיר בנפרד)

————————————————————————————————————————–

בשנת 2002  פורסם שירו של חיים גורי "עם תחיית המתים" בקובץ "מאוחרים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, וגורי אז בן 79 , לא נער עול ימים אלא אדם בגיל של שנה לפני "גבורות"  אך מנגינת השיר היא אופטימית ,למרות שנושאו הוא תחיית המתים. וכך מסיים גורי שיר זה.

אָז אוּלַי גַּם אֲנִי אָקוּם יוֹם אֶחָד מֵעָפָר

עִם תְּרוּעַת הַשּׁוֹפָר

וְאַתְחִיל לְתַקֵּן

וְאַתְּ תִּהְיִי שׁוּב אִתִּי

טְלוּלָה מִטְּלָלִים וְלֵילִית

בשנת 2015 פרסם חיים גורי את ספרו האחרון "אף שרציתי עוד קצת עוד", ( הוצ' הקיבוץ המאוחד) והוא מוקדש לנכדיו. (על שירו "הזריחה בארבל" פרסמתי מאמר בבלוג זה) לקראת צאת ספרו זה ,רואיין גורי על ידי כתב ואללה ש. בן נון ,ושם אומר לו גורי אני מתקרב לגיל 92, ובעוד חודש או חודשיים אני אוציא את ספר הזקנה שלי ואני כבר לא יודע אם אכתוב אחריו.  אך גורי ממשיך לכתוב  ברוח שיריו בספרו הנזכר לעיל ומאשש את תקוותו המופיעה על גב הכריכה של "אף שרציתי עוד קצת עוד" וכך הוא כותב שם.

וְדַע לְךָ שֶהַזְמַן וְהָאויְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם

לֹא יִמְחַקוּ אוֹתְךָ

אַתָּה תִמָּשֵך עָשוּי מֵאוֹתִיוֹת

זֶה לֹא מְעַט

מַשֶהוּ בְּכָל זֹאת יִשָּׁאֵר  מִימְּךָ

שורות של השלמה עם היותנו תופעה חד פעמית בנצח. אך חיים גורי לא נפרד מאתנו (השבח לאל) והנה בעיתון "הארץ" במוסף תרבות וספרות (כ"ח בשבט תשע"ז / 24.2.2017 ) מתפרסמים שישה שירים נוספים של גורי תחת הכותרת "מכוות הזיכרון" שהם ,כאמור,  שירי המשך לשיריו בספר "אף שרציתי עוד קצת עוד". גם בשירים אלה ממשיך גורי להתייחס אל עצמו בגוף שני ( וְגַם אַתָּה עָמַדְתָּ שָם בַּגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד אֵין הֲפוּגוֹת) וגם בגוף ראשון (אֲנִי הוֹלֵךְ וּמִסְתַּיֵּם  הוֹלֵךְ וְנִגְמָר)  ושוב שירי פרידה של מי שהזיכרונות חוזרים ועולים בראשו ללא יכולת להתגבר עליהם ולהשקיטם , הם מנצחים אותו כמכווה של אש* המותירה  סימן בבשר החשוף. גורי המוכר לנו כבעל זיכרון פנומנאלי לשירה, לא רק שלו, ובשיחה כשהוא מתייחס לשיר כלשהו, הוא קורא אותו לפנינו מתוך הזיכרון, ומעורר הערצה וקנאה של מעריץ. מסתבר ,אם כן, שגם זיכרונות חייו  שמורים עמו  כמכוות זיכרון שעולה אל תודעתו  ואין הוא יכול לה, היא חיה את חייה בתוכו. כך למשל בשיר הפותח את סיפרו "אף שרציתי עוד קצת עוד" – השיבה- הוא כותב   : הֵם עָדִין שָׁבִים מִפַּעַם לְפַעַם…/ הֵם דּוֹפְקִים בְּאֶגְרוֹפָם עַל דַּלְתְּךָ/ כַּמְּשֹׁעָר, אַתָּה פּוֹתֵחַ לְאִטְּךָ/ אַתָּה מְקַוֶּה שֶׁדָי, שֶׁהַפַּעַם יָנִיחוּ לְךָ. כאן השבים הם הנספים בשואה וגם חבריו שכבר אינם, אך הם שבים כזיכרון שאינו מניח לזוכר. בשירי ההמשך שפרסם גורי  בימים אלה ,כאמור, בעיתון הארץ , אין כבר מאבק בזיכרון או תקווה שיונח לו, אלא השלמה עם הזיכרון העולה, עם הדווי המתלווה אליו, וכמה מסקנות ,לא חדשות, אך הפעם עגמומיות שליטה בשירים , והפועל ס.ל.ק בנטייה חוזר כמה וכמה פעמים בשישה שירים אלה , ובמשמעות כפולה, גם חייו שלו, וגם הנושא באותה שורה. בשיר השני "והדיביזיות" הוא מסיים בשאלה " לְמִי אַתָּה צָרִיךְ לְהוֹדוֹת עַל חַיֶּיךָ הַנִּמְשָׁכִים בְּהִסְתַּלְּקוּתָם./ תָּמִיד זֶה כָּכָה. כאן המסתלקים הם גם חיילי הצבא הבריטי הקבורים בחולות קירנייקה בצפון אפריקה, אך גם חייו שלו, והמחלות הבלתי נמנעות בהצטברותן של שנות החיים, כמו שכתב בשירו "חלוף " בספרו האחרון הנזכר לעיל:   גַּם מַחֲלוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשֻׁנּוֹת פּוֹקְדוֹת אוֹתְךָ בֵּינְתַיִם/ מֵהֶן שֶׁאֵין קוֹרְאִים אוֹתָן בִּשְמָן הַמְּפֹרָשׁ,/ הַמִּתְחָרֵז עִם תַּן, אוֹ עִם בֻּסְתָּן, אוֹ עִם סֻלְטָאן.

גורי יליד 1923 חווה את כול מה שהוא נזכר בו בימים אלה, אך כיום הוא מביט בהיסטוריה שלו ושל הישוב העברי ומדינת ישראל ,ויודע שהזמן עבר וההבטחות ,כלשונו ,הופרו. ההבטחות הן התקוות שהיה להן על מה להתבסס, בחברה שבה כול המטרות היו חלק מהסכמה לאומית ,שכולם מתגייסים להגשמתן. ומה קרה?

הזמנים שעברו ,והתקוות שלא הוגשמו, הן עצמן ההבטחה המופרת, והזמן ,שהואנש, הוא האשם, הוא שנטל , כביכול, את הסיכוי בחלוף הימים, ולא האנשים שבחרנו להנהיג אותנו היו מֵפִרֵי ההבטחות.

חַיִּים גּוּרִי/ מִכְוַּת הַזִּיכָּרוֹן   1)הַזְּמַנִּים הַזְּמַנִּים כְּהַבְטָחָה מוּפֶרֶת, נָטְלוּ בְּהִתְרַחֲקָם אֶת הַסִּכּוּי. כְּבָר צִיַּנְתָּ שֶׁרֹב חֲבֵרֶיךָ הַטּוֹבִים הִרְחִיקוּ וְאֵינָם. מֵהֶם שֶׁאָבְדוּ בְּרַעֲשֵׁי הַתְּקוּפָה חַסְרַת הַמַּרְגּוֹעַ. בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב הָיוּ לְזִכָּרוֹן שֶׁלֹּא יָסּוּף, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, עוֹד שָׁנָה וְעוֹד שָׁנָה חוֹלֶפֶת אַתָּה מַמְשִׁיךְ לְהִתְפַּלֵּל עַל מִי שֶׁכְּבָר אֵינוֹ זָקוּק לִתְפִלּוֹתֶיךָ

אָמְרוּ אֶת זֶה מִקֹדֶּם, לְפָנַי, לֹא מְשַׁנֶּה, שֶׁאֲנִי וְאַתָּה נְשַׁנֶּה אֶת הָעוֹלָם.  אָז אָמְרוּ! מַדּוּעַ לֹא? מֻתָּר לוֹמַר! גַּם אַתָּה הוֹלֵךְ וּמִסְתַּיֵּם לִי לְאִטְּךָ. מִפַּעַם לְפַעַם אַתָּה מֻזְמָן לְהִתְיַעֲצוּת נֶחְשֶׁבֶת וְקִשַּׁחַת בֵּינְךָ לְבֵין עַצְמֵךָ. מָה שֶׁהָיָה לְיָפֶה וּלְנִשְׂגָּב מִסְּבִיבְךָ הָיָה לְדַעַת הִיסְטוֹרְיוֹנִים לְרֹעַ מְיֻחָד שֶׁלֹּא נוֹדַע כְּמוֹתוֹ עָדִין אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶת סִימָנֵי הִסְתַּלְּקוּתוֹ. אוֹמְרִים לְךָ שֶׁזֶּה עִנְיָן שֶׁל זְמַן, שֶׁל סַבְלָנוּת. עַד בּוֹא הַסּוֹף הַטּוֹב.

החברים אינם, חלקם אבדו ברעשי התקופה חסרת המרגוע, וחלקם הפך  לחלק מהזיכרון הלאומי ,וכדבריו זה קרה במקרה הטוב. בשיר הפותח גורי  מרחיק אותנו מהאירועים עצמם ומכנה אותם "רעשי התקופה חסרת המרגוע" ניסוח מעודן מעט ,לאבדן התקווה שהמלחמה בה "אבדו" ,החברים ,תסתיים בשקט , ואולי גם בשלום, כשהאמנו, שהסכמי הפסקת האש שנחתמו ברודוס, הם מבוא להסכמי שלום.  אך השנים חולפות והתפילות נמשכות, גם עבור מי שכבר אינו זקוק להן. שוב יש מי שאומר, את מה
שחשב גורי באותם ימים של רעשים חסרי מרגוע, אומר זאת אריק איינשטיין, בשירו "אֲנִי וְאַתָּה נְשַׁנֶּה אֶת הָעוֹלָם", ואריק אף הוסיף , שאם רק נתחיל " אָז יָבוֹאוּ כְּבָר כֻּלָּם " אני ואתה נהייה החלוצים שלפני המחנה ,ואלינו יצטרפו כולם כאשר יגלו שהמטרה ראויה. גורי המפוכח היום יודע שזו רק אמירה בלבד שאינה משנה דבר במציאות, אָז אָמְרוּ! מַדּוּעַ לֹא? מֻתָּר לוֹמַר! וכול מה שנותר הוא לומר, שהפרת ההבטחה נמשכת, כאשר גם הוא עצמו הולך ומסתיים  "גם אַתָּה הוֹלֵךְ וּמִסְתַּיֵּם לִי לְאִטְּךָ". ואז עובר גורי אל האישי מאוד, והוא מביט בעצמו מבחוץ כמי שמסכם את עצמו ואת תקופתו באותן מילים . אתה מוזמן להתייעצות, נֶחְשֶׁבֶת וְקִשַּׁחַת בֵּינְךָ לְבֵין עַצְמֵךָ, על עצמך, על מה שהיית שותף לו ,במהלכים ההיסטוריים של ההגשמה הציונית והקמת מדינה.  עתה קמים ההיסטוריונים החדשים הפוסט ציוניים, ועבורם היפה והנשגב בעיני גורי, הוא רוע של פוסט ציונות וקולוניאליזם חדש, ועוד מיני כינויים להוויה הישראלית . אתה מבקש את סימני הסתלקותו , של מי??? של הרוע, או שלך עצמך. הזמן שבו פתח גורי את שירו זה, כהבטחה מופרת  , הופך להיות בסוף השיר להיות ההקדמה לסוף הטוב, אם מדובר בסוף הטוב שלו ,הרי שבסוף זה ,הוא ההופך להיות לְזִכָּרוֹן שֶׁלֹּא יָסּוּף, גם בגין חלקו באירועי התקופה וגם באשר הוא נשאר עָשוּי מֵאוֹתִיוֹת וזה כאמור ,זֶה לֹא מְעַט. ואולי הסוף הטוב הוא אחר, לא אישי אלא לאומי, וצריך רק קצת סובלנות עד שיגיע. מה יגיע? כרגע בטירוף הסובב אותנו מחומות ההפרדה ועד צפון עירק וסוריה, אין תשובה למה שעוד עלול להתרחש במרחב הזה. ואז נזכר גורי בימים דומים ,ולכן במעבר אל השיר השני משתמש גורי ב ו' החיבור וקורא לשיר " וְהַדִּיבִיזְיוֹת"  

הדיביזיות הן הצבאות האדירים של שני הצדדים הנלחמים במלחמת העולם השנייה, שסיפור הלחימה שלהם היה גם סיפור המלחמה שיחד עם השואה הנוראה של עמנו באירופה , היה בשלב מסוים גם האיום הממשי ביותר על מה שקראנו אז "היישוב העברי" ,שאמור היה להיות החלוץ לפני המחנה שיגשים את חזונו של בנימין זאב הרצל, שאמר בקונגרס הציוני "בבזל הקמתי את מדינת היהודים". בימים (אוקטובר –נובמבר 1942) כשהתחוללו הקרבות בחוף הצפון אפריקני בין הגרמנים בפיקודו של רומל לבין צבאות בנות הברית והגנראל הבריטי מונטגומרי ,התכונן היישוב העברי לאפשרות הנוראה שהגרמנים ינצחו ויפלשו לארץ ישראל, ואף היו תכנונים על התבצרות יהודית בכרמל לקרבות בלימה נוסח מצדה. זיכרון זה של גורי מפרנס את שירו השני, שהוא מבקש להציג אותו כהמשך לשירו הראשון, ולהעביר לנו אך מעט מהחרדות הנוראות שהיו אז ביישוב. היום עם כוח צבאי כמו שיש לנו, זיכרון אותם ימים הוא סיפור היסטורי שהסוף הטוב שלו מוכר, אך חיים גורי שניזכר בו ,משתף אותנו שנית ממרומי גילו היום בחוויות של הימים ההם שראוי שנזכור ונדע ,עד כמה אין מה שיש לנו היום מובן מאליו!!!

2)וְהַדִּיבִיזְיוֹת וְהַדִּיבִיזְיוֹת בְּפִקּוּדוֹ שֶׁל הַמַּרְשָׁל פוֹן בּוּק בַּצִּיר הַמֶּרְכָּזִי כְּבָר רָאוּ בִּמְשַׁקְּפוֹת אֶת צְרִיחֵי מוֹסְקְבָה לְמַזָּלָם שֶׁל הֲרוּסִים יָרְדוּ גִּשְׁמֵי הַסְּתָיו אֵין הֲפוּגוֹת הָפְכוּ אֶת הַדְּרָכִים לסמולנסק לְעִיסָה שֶׁל בֹּץ עָמֹק טוֹבְעָנִי ,מָסָוֹרְתִּי. בְּאוֹקְטוֹבֶּר הֵחֵלּוּ הַשְּׁלָגִים נוֹפְלִים בְּשֶׁפַע אַכְזָר מַזְכִּירִים כְּשְבִּיב תִּקְוָה אֶת שֶׁקָּרָה לְ "גְרַנְד אַרְמֶּה" שֶׁל נָפּוֹלֵאוֹן בְּמֶרְחֲבֵי הַמָּוֶת הַצְּחֹרִים פָּחַדְנוּ מִפְּנֵי הָאָבִיב שֶׁיָּבוֹא גַּם חָרַדְנוּ מִכּוֹחוֹתָיו שֶׁל הַמַּרְשָׁל פוֹן רונדשטט הַמַּמְשִׁיכִים לְאַחַר כִּבּוּשׁ רוסטוב לְעֵבֶר הַקַּוְקָז וָהָלְאָה מִשָּׁם לְעֵבֶר בְּאֵרוֹת הַנֵּפְט שֶׁבְּעִירָאק גַּם יִרְאֵנוּ מִפְּנֵי הפנצריםשל ארוין רומל הַמַּרְשָׁל בְּדַרְכָּם לְעֵבֶר מֻרְסָה מַטְרוּח וּמִשָּׁם לָמָּה לֹא?! לְתֵל אָבִיב לְעֵין חֲרוֹד לִירוּשָׁלַיִם רָאִינוּ בְּדֶרֶךְ וָאדִי עָרָה שַׁיָּרָה אֲרֻכָּה מְאוֹד מְאוֹד

הָעוֹשָׂה דַּרְכָּהּ דָּרוֹמָה. רָאִינוּ חַיָּלִים אוֹסְטְרָלִיִּים  אֲנָשַׁי "הַמַּחֲנֶה הָעֲשִׂירִי" הַנָּעִים מִפָּרָס לְתַגְבֵּר אֶת כּוֹחוֹתָיו שֶׁל הַגֶּנֶרָל מוֹנְטגוֹמֶרִי, לִקְרַאת קְרָב אֶל עַלַמֵיין כְּפִי שֶׁסִּפְּרוּ לָנוּ הַחַיָּלִים הַצְּעִירִים. הֵם עָצְרוּ בְּצַד הַכְּבִישׁ, הֵם הִשְׁתִּינוּ כַּמֻּיּוֹת אֵינְסוֹפִיּוֹת שֶׁל בִּירָה שֶׁלָּגְמוּ מִפַּחִיּוֹת. הֵם שָׁאֲלוּ אוֹתָנוּ לָמָּה אֲנַחְנוּ כֹּל כָּךְ מֻדְאָגִים. אָמַרְנוּ לָהֶם שֶׁהַגֶּרְמָנִים שֶׁל רוֹמֶל מִתְקָרְבִים אֵלֵינוּ, אֶל גְּבוּל מִצְרַיִם. הֵם פָּרְצוּ בִּצְחוֹק  שֶׁחָשַׂף שְׁלוֹשִׁים וְשֵׁשׁ שִׁנַּיִם צְחֹרוֹת, וּבִקְּשׁוּ שֶׁלֹּא נִדְאַג, שֶׁנַּאֲזִין לַחֲדָשׁוֹת בְּעוֹד שְׁבוּעַיִם. אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה מֵהֶם מוּטָלִים בְּחוֹלוֹת קִירֵנָיְקָה , וּטְרִיפּוֹלִיטָנְיָה לְמִי עָלֶיךָ לְהוֹדוֹת עַל חַיֶּיךָ הַנִּמְשָׁכִים בְּהִסְתַּלְּקוּתָם. תָּמִיד זֶה כָּכָה.

בשיר זה משרטט גורי, מעין סטנוגרמה של אירועי אותם ימים במלחמת העולם השנייה, והוא בוחר לחזור גם אל  שלב הפלישה לברה"מ  של סטאלין, כאשר החורף הרוסי הופך להיות מרכיב חשוב ונודע בניצחון של חיילי הצבא האדום, ממש כשם שהיה בפלישה הקודמת של נפוליאון (1812) . את המלחמה שממנה חרדנו, זו שהתרחשה בחוף הצפון אפריקני עם צבאותיו של רומל, קושר גורי גם לחשש שהיה כי הכוח הגרמני יגיע גם לעירק לבארות הנפט שבצפונה. כדי למנוע זאת יצא דוד רזיאל מפקדו הראשון של האצ"ל לעיראק לארגן התנגדות לכוחות פרו גרמניים בעיראק, וגם ניספה בה.   כול אותה תקופה היא חלק מהזיכרון החוזר ועולה בראשו של גורי, ואצלו זו יחידה אחת, המובילה גם כאן למכפלה של המילה הסתלקות, הסתלקותם של חיילי בנות הברית בקריניקה וטריפולי , והסתלקותם של חייו שלו. למי עליך להודות, שואל גורי, על כך שחייך נמשכים ,והאם התודה היא לאותם חיילים המוטלים בחולות צפון אפריקה ,או להודות  למישהו אחר על שחייו נמשכים ועתה הם נמצאים בתהליך הסתלקותם מארצות החיים. את השיר הזה מסיים גורי במשפט הקצר תָּמִיד זֶה כָּכָה. תמיד יש הנופלים ויש הנשארים, ואינם עוזבים אותך, אלא חוזרים ומזכירים את עצמם, וחייך נמשכים כי היו מי שאינם עוד לאחר שהקריבו את חייהם ,כדי ששלך יימשכו עם כול הזיכרונות המלווים אותך ללא מרגוע.

גם בשיר השלישי נשאר גורי במלחמת העולם השנייה, אך הפעם רק  בחלק היהודי של אותה מלחמה-השואה!!!

3)אָז אָשׁוּר אָז אָשׁוּר הָיָה שֵׁבֶט אַפּוֹ וּמַטֵּהוּ בַּיָּד זָעֲמוּ ואצ"ג הוֹסִיף שָׁם אֶת " אוּר גֶרְמָן רָב הַיְּקוֹד" גַּם קְלוֹנימוּס שַׁפִּירָא לֹא מָצָא תְּשׁוּבָה לְצַעֲקָתוֹ וְלֹא סִימַן חַיִּים לְאַחַר הַטִּפּוּל הַמְּיֻחָד. וּמִי אַתָּה שֶׁתְּנַסֶּה בְּאִחוּר נִכָּר לָרֶדֶת לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל הָאִישׁ שֶׁל הַבּוֹרֵא. גַּם אַתָּה עָמַדְתָּ שָם בַּגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד אֵין הֲפוּגוֹת

וְסָבִיב אֵין סִימָן לַחֲרָטָה וְלֹא הִרְהוּר נוֹסַף בַּנֶּפֶשׁ הַשּׁוֹטָה וְדָרַשְׁתָּ אֶל עַצְמְךָ אֶל עַצְמְךָ דִּבַּרְתָּ וְאֶל זוּלָתְךָ וְאָמַרְתָּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֲמוּרִים לְהֵאָמֵר בְּלַחַשׁ וּבְקוֹל מִמֶּנִּי אֲלֵיהֶם וְחָלְפוּ יָמַי וּבָאַתְנִי זִקְנָתִּי וְלֹא יָכֹל הָיִיתִי לָהּ, לַהִסְתַּלְּקוּת הַהִיא

אז בימי בית ראשון, כותב גורי, הוסבר החורבן והגלות של ממלכת ישראל  כענישה אלוהית  על ידי שליח האל ,המשמש כמטה הזעם שלו , והמטה הפעם הוא אשור. גורי מאזכר את הפסוק מישעיהו פרק י' פס' ה' "הוֹי אָשׁוּר, שֵׁבֶט אַפִּי; וּמַטֶּה-הוּא בְּיָדָם, זַעֲמִי ", ואילו עתה הנביא הוא משורר עברי, אורי צבי גרינברג, שכבר ב1922 ניבא את השואה הנוראה כשכתב ביידיש את השורות הקשות " כְּשֶׁהַגָּז הַמַּרְעִיל כְּבָר יַחְדֹּר אֶל תּוֹךְ הֵיכָלוֹת/ וּלְפֶתַע פֹּה בְּיִידִישׁ יִזְדַּעֲקוּ הֲאַיְקוֹנוֹת". כאן  נזקק, גורי,  לשורה של אצ"ג לתיאור מטה הזעם של החורבן הנורא של יהדות אירופה, במילים" אוּר גֶרְמָן רָב הַיְּקוֹד". כשהחלו להגיע לארץ ,טיפין טיפין, הידיעות על ההשמדה, נזקקו התגובות בשירה לכול מילות התיאור ,כמו רוצחים, חיות טרף, וכדומה, שכבר אז היו חיוורים במיוחד נוכח מה שהיה ידוע. אצ"ג שיקע את כול שמות התואר והזעם במילה " גֶרְמָן"  והתמיד בָּהּ בכול שירת התגובה שלו לאירועי השואה בכול שלביה. מילה זו הפכה למושג יחידאי כמו האירועים עצמם, ואילו גורי, בשיר שלפנינו בוחר לאפיין את מה ששיקע אצ"ג במילה "ֶגרְמָן" באזכור מקרה אחד מיני רבים, סיפורו של קלונימוס שפירא. מה ייחודו של רב זה  מכול סיפורי השואה שגורי בחר דווקא בו , כמי שהוא מכנה אותו ,אחד ש " לֹא מָצָא תְּשׁוּבָה לְצַעֲקָתוֹ " . הרב קלונימוס היה אדמו"ר של קהילה קטנה  אם ייחוס משפחתי רב, בן אחיו הוא לימים השר יוסף חיים שפירא ממייסדי המפד"ל. אירועי השואה תופסים את הרב קלונימוס בגטו וורשה, ושם הוא עושה מאמצים לאפשר חיי דת יהודיים בתוך התופת, כולל הקמת מקוואות טהרה, ואף דורש דרשות בבתי הכנסת ומעלה אותן על הכתב. לאחר המלחמה הם יימצאו, בתוך כד חלב מוסתר,  על ידי איש הסוכנות ברוך דובדבני ויודפסו כספר בשם "אש הקודש" . ייחודו הוא בוואדי בכך שאין הוא מאבד את אמונתו, וקריאת המציאות שלו אינה שונה מזו של רבנים רבים אחרים, גם לאחר שהוא מאבד את בנו ,אמו ,כלתו וגיסתו, הוא עצמו נילקח לעבודות כפייה אך הוא ממשיך להטיף לציפייה של רחמי האל שיציל אותם. קריאת המציאות אז חייבה או לברוח, או להסתתר, או להילחם , כמו מורדי גטו וורשה ומרדכי אנילביץ, שכתב לפני מותו" אשרי וטוב לי שהייתי בין ראשוני הלוחמים פה בגטו" ,ומה כתב קלונימוס שפירא:

"רק כהצרות שהיו עד שלהי דשנת תש"ב היו כבר, אבל כהצרות משונות ומיתות רעות ומשונות, שחדשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל, משלהי תש"ב, לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם, וה' ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין".

הרף עין זה ,כידוע לא היה ,כשם שאלוהים לא היה באושוויץ. לימים הועבר הרב למחנה ריכוז בטרווניקי ושם ניספה (1943) במבצע שאנשי האס אס קראו לו "חג קציר" Erntefast  אירוניה מרושעת!!! אם כן, תשובה לצעקתו לא הייתה "וְלֹא סִימַן חַיִּים לְאַחַר הַטִּפּוּל הַמְּיֻחָד." וזהו " אוּר גֶרְמָן רָב הַיְּקוֹד" וגורי שואל את עצמו "וּמִי אַתָּה שֶׁתְּנַסֶּה בְּאִחוּר נִכָּר לָרֶדֶת לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל הָאִישׁ שֶׁל הַבּוֹרֵא."  של האיש הנותר מאמין, וגם של הבורא ודרכי הנהגת עולמו שגם לאיוב לא ניתנה עליהם תשובה ישירה. מיד לאחר המלחמה היה חיים גורי שליח יהודי אל שארית הפלטה בהונגריה, ושם גם מגיעה אליו הידיעה על אנשי הל"ה שניסו להגיע לעזרת גוש עציון שנפלה בידי הכוחות הירדנים יום לאחר הכרזת העצמאות, ומצאו את מותם על גבעת הקרב בואכה גוש עציון. שם בהונגריה הוא כותב את שירו" הנה מוטלות גופותינו"  והגשם היורד אין הפוגות פוגש אותו בבודאפסט. כבר פגשנו את אותו גשם שבו מבוססים חיילי הוורמאכט ברוסיה, ועתה גשם זה יורד אין הפוגות גם עליו בהונגריה במה שהוא רואה שם .גם בארץ  בה נופלים מיטב הבנים במלחמת הקיום פחות משלוש שנים אחרי השואה הנוראה. גורי מספר לנו כי לא מצא סימן לחרטה בנפש השוטה, ורק אל עצמו יכול היה לדבר ולדרוש ,בניסיון למצוא פשר, למה שהוא מעבר לבינת אדם.

בימי משפט אייכמן בארץ פגשתי מכר מאותם ימים בסניף דואר בירושלים ,כשעמדנו בתור לקבלת מכתב רשום. המכר היה , מי שלימים ייוודע כסופר אהרון אפלפלד , תחת רושם העדויות במשפט, שאלתי אותו אם הוא מסוגל להבין את מה שמתגלה לפנינו במשפט זה. אז עוד לא הכרתי את תולדות חייו של אפלפלד, ואהרון ענה לי באלו המילים : אל תנסה להבין ,רק תזכור, כי להבין פירושו למות. שנים רבות מאוד הדהדה בראשי תשובתו, ומשעה שנעשה סופר מפורסם הגיתי בה עוד יותר, ולכן השורות הבאות של חיים גורי  מדברות אלי כול כך גם היום " וְדָרַשְׁתָּ אֶל עַצְמְךָ/ אֶל עַצְמְךָ דִּבַּרְתָּ וְאֶל זוּלָתְךָ/ וְאָמַרְתָּ אֶת הַדְּבָרִים הָאֲמוּרִים לְהֵאָמֵר / בְּלַחַשׁ וּבְקוֹל מִמֶּנִּי אֲלֵיהֶם. למי אומר גורי את הדברים האמורים להיאמר בלחש ובקול. גם אל המתים וגם אל החיים, בידיעה שאין בדברים עצמם כדי לשנות דבר, שכן הכדור סובב על צירו והיקום נע על פי חוקיו, והוא אדיש לחלוטין למה שמתרחש על  כוכבנו זה, חוקי בראשית פועלים מכוח הבריאה עצמה, והימים חולפים  וּבָאַתְנִי זִקְנָתִּי/ וְלֹא יָכֹל הָיִיתִי לָהּ, לַהִסְתַּלְּקוּת הַהִיא/. וגם כאן חותם גורי את השיר באותה הסתלקות כפולה שכבר הכרנו בשירים הקודמים, הסתלקותם של בני עמו בשואה הנוראה, וגם הסתלקותם של חייו שלו, שאין הוא יכול לה.

4)וְזָכַרְתִּי

וְזָכַרְתִּי אֶת דֶּרֶךְ חוֹל הַשַּׁיָּרוֹת

וְאֶת הַגְּמַלִּים הָעוֹבְרִים וְזָכַרְתִּי אֶת רֵיחַ הָעִטְרָן

וְאֶת חִרְחוּרָם זָכַרְתִּי לְהַפְלִיא

וְאֶת עֶדְרֵי הַצֹּאן הַבָּאִים מהתנ"ך בְּדַרְכָּם לְיָפוֹ הַשְּׁכֵנָה

בִּכְלָל רָצוּי הָיָה לָשׁוּב וּלְסַפֵּר בְּיַלְדוּתִּי וְלָשִׁיר

גָּמַל, גָּמָלִּי, חָבֵר אַתָּה לִי – בְּזִפְזִיף!

וּמָה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב! מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

אַחַר כָּךְ נִשְׁלְפוּ הַסַּכִּינִים הָאֲרֻכּוֹת!

וּשְׁאָר הַעוֹד וְעוֹד                             

גם את השיר הרביעי בסדרה זו פותח גורי ב  ו' החיבור- , וְזָכַרְתִּי -אך הפעם הזיכרון מחזיר אותו לימי ילדותו בתל אביב כאילו לתת לעצמו  אתנחתא של רגיעה מהדרמות הכואבות שתיאר קודם לכן, ותמונות של שיירות גמלים הנושאות על גבם את חול הים בדרך אל הנקודה בה יהפוך חול זה לחומר גלם של הזיפזיף לבניית בלוקים ואח"כ בתים וגם לסלילת כבישים, וְאֶת חִרְחוּרָם זָכַרְתִּי לְהַפְלִיא.  החרחור הוא גם של הגמלים וגם של הערבים המובילים אותם שעה שהם מבריכים את הגמל תחילה על ברכיו ואחר כך על בטנו ,כדי להוריד ממנו את משאו. כמו ביאליק בסיפורו "ספיח"  או יהודה עמיחי** בוירצבורג שבגרמניה, גם גורי רואה את סביבתו כהמשך של סיפורי התנ"ך ,ולכן עדרי הצאן בדרכם חזרה למכלאות שלהם ביפו , הם עדרים הבאים ישר מן התנ"ך. כאן לפחות התמונה היא גם בארץ התנ"ך, ולא כמו אצל ביאליק ועמיחי ,ועוד רבים, המשעבדים  את סביבתם האירופית לסיפורי המקרא שלמדו בחדר או בביה"ס היהודי .

להיזכר בילדותי, כותב גורי, הוא דבר רצוי, וגם לשיר את שירו של ,ידידיה אדמון, גָּמַל, גָּמָלִּי, חָבֵר אַתָּה לִי – בְּזִפְזִיף! וגם לשבח את המראות בתל-אביב הנבנית, בדברי בלעם  "מָה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב! מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". אך התמונה האידילית הזאת מסתיימת באחת – אַחַר כָּךְ נִשְׁלְפוּ הַסַּכִּינִים הָאֲרֻכּוֹת!/ וּשְׁאָר הַעוֹד וְעוֹד. עוד ממה? מהמלחמה הנמשכת עד היום עם ערביי ארץ ישראל ואז בתרצ"ו –תרצ"ח . היום ערביי ארץ ישראל של אז שהפכו היום לפלשתינאים , גם בכול אלה רצוי לספר , ומה גם שהסיפור הזה לא ניגמר והוא עדין נימשך עם "שְׁאָר הַעוֹד וְעוֹד" שכבר קודם לכן כינה אותם גורי, "רַעֲשֵׁי הַתְּקוּפָה חַסְרַת הַמַּרְגּוֹעַ."

5)כַּנִּרְאֶה שֶׁבְּקָרוֹב כַּנִּרְאֶה שֶׁבַּקָּרוֹב לֹא אוּכַל לוֹמַר אֶת שֶׁכֹּה רָצִיתִי לוֹמַר אֲנִי הוֹלֵךְ וּמִסְתַּיֵּם הוֹלֵךְ וְנִגְמָר לְאַט אַט הוֹלֵךְ וְנִגְמָר לֹא בְּמַכַּת בָּרָק וְלֹא בְּשִׁסּוּף הַפִּגְיוֹן. לֹא בְּאֶחָד מִסּוּגֵי הַיֶּרִי.

כַּמָּה מַחֲלוֹת שֶׁנֶּאֶסְפוּ בִּי חֲבֵרוֹ לִפְגִישָׁה חֲשׁוּכָה, שׂוֹחֲחוּ בִּי עַד שֶׁעָלָה הַשַּׁחַר עַל עִירִי אֲנִי מִתְפַּלֵּל עָלֶיךָ שֶׁיּוּנַּח לְךָ, שֶׁקְּצָת יוּנַּח לְךָ מֵעַצְמְךָ, אֲנִי מִתְפַּלֵּל לִקְצָת דְּמָמָה עוֹד רָצִים שָׁבִים  וּמְבַשְּׂרִים ,עוֹד קוֹלוֹת מַעֲבָרִים, מָתַי יוּנַּח לְךָ לְפֶרֶק זְמַן. אַרְצִי אַרְצִי הָעֲשֵׁנָה

אתמול(10.3.17) ביומן של סוף השבוע בטלוויזיה, שודרה כתבה נוספת על הפגנת אנשי הפלמ"ח שעוד חיים עמנו, כנגד הכוונה להקים בחאן של שער הגאי ,מוזיאון לתולדות השיירות פורצות הדרך לירושלים הנצורה במלחמת השחרור (1947-1949) ,ולקרא למוזיאון זה על שם האלוף רחבעם זאבי (גנדי). בין המפגינים היה גם חיים גורי עם רעמת שערו שאינו לבן כולו , ואשתו עליזה ,וכולם יחד שרו את שירו של חיים  "באב אל וואד" "לנצח זכור נא את שמותינו, / שיירות פרצו בדרך אל העיר…."

פתחתי באזכור האירוע בשער הגאי , רק בגלל השורות בשיר החמישי  אֲנִי הוֹלֵךְ וּמִסְתַּיֵּם הוֹלֵךְ וְנִגְמָר/ לְאַט אַט הוֹלֵךְ וְנִגְמָר/. והרי כבר הבטחת לעצמך כי אַתָּה תִמָּשֵך עָשוּי מֵאוֹתִיוֹת,  אך הזקנה מכריעה את המשורר, והארץ הלא רגועה, מעוררת אותו לומר, ואולי גם לזעוק את הדברים שֶׁכֹּה רָצִיתִי לוֹמַר, אך הרגשת הדעיכה משתלטת על גורי, והוא מכיר את כול המחלות שנאספו בו, והן מנהלות חיים משל עצמן בתוך גופו, ואף דנות בו כול הלילה , עד שעולה השחר על עירו. גורי מתפלל שיונח לו קצת מעצמו, הוא מבקש קצת שקט, אך הרצים באים מעברים, באים ומבשרים, והתמונה היא איובית כול כך, והתפילה אמתית כול כך ,הנח, הנח לי ,לפחות לפרק זמן. שם בשער הגאי הונח לו מעט כאשר יצא להיאבק למען מטרה ראויה.

ולפתע מתמלטת מתוך אנחתו שורה מסיימת, של משורר הכואב את מצבנו הלאומי ומתכתבת עם שורותיו של אלתרמן ב "מגש הכסף". אלתרמן כתב את שירו "מגש הכסף" בדצמבר 1947 לאחר ההכרזה בָּאוּם על תוכנית החלוקה והקמת מדינה, כאשר המלחמה בצבאות מדינות ערב הפולשים למדינה בת יומה, טרם החלה, וכבר הוא מנבא את סיומה בשורות הפתיחה " וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת/ תְּעַמְעֵם לְאִטָּהּ עַל גְּבוּלוֹת עֲשָׁנִים. גורי מתוך מכאוביו הפרטיים, משלב את שני המכאובים הפרטי והלאומי, והם אומנם קשורים זה בזה ,אף אני איני יכול להפריד ביניהם והם משפיעים עלי בכול מהדורת חדשות המצטטות את האויבים מצפון ואת האויבים מדרום מעזה של שמשון ,ואני שואל כמו גורי "מָתַי יוּנַּח לְךָ לְפֶרֶק זְמַן./ אַרְצִי אַרְצִי הָעֲשֵׁנָה." לא הגבולות עשנים כמו אצל אלתרמן, היום בעידן הטילים אין גבול לרשע המשתולל במרחב שלנו ואנו חיים עמו כול יום ושעה שעה ושואלים את שאלתו של גורי מָתַי יֻנַּח לָנוּ? כי הרעש נמשך וההמולה מתגברת ולכן ולא הגבולות עשנים אלא כול "אַרְצִי אַרְצִי הָעֲשֵׁנָה."

גם השיר האחרון בסדרה זו ,כמו השיר השני והרביעי נפתחים ב  ו' החיבור.

6)וְעוֹד הָרַעַשׁ נִמְשַׁךְ

וְעוֹד הָרַעַשׁ נִמְשַׁךְ לוֹ וְהָרָצִים יוֹצְאִים דְּחוּפִים

לְבַשֵּׂר עוֹד  בְּשׂוֹרָה וְעוֹד בְּשׂוֹרָה

גַּם אֲנִי מוּטָל שָׁם בֵּין הָעֲיֵפִים בְּסוֹף הַשּׁוּרָה

כְּמוֹ אָז בְּבִקְעַת בֵּית הַכֶּרֶם, לִפְנֵי זְמַן רַב.

אָז רָצוּי לִזְכֹּר אֶת שֶׁאָסוּר לִשְׁכֹּחַ

בַּתְּקוּפָה הַהִיא

וְהָאֲבָנִים מִתַּחְתֶּיךָ וְהַכּוֹכָבִים מֵעָלֶיךָ

נֵרוֹת אֱלֹהִים

——————————————————————————————————-

היום, ערב חג הפורים תשע"ז , הרעש נמשך ומטוסים יוצאים להפציץ במרחב כדי למנוע מאויבינו  כלי משחיט שוברי שוויון, ובדרום כול טיל בודד גורר תגובה, שלא יחשבו שנרדמנו, וכמו במגילת אסתר, רצים יוצאים דחופים, עם בשורות על מה שעוד צפוי ביום הפור,  כך אז בפרס, וכך במלחמת השחרור , למה מתכוון גורי?  אני מניח כי לזאת וגם לזאת, אלה שייכים לרעש הנמשך ,ואלה שייכים לזיכרונות שאי אפשר , ואף רצוי שלא לשכוח, וגורי זוכר את עצמו שם בין העייפים בסוף השורה כְּמוֹ אָז בְּבִקְעַת בֵּית הַכֶּרֶם, לִפְנֵי זְמַן רַב./ אָז רָצוּי לִזְכֹּר אֶת שֶׁאָסוּר לִשְׁכֹּחַ/ בַּתְּקוּפָה הַהִיא. מהו האירוע שקרה אז בבקעת בית הכרם ואליו מתכוון גורי, לא הצלחתי לפענח, מכול מקום חיילים שוכבים עייפים  , על אבני ירושלים ,מן הסתם, והכוכבים כנרות של אלוהים, בורא שמים וארץ, ואולי נרות זיכרון שגורי עצמו אינו נזקק להם, שכן הנרות שלו הן מכוות הזיכרון  שאינה מניחה לו , כמו שאר החוליים שעליהם נועצים קרביו בלילה, ועל אלה וגם אלה  כתב חיים גורי את ששת השירים ,האחרונים שפורסמו עד כה, שירים כואבים המשלבים את הפרטי והלאומי בימים של קיטוב וחרדות מפני הבאות .

——————————————————————————————————-

*מכווה היא מקום בעור שנצרב באש. המילה מכווה נזכרת בספר ויקרא פרק יג. למשל: "אוֹ בָשָׂר כִּי יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת אֵשׁ". מכווה נרדפת לכווייה – גם היא מלשון המקרא: "וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ, עַיִן תַּחַת עַיִן… כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה…" (שמות כא, כג–כה).

**כפי שכותב יהודה עמיחי עצמו ופורסם  עתה בספר "בין מלחמה לאהבה" ( הוצ' רימונים 2016) בפרק "היהדות שלי" עמודים 17 – 37)

של מי הילד הזה?

 . “זה מצער אותי לראות את השכחה ואת הנטישה של השליחות והחובה הקולקטיביות שלנו, שנכפו עלינו בעטיה של ההיסטוריה היהודית הטרגית: החובה להתריע בפני העולם, שמא הדבר יישכח, על הרוע הטבוע בכל שנאה לאומנית ולעמוד בחזיתו של המאבק המתמשך נגד בתי הגידול שלה’”, זיגמונט באומן 1925-2017  פילוסוף יהודי פולני שנפטר בינואר השנה באנגליה.

השאלה שבכותרת עמדה גם במוקד משפט שלמה (מלכים א' ג' התמונה למעלה היא ציור של הצייר גוסטב דורה 1832-1883) וגם ההכרעה ידועה. המתח המלווה שאלה זו ,מפלג אותנו ומשסע ,שוב, את הסולידאריות החברתית באשר לצבא העם, כמו שכבר שנים לא חווינו אותה. ההתנגשות היא רבת פנים ולכן מורכבת כול כך. אך לאחר זיקוק כול הרעשים שליוו אותנו במשך תשעה חודשים, נקבל את תגובתו הראשונה של החייל היורה כפי שאמר אותה בטרם החלה  המהומה הפיקודית, הפוליטית, האזרחית והתקשורתית ,כאשר אמר החייל אלאור, כי למחבל היה מגיע למות כי בא להרוג ואף פצע את חברו. אמת פשוטה זו לא נאמרה לראשונה על ידי אלאור עזריה, ואין זו גם הפעם הראשונה שחייל בעימות הזה עם מחבלים, פועל ברוח דברים אלה ,לפיהם ,הפוגעים בנו הם בני מוות ואסור להם לחזור מפעולתם כשהם בחיים.  מי שהקדים אותו היה ראש הממשלה יצחק שמיר בגל פגועי הרצח בסכינים (1986), לאחר שהחליף את שמעון פרס על פי הסכם הרוטציה לראשות הממשלה בעקבות הכמעט תיקו בבחירות. (1984 מערך: 44 מנדטים ליכוד 41 מנדטים ) באותה מידה אין זו גם הפעם הראשונה שהתנהגות שלא על פי קוד מוסרי והפקודה הצבאית, מתרחשת בקונפליקט הנמשך בינינו לבין הפלשתינאים מאז החלה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. גם נקמת דם כהרתעה אינה סיפור חדש.  רוצחיו של השומר אלכסנדר זייד הצופה על עמק יזרעאל  שילמו בדמם ללא משפט על מעשה הרצח ,ואז  לא היה מי שיתבע את עלבון הקוד המוסרי של הלוחם היהודי ,אלא להפך המעשה נתפש כמתבקש ,לפחות מבחינת הצדק הטבעי של "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. "(בראשית ד' י' ) את הצעקה ההיא שמע אלוהים והיא נשמעת ודאי גם כאן על האדמה הרוויה בדם החפים מפשע.( בתמונה קין רוצח את הבל, גם זה ציור של גוסטב דורה)

לאחר קום המדינה וסיום המלחמה היו לא מעט מקרים, בהם חיילי צה"ל  לא נהגו על פי הקוד המוסרי הנדרש . בישיבת ממשלה ב 1951 אומר דוד בן גוריון :"אינני שר המשפטים, אינני שר המשטרה ואיני יודע את כל מעשי הפשע הנעשים בארץ, אבל כשר ביטחון אני יודע על חלק ממעשי הפשע ועליי לומר כי המצב הוא מחריד בשני שטחים: 1. מעשי רצח 2. מעשי אונס ,אומרים לי אנשי המטה (הכללי), וגם דעתי היא כזו, שכל זמן שלא ייתלה חייל יהודי בגלל זה שהוא רוצח ערבים, מעשי הרצח לא יחדלו". דברים אלה נאמרו בשנת 1951, בישיבת ממשלה שעסקה בנושא נפיץ: עונש המוות. מלחמת העצמאות הותירה מתח רב בין יהודים לערבים, כמו גם בעיית המסתננים: פליטים שרצו לחזור לבתים ולכפרים שעזבו במהלך המלחמה, או שחזרו לעבד את הקרקעות שנטשו במהלך המלחמה.  ביחס זה למפגעים הערבים קדם לבן גוריון ברל כצנלסון במשפט  הידוע"הבלגה משמעותה, יהיה נשקנו טהור"  שתיים עשרה שנים מאוחר יותר אומר ראש הממשלה דוד בן גוריון את משפטו האלמותי בנאום בכנס סגל פיקוד כללי בקריה  ב  2 ביולי 1963 "שתדע כל אם עבריה שהפקידה גורל חיי בניה בידי המפקדים הראויים לכך." בן גוריון התייחס לאם ולילדיה , ולא לחיילים ששרתו תחת פיקודו כשר הביטחון.

עוצמתו הבלתי נתפשת של הקונפליקט המוסרי שאנו נתונים בו קיבל את ביטויו הבלתי נישכח בפרשה הידועה כ "פרשת קו 300" . בפרשה זו כול מי שהיה לו חלק בָּהּ נידרש לאותן שאלות מהותיות של לחימה ומוסר, החל בחיילים וכלה במנהיגים. לצעירים שבינינו אני רוצה לחזור ולהציג את הדברים בקצרה.

פרשה זו התרחשה בשנת 1984 ונמשכה שנתיים וחצי. ב 12 באפריל 1984 השתלטו 4 מחבלים ,חמושים בסכינים, שבאו מרצועת עזה על אוטובוס שיצא מתל אביב לאשקלון. המחבלים גם החזיקו במזוודה שלטענתם מלאה בחומר נפץ ואיימו לפוצץ אותה ,אם לא ישוחררו 500 מחבלי פת"ח שהיו אסורים בבתי הכלא שלנו. בדיעבד התברר כי היה זה איום סרק. האוטובוס הובל עד לדיר אל באלאח שברצועה, ושם שוחררה אחת הנוסעות שהייתה בהריון ( אסתר בן חור) והיא הזעיקה עזרה. כוחות צה"ל והמשטרה הקיפו את האוטובוס והרמטכ"ל משה לוי הטיל על יצחק מרדכי קצין צנחנים ראשי להשתלט על המחבלים ולשחרר את נוסעיו. יצחק מרדכי בחר להטיל את המשימה על סיירת מטכ"ל בפיקודו של שי אביטל ומי שהיה אמור להחליף אותו עומר בר לב. ( היום ח"כ של המחנה הציוני) למחרת בבוקר פרץ הכוח אל האוטובוס הרג שני מחבלים ותפס שניים אחרים ( החיילת אירית פורטוגז נהרגה מאש כוחותינו) ראש השב"כ אברהם שלום הורה לראש אגף המבצעים  אהוד יתום להרוג את שני המחבלים החיים כדי "שמפיגוע מיקוח לא יצאו מחבלים בחיים" המחבלים נלקחו למקום מבודד והוצאו להורג במכות של מוטות ברזל. כשבועיים לאחר התקרית הופיעה על שער השבועון "העולם הזה" תמונה של אחד המחבלים החיים, שצולם על ידי הצלמת ענת סרגוסטי. לאחר מכן הופיע בעיתון חדשות גם תצלום של אלכס ליבק עם המחבל השני כשהוא בחיים. היועץ המשפטי של הממשלה היה באותם ימים יצחק זמיר. משעה שדבר הריגתם של שני המחבלים קיבל פרסום החל מחול שדים שמשפט אלאור עזריה לעומתו הוא כמו משחק ילדים בארגז חול. על פי הוראת היועץ המשפטי הוקמה וועדת חקירה, וכול המעורבים בחקירה לא נמנעו משום דבר שקר כדי לכסות על העוול שנעשה ועל עצמם. משעה שגם המערכת הפוליטית נזקקה לנושא, גם הפוליטיקאים התבטאו בצורות שונות, אך בכול הדברים שנאמרו היה בולט המוטיב כי המחבלים היו בני מוות .כול עיסוק בנושא שלא על פי אותה תפיסת עולם זו הוקע. כך אמר אז ראש הממשלה,שמעון פרס, : "רוצים לזרוק את ראש השב"כ לכלבים".  יצחק שמיר ויצחק רבין צדדו בעמדתו של פרס. החנינה הייתה המוצא מהסבך של הריגתם של מחבלים שלא כדין ,והיא ניתנה על ידי הנשיא חיים הרצוג בטרם היות פסק דין חלוט בנושא. (אהוד יתום שרת עוד 13 שנים בשב"כ לאחר פרשת קו 300 ולימים גם היה חבר כנסת.) גם בפרשה שאנו עוסקים בה כעת, הדיבורים על חנינה בטרם ניתן גזר הדין, נובעים מאותו מקום. הרגשה ברורה  שהלוחם היום או הלוחמים אז, נשלחים למשימות בהן נדרשים כוחות נפש ועוצמות של בלימה לרגשות הנקם, כדי לעמוד באמות המידה של "והיה נשקנו טהור". בפני דילמה זו עומדים גם המנהיגות הנבחרת וגם המפגינים למען אלאור( לא כול המפגינים היו רק מייצגי הזרמים הקיצוניים בחברה שלנו) ולכן השסע רחב כול כך, וההזדהות עם אלאור והסבך הרגשי שהמציאות ,הבלתי הכרחית, תמרנה אותו במקרה לתוכה, מביאה רבים לראות בו כאילו הוא בנם שלהם, ואמנם כך יכול היה להיות . גם המנהיגות הפוליטית שנזקקה לנושא, בלי חכמה יתרה, לא רק חישובים אלקטורליים הביאה אותם לומר דברים בזכות הלוחם בטרם נפסק דינו.

. מכול מקום ,לזכותנו ייאמר שלא היה כיסוי של האמת, לא בפרשת קו 300 (בגלל צילום) ולא באותו יום בחברון( בגלל צילום).אך הדילמה איך לנהוג ברוצחי חפים מפשע , שהצד השני רואה בהם לוחמי חירות ומחרפי נפש הזוכים לכינוי הנאצל "שהיד" , דילמה זו עוד תמשיך להיות  חלק מחיינו, כול עוד נמשך הכיבוש, וחלק מייסורי העם המבקש להעמיד דגל שחור במקום שיש חשש שלא יונף. אלאור עזריה הוא אחד הגיבורים הטרגיים של מצב זה וחנינתו והשמירה עליו לאחר מכן היא צו שיש לעמוד בו.

שלוש פרדות

ערב ראש השנה תשע"ז נפרדנו משמעון פרס שהובא למנוחות ב"חלקת גדולי האומה" וקברו נקבע בין קברו של יצחק שמיר לבין זה של יצחק רבין. כול אחד מהם הותיר מורשת וציוני דרך, שאפשר להמשיך וללכת בעקבותיהם. קבורתו של אדם בחלקה זו מציינת שהנפטר תרם בחייו לקיומה ובנייתה של הישות המדינית שלנו , ישראל, כמנהיג נישא מעם. וכך ללא משים, מן הסתם, יימצא קברו של פרס איש החזון ליד קברו של רבין איש המעש וקריאת המפות עד לפרט הקטן, מצד אחד, ומצדו השני יצחק שמיר איש ארץ ישראל השלמה  והמשיחיות הכוזבת ,שאפשר לשחזר את ההיסטוריה כאילו עצרה מלכת ביום שגלינו מעל אדמתנו.

המשותף בין השלושה ,שמיר, רבין ושמעון פרס הוא ברור- עבור כולם מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, ואין דבר יותר יקר ממנה לעם היהודי היושב בה, ולכן יש לעשות כל מה שניתן כדי לשמור, להגן, לבנות , לחזק ולהבטיח את עתידה. אך באותו רגע שנבקש להסכים על עתיד זה, יתגלו המחלוקות בכול עומקם ועוצמתן כמעט בכול תחום של חיינו המשותפים. אחת מנקודות מחלוקת אלה היא בנקודה של הגדרת גבולות אותה מדינה. אלה הגבולות שנמנענו מלציין אותן גם במגילת העצמאות.

ביאליק בשירו " אם יש את נפשך לדעת" כותב בשורה לפני האחרונה בשיר זה את המשפט הידוע " וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ -אֶת הַחַיִּים " מה ציוו לנו?

למעשה דבר לא צווה, אלא אם כן נבחר במופת חייו של המת כציווי להמשיך את דרכו, שהלך בה. בחירה זו יכולה להיות, בחירה של קבוצה או של פרט, עם רמת התמסרות כזו או אחרת, לפרק זמן נתון או למשך ארוך יותר, כול עוד קריאת המציאות של הבוחר תצדיק את הבחירה.

שמעון פרס ויצחק רבין כול אחד בדרכו "ציווה לנו" לחתור לשלום עם שכינינו הפלשתינאים ולהסכים על גבולות של שתי מדינות, יצחק שמיר "ציווה לנו", לחתור למימוש החזון של ארץ ישראל השלמה בשליטת מדינת ישראל היהודית. לכול אחד מהם הייתה מפלגה שהעמידה אותם בראשה. מפלגות אלה קיימות גם היום, למרות שהמפה הפוליטית מתגוונת ,והמחלוקות גם כן חיות ונושמות בתוכנו. לא רק המחלוקות חיות עמנו אלא גם המנהג המגונה ,פעמים עד כדי חלחלה, לא לתת רגעי חסד גם למת, ועוד בטרם תמו ימי השבעה למותו ,לנפץ את המיתוס שנוצר, ואת מה שנטען שהוא המורשת לנפץ לרסיסים. לגשת מיד לארכיון ולחטט בעבר ולמצוא את האמירות  הסותרות את הדימוי האחרון של האיש בטרם פטירתו. כך כמובן אין שום סיכוי לאיש שתובנתו האחרונה תהפוך למורשת. אנשי מדעי החברה ינסו ודאי לתת לפן מכוער זה בתוכנו, את ההסבר המדעי ,הסוציולוגי ,אך אני כאזרחים רבים אחרים רק מתמלא כעס ובושה, שיש בינינו מי שהורסים  כול רגע שיש בו מעט קדושה, מעט אחדות, מעט התייחדות של אמת, עם דמות משמעותית שהלכה לעולמה, ושסיפור חייה משולב ושזור עם תולדות המדינה.

פרדה שנייה 

המילה "חזון" מתייחסת תמיד לשאיפות העתיד שלנו ,באשר למה שאנו רוצים לראות כמציאות חיה ופועלת , אך נאלצים להשלים עם היות חזון זה מוגשם ,אם בכלל, בעתיד שכרגע אינו נראה קרוב, כולל מי שמחכה ומאמין כי בית המקדש השלישי סופו לרדת מהשמיים על הר הבית.  חזונות אלה אינם חופפים, ולכן הם מפרנסים מפלגות ותנועות ואגודות, שלכול אחת מהן יש את דגלה שלה, שהוא  שונה מזו של רעותה, אנו עם של מחלוקות , עם של חברה שסועה , שכול המקיף אותנו במרחב השמי שאנו חיים בו, מחייב אותנו לאחדות המטרה, להגן על עצם הקיום. לכן בימי מלחמה מרעיפה עלינו התקשורת סיפורים של סולידאריות וגילוייה המפעמים אותנו ברגעים של התרוממות רוח. באותן שעות אנו מוכנים לעצום עין מלראות, את אותם פלגים בתוכנו שאינם שייכים לכלל עם ישראל הנלחם באויבים שלא השלימו עם קיומה של מדינת היהודים.

אף לי יש חזון, כמו לכול המנהיגים שמנוחת העולמים שלהם היא בחלקת גדולי האומה. ואולי מוטב לומר- תקווה. המילה חזון גדולה על מידותיי. תקוותי במידה זו או אחרת דומה לחזונם של חלק מגדולי אומה אלה, למרות שאני יודע שלא בימי תקוותי תתגשם ,בין כך ובין כך ,אני ממשיך להגות בה ומקווה שהשותפים לה במפה הפוליטית יגיעו לעמדות בהנהגה ויוכלו להפוך אותה למציאות.

אני רוצה לחיות מדינת ישראל , כמדינה שגבולותיה מוסכמים בינינו לבין שכיננו הפלשתינאים, החיים במדינה משלהם, ואני חלק מהרוב היהודי שחי במדינתו. {היום חיים 6.68 מיליון פלשתינאים בין הים לירדן(כולל ערביי ישראל) ו 6.419 מיליון יהודים} איני רוצה לחיות במדינה שבה אני לא שייך לחברת הרוב. באותה נשימה אני גם מצהיר שאין לי ארץ אחרת, כי אני ציוני העונה לתבחינים של היותי ציוני. ארבעה הם התבחינים האלה:

א ). אני חי במדינת ישראל ומתכוון לחיות בה בכול תנאי וללא תנאי.  ב  ). אני חלק מכוחות הביטחון שלה ,או שרתתי בעבר בכוחות אלה על פי חוק.  ג) . הצווים המוסריים העומדים ביסוד תרבותנו היהודית ,באשר לכול נברא בצלם, הם המצפן שלי. ד). את ילדי אני מחנך כך, שאף הם יראו את אותם תנאים וצווים כמחייבים גם אותם.

אנשי "שוברים שתיקה" ואנשי "בצלם" ואלה השייכים ל "יש גבול" ו "שלום עכשיו". וכך גם "ארבע אימהות" ונשות המחסומים, כולם נותנים ביטוי לאותה כמיהה- לא לשלוט על עם זר- בדרכם שלהם, ואיני יכול לגנות אותם. הם כמו הנביא ירמיהו ( ו' י"א) וְאֵת חֲמַת יְהוָה מָלֵאתִי, נִלְאֵיתִי הָכִיל— כִּי-גַם-אִישׁ עִם-אִשָּׁה יִלָּכֵדוּ, זָקֵן עִם-מְלֵא יָמִים.

אף אני מרגיש כמותם כמי שנלכד, וחימה בוערת בי ,ואיני יכול להכיל אותה. אך אותם ארגונים חוץ פרלמנטרים שהזכרתי חמתם ואכזבתם היא מהעדר מדיניות ברורה והמעשים הרלוונטיים בצידה , או לפחות ניסיונות בלתי נלאים להגשמתה. נאום בר אילן של ראש הממשלה, האם הוא עדיין קו מנחה במדיניות  או לא. אם לאו מה כן?  העמימות הנמשכת מולידה את הארגונים  החוץ פרלמנטריים, וכאמור איני יכול לגנות אותם, ודאי לא בבגידה.  כול פורום בין לאומי שמוכן להאזין להם –לגיטימי, כשם שהוא לגיטימי לנבחרי הציבור העושים בו שימוש.

הציונות שלי היא ציוניות פרגמטית שגם מייסדיה פעלו על פיה , דווקא משום שחזון עתיק של "חדש ימינו כקדם"  הפעיל אותם כאשר כתבו במגילת העצמאות "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית" וכול שביקשו היה לחזור אל ההיסטוריה כשבה אנו כוח פועל, תוך כדי קריאת ההיסטוריה כמציגה את גבולות האפשרי בנתונים של אותה שעה. התאולוגיה הפוליטית  המערבת כוחות עליונים בשיקולי דעת ארציים היא אותה משיחיות ישנה שמבקשת לראות במציאות שהיא פרי החלטות של מנהיגים בשעה היסטורית נתונה, כאילו יד האלוהים היא שהובילה את המנהיגים והלוחמים שהחזירו אותנו למקומות שבהם קמה ונוצרה האומה , ולכן יש לייחס קדושה לאותם אזורים ומונומנטים, כמו הכותל, שספק אם היו להם בימי עצמאותנו בטרם חרב הבית . כאשר קדושה מעורבת בחיי היום יום  גוש אמונים ( אמונים למי. אמונים למה? ) הוא רק ביטויה הארצי של מגשמי אותה קדושה הכוללת את ההבטחה העליונה "כי לך נתתיה". כך קמה לנו ההתיישבות מעבר לקו הירוק, שהיא היום אחת המכשלות הקשות ביותר לפיוס עם השכנים, ואחת החומות הגבוהות שיכולה להיות גורם של מלחמת אחים. לבטח נושא של פירוק ממשלות, ופירוק השלום הוא הדרישה של ראש הממשלה שהפלשתינים יכירו בנו כמדינה יהודית, אם לאו נאבד מהות זו?

המטרה  היא אם כן לחיות במדינה מוכרת בגבולות מוכרים, והיא חופפת לכמיהתי להיפרד מהפלשתינאים לשלום ואם אפשר גם בשלום, מכול מקום להיפרד .

פרדה שלישית

ועוד תקווה מקננת בי :שנדע להפריד בין הדת למדינה. ושהדת תסיים את תפקידה הפוליטי, ותתרכז בעשייה של קירוב לבבות על בסיס בחירה חופשית. תהייה בכך תרומה של ממש לקבלת האדם הדתי כסמל לרצון האישי שיש לו מקום משלו, ואולי גם כנושא לחיקוי. עתה המפלגות הדתיות הן סמל וסַמָּן של מסחור וביזוי הדת יחד עם כפייה שבגינה 300 אלף אזרחים החיים בתוכנו אינם יכולים להינשא בארצם, ואם חלילה נפטרו גם מקום קבורתם הוא מחוץ לגדר. המדינה ממנת את מקוואות הטהרה אך יהודים שאינם אורתודוקסים, אינם מורשים לטבול בהם, כולל בתולות כשרות לפני חתונתן ,אם הן משתייכות לזרם הקונסרבטיבי, או "חלילה" לזרם הרפורמי שביהדות. היום רובו של העם היהודי בעולם הוא ,או חילוני או שייך לאחד משני הזרמים שאינם מרכיבים קואליציות בישראל. משום שיהדות בגילוייה המעשיים בפוליטיקה הישראלית דוחה כל כך את הזרם החילוני, עד שהיא שולחת אותו גם לשדות זרים כדי למצוא מורי דרך רוחניים, ופעמים יש במהלך כזה יותר מחאה נגד הכפייה מאשר חיפוש האני בעולם האמונות והדעות. המצוות אינן עוד חלק מהברית בין העם ואלוהיו, אלא סממן של זהות לפיו מתחלקת החברה שלנו.

בחברה פלורליסטית כשלנו, כשמנסים לכפות על רוב הציבור לקבל את ההלכה ,כביכול, ,ש"קול באישה ערווה"  או להלביש שק על ראשי המחוללות בטקס פתיחת הגשר הניצב (תרתי משמע) בכניסה לירושלים, אני מבין עד כמה המרחב הציבורי שלנו הוא למעשה מרחב גברי (רבני !!)בלבד, ואז גם אני מתפלל  שההפרדה בין דת למדינה תהייה כבר מציאות שפויה ומקובלת.(כך נראתה החלוקה בין מחייבי ומתנגדי ההפרדה בין דת ומדינה ב2008) כן אמרתי "מתפלל" ואני
 ער לכך שתפילה היא   התבטאות לגיטימית תמיד ,של כול יחיד או כול קהילה שבחרה לעשות כך . ועוד אמת צריכה להיאמר: ליהדות האורתודוקסית ולביטויה הפוליטי אין שום תוכנית שעל פיה תתנהל מדינה מודרנית בימנו. לא בנמלי הים ולא בנמלי התעופה וגם לא בחברת החשמל ואסדות הגז. כול עוד חילול שבת זה או אחר לא הפך להיות כותרת ראשית ב"יתד נאמן" המפלגות החרדיות לא יקימו מהומה כמו ברכבת ישראל, וכך בהיעדר כול תוכנית לא נותר להם אלא להיאבק על סגירת רחוב ,או על סכירת פיות נשים, או על מניעת פיות מלאכול דבר אחר ( לשון נקייה לחזיר) וכול זאת תחת הכותרת "דעת תורה"  כאילו הציווי "וחי בהם" לא קיים באותה תורה.

שלוש פרידות יש במאמרי זה, הראשונה בידי שמיים, והשתיים האחרות בידי אדם, ואין צורך לחזור ולומר דבר על יצר לב האדם. ואלי אולי … "שחקי…כי עודני מאמין בך"

מה עושה ההיסטוריה

 

מה עושה ההיסטוריה?
לכאורה זו שאלה מיותרת, כי הכול יודעים על פי האמירה הידועה כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה. גם חיים חפר  נתן לכך ביטוי בשירו "רבותי, ההיסטוריה חוזרת , שום דבר לא אבד, לא נשכח." וקולה של יפה ירקוני עוד מהדהד בזיכרון בני דורי. הצגת ההיסטוריה ככוח פעיל שיש לו יעוד, היא כמובן מוטעית ,ואין לה שחר, מה שחוזר הוא הגורם הפעיל בהיסטוריה והוא האדם. הוא זה שחוזר ופועל על פי אותם כללים הטבועים בו ,מן הסתם, מטבע בריאתו.

מה בכול זאת ניתן ללמוד מן ההיסטוריה? ניתן ללמוד ממנה על ההתנהגויות של האדם במופעים ההיסטוריים השונים ,ולנסות להפיק לקחים שאולי יגרמו לנו לא לחזור על טעויות העבר אלא לייצר טעויות חדשות. מצויד בתובנה זו , ותוך התבוננות על מה שמחולל היום האסלם הקיצוני ברחבי הגלובוס, וההרג ללא אבחנה של אזרחים ,ילדים, נשים, בתי חולים, על ידי כול הצדדים הלוחמים, וצדדים אלה הם המשטר של אסד וגם שתי המעצמות הגדולות ובסיוע של מדינות אירופאיות נוספות , ועולם חסר ערכים כלשהם חוגג בנבלותו. אם אומנם ההיסטוריה חוזרת בגין הכוח הפועל בו-האדם, הרי שכבר היו מן הסתם דברים כאלה בעבר שנשים וילדים , שילמו את מחיר הקונפליקט (השואה היא תמיד פרק נפרד וחסר תקדים בהיסטוריה האנושית) ואומנם כבר היה כך ברבע האחרון של המאה ה18 וראשית ה 19 ושמדינות אירופה וארה"ב היו מעורבות ביחד במלחמה באסלם קיצוני בדמותם של הפירטים מהחוף של צפון אפריקה..
אז ארה"ב הצעירה מאוד נקטה עמדה כלפי אסלם ברברי,  במלחמתו של הנשיא השלישי של ארה"ב תומס ג'פרסון (1743- 1826). באסלם קיצוני של ימיו, שמעלליו התבטאו בפירטיות במימי הים התיכון וצפון האוקיינוס האטלנטי.

כשראה ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארה"ב (1801), שאין סיכוי לכול משא ומתן עם המוסלמים הפיראטים הוא הקים את מה שידוע היום בשם המרינס. המרינס היו מסופחים לאניות הסוחר של ארה"ב. כאשר פירטים מוסלמים תקפו את אוניות הסוחר של ארה"ב הם נהדפו על ידי החיילים החמושים. לא רק זאת אלא שהחיילים עקבו אחרי התוקפים לנמל הבית ולכפרים שלהם והרגו את כול תושביו כולל ילדים. לא עבר זמן רב והמוסלמים עזבו את ספינות הסוחר של ארה"ב .

הצרפתים והאנגלים החלו להניף גם הם דגלים של ארה"ב כאשר הם נכנסו לים התיכון בו פעלו הפירטים המוסלמים, זו גם הסיבה למשפט המופיע בהמנון המארינס "…לחופים של טריפולי" מקורו כמובן בפרק זה של ההיסטוריה האמריקאית. פרק זה מציג אולי גם את הכוון שאליו אנו מתקרבים גם היום כאשר דאע"ש הוא הכוח החזק בלוב של היום. רוב האמריקאים אינם ערים לעובדה שלפני קצת יותר מ 200 שנה ארה"ב הייתה במצב מלחמה עם מדינות המגרב(מרוקו, תוניס, אלג'יריה וטריפולי -לוב עוד לא הייתה קיימת אז,היא נוסדה רק ב 1951) לאחר שאלה הכריזו עליה מלחמה. באותן שנים של סוף המאה ה 18 הפירטים המוסלמים נקראו אז בכינוי "הפירטים הברברים ", והם היו האיום של הים התיכון ושל האזור הצפוני של האוקיינוס האטלנטי . הם תקפו כול ספינה שיכלו ,והפקיעו אותה תמורת תשלומי כופר עבור הספינה והצוות שלה שנלקחו כבני ערובה. בני ערובה אלה קיבלו יחס שהצדיק את שמם- הפירטים הברברים-. שבויים אלה כתבו מכתבים שוברי לב בהם ביקשו ממשלתם ובני משפחה לשלם כול סכום שיבוקש כדי לשחרר אותם. כאמור שודדי הים באו מהמדינות המוסלמיות של החוף הצפוני של אפריקה טריפולי ,טוניס, מרוקו ואלג'יריה, והם קיבלו בהן הגנה, מן הסתם תמורת חלק מהכופר שגבו מבעלי הספינות השדודות או מהארצות שאת דגלם הניפו. כול המדינות האלה נקראו אז החוף הברברי והם ייצגו סכנה ללא כול התגרות לאומה האמריקאית החדשה.

לפני מלחמת השחרור האמריקאית, אוניות סוחר של המושבה הבריטית
הזו היו ,כמובן, בשמירה של בריטניה הגדולה, במהלך המלחמה בבריטים היו הספינות האמריקאיות תחת חסותן ובשמירתן של אוניות הצי הצרפתי, אך לאחר הניצחון על בריטניה והכרזת העצמאות היה על ארה"ב להגן על צי הסוחר שלה בעצמה .לידת הצי האמריקאי הייתה ב1784 ,17 שנים לפני שתומס ג'פרסון הפך לנשיא.(1801) באותן שנות פעילות של הפירטים, והכניעה לדרישות הכופר ,היה תומס ג'פרסון שגריר ארה"ב בצרפת, וארה"ב נטתה ללכת בעקבות שאר מדינות אירופה שנכנעו לפיראטים ודרישות הכופר שלהם, במקום להילחם בהן. בשנת 1785 תפסו פירטים אלג'יראים אוניות אמריקאיות והכופר שנדרש היה 60000 דולר. זה היה כרגיל ניסיון סחיטה של כופר גבוה. אך הפעם ג'פרסון ,השגריר, שהתנגד נחרצות לכול תשלום נוסף לשודדי ים אלה ,היציע לקונגרס להקים קואליציה של המדינות הסובלות משודדי הים המוסלמים וכך לכפות על המדינות נותנות החסות לשודדים להסכים על חוזה שלום. הקונגרס גילה בכך חוסר עניין והחליט לשלם את הכופר המבוקש. השגריר ג'פרסון וגון אדמס( שניהם ממנסחי החוקה של ארה"ב ולימים גם נשיאי ארה"ב) החליטו להיפגש עם השגריר של טריפולי לבריטניה , על מנת לשמוע ממנו באיזו זכות תקפו ,את האניות האמריקאיות ולקחו כעבדים אזרחים אמריקאים ולמה הם פועלים נגד מדינה שלא היה להם כול קשר או קונפליקט עמה קודם לכן . ג'פרסון ואדמס שעתידים להיות נשיאי העתיד של ארה"ב, דווחו לג'ורג ואשינגטון על פגישתם זו עם עבדול רחמן ומסרו את תשובתו להם. האסלם, אמר להם עבדול רחמן, נוסד על בסיס החוקים של הנביא מוחמד והם כתובים בקוראן, על פי אותם חוקים, כל מי שלא יכיר בהם ובאוטוריטה שלהם יוכרז כחוטא ויש להילחם בו בכול מקום שרק ניתן , וכול מוסלמי שייהרג במאבק נגד הלא מאמינים מובטח לו שיגיע לגן עדן. (ממש כמו דאע"ש היום)למרות היתר דתי זה, לאלימות מוסלמית זו כנגד הלא מוסלמים, הרבה אמריקאים ומנהיגים, כולל הנשיא הראשון ג'ורג ואשינגטון שהזהיר כי כניעה רק תגביר את הדרישות והתקיפות, למרות כול אלה ב 15 השנים הבאות האמריקאים כמו מדינות אירופאיות נוספות המשיכו לשלם את הכופר הנדרש, ומדובר במיליונים רבים של אותן שנים, תמורת אוניות ואזרחים אמריקאים שנלקחו כבני ערובה. הסכומים שמדובר בהם הם כמעט 20% מהמס שגבתה הממשלה באותן שנים. (בתמונה  מאותה תקופה מוצג תשלום הכופר בחבילות  כמו רימונים מלאות מטבעות זהב שלרגלי הפחה) זמן קצר לאחר שג'פרסון שהושבע לנשיא, הפחה של טריפולי שלח לו דרישת תשלום מידית של 225 אלף דולר וכן תשלום של 25000 דולר כול שנה תמורת שקט אפשרי בימים. דרישה זו שינתה את הכול. ג'פרסון הודיע בשפה ברורה לפחה של טריפולי מה הוא יכול לעשות עם דרישתו. התגובה הייתה הורדת הדגל האמריקאי מהקונסוליה שלה בטריפולי וגם הכרזת מלחמה על ארה"ב , להכרזת מלחמה זו הצטרפו תוניס, מרקו ואלג'יריה. וכך נפלה ההחלטה כי הבריונות האסלאמית והפעלת כוח נגד ארה"ב תביא להפעלת כוח הנגד של המותקף ו"יילמד לקח שלא יישכח". הקונגרס הסמיך את ג'פרסון לעשות כול פעולה נדרשת המתחייבת ממצב המלחמה שהאומה האמריקאית נמצאת בה עתה. בין השאר הותר לצי האמריקאי לתפוס כול ספינה של טריפולי וכחלק ממצב המלחמה.
תוניס ואלג'יריה הבינו מיד מה עומד להתחולל וביטלו את הכרזת המלחמה שלהם ואת הברית עם טריפולי. המלחמה עם טריפולי נמשכה עוד 4 שנים, ואומץ לבם של המארינס האמריקאים היא שהולידה את השורה הנזכרת בהמנון המארינס "… אל חופי טריפולי" למארינס אז היו צווארוני עור עבה על מנת למנוע פגיעה בניסיונות של המוסלמים לכרות את ראשם בחרב המעוקלת כאשר ירדו אל הספינות שלהם בקרב הימי . המאבק באסלם שיוצג על ידי טריפולי , אותו אסלם שבזמנו השגריר בלונדון הסביר לג'פרסון שהוא עליון על כול דת אחרת, היה כמובן בלתי ניסבל על ידי מי שהיה בין מייסדי החוקה האמריקאית. מה השתנה היום. בחינה של חיי יום יום בארה"ב צריכה למעשה להדאיג כול אמריקאי וקנדי. למשל קביעת שעות מיוחדות לנשים מוסלמיות בברכות ציבוריות הממומנות בכספי משלם המיסים האמריקאים.* יהודים והינדים לא יאושרו כחברי חבר מושבעים כשהנתבע הוא מוסלמי, כול שימוש בסמל החזיר במקומות ציבוריים הוסרו כדי לא לפגוע ברגשות המוסלמים , אותם מוסלמים שכתובת המצהירה על הבשר שלהם כ"חאלל" כלומר כשר על פי האסלם- בהחלט מותר כ"פולטילי קורקט" .רשתות "ברגר קינג" שמכרו גלידה ועליה ציור שמזכיר את המילים "למען אללה" בכתב ערבי ,אולצו להסיר תמונה זו כדי לא לפגוע ברגשות של המוסלמים. (בתמונה מוסלמים במרכז מנהטן בשעת תפילה ברחוב)מאותה סיבה הנשיא אובמה לא יאמר טרור מוסלמי, רק ג'וליאני (ראש העיר של ניו יורק ב 9/11/201  הפיגוע במגדלי התאומים),בועידת הרפובליקאים לפני שבועיים ,העז לדבר על טרור מוסלמי וגם ציין כי אין הוא אומר כי כול המוסלמים הם טרוריסטים .ג'פרסון בשעתו החליט על מלחמה במקום כניעה, היום אט אט מתרחשת הכניעה בשם הפוליטיקלי קורקט, ולכן גם לא דיבר אובמה מעולם על טרור אסלמי. על הגל הזועם הזה של וויתור ללא כבוד עצמי ,שט היום דונאלד טראמפט לכוון הבית הלבן.

—————————————————————————————————————————————-
*אנחנו כבר "עקפנו" את ארה"ב ואפילו שעות מיוחדות לרפורמים במקוואות הממונות על ידי המדינה, לא מצאה הכנסת לנכון לאשר, אלא פשוט הצביעו על החרמה הרפורמים. "צא בחוץ"
כצעקתו המפורסמת של זצוק"ל המרן עובדיה יוסף.

אובד עצות

אוֹבֵד עֵצוֹת/ משה דור

אוֹבֵד עֵצוֹת אֲנִי בָּרְחוֹב הַזֶּה

שֶׁכֹּל בַּתָּו וְגַגּוֹתָיו מְסֻדָּרִים כְּעַל שֻׁלְחַן הַתֵּה

אֲבָל יָדִי בְּיַד בְּנִי וּמַבָּטוֹ עוֹגֵן מֻשְׁלָךְ בְּפָנַי

לְמַעַן לֹא תָּזוּז סִירָתוֹ אֲנִי מִתְאַזֵּר גְּבוּרָה וְנִימוּסִים טוֹבִים

גַּם בְּהַכּוֹת כְּנַף הַשָּׁד מֵאֲחוֹרֵי

וְגַלֵּי הָאֲוִיר הַחַם יַחְלִיקוּ עַל לְחָיֵי הַצְּמַרְמָרוֹת

אוֹסִיף לְחַיֶּיךָ(אֵלי עֵירֹם אֲנִי נִצָּב לְפָנֶיךָ

וְהַלַּיְלָה גָּדוֹל מִסָּבִיב)

וְאֶל בְּנִי אֶשַּׁח

"רְאֵה צִפּוֹר רְאֵה חָתוּל"

אוֹבֵד עֵצוֹת אֲנִי בָּרְחוֹב הַזֶּה

 

בחודש יוני השנה הלך לעולמו המשורר משה דור (1932 – 2016)

דור נולד בתל אביב ובה גדל והתחנך, וסיים את לימודיו בתיכון חדש

בשנת 1952 נמנה עם חבורת "לקראת", חבורת סופרים ומשוררים צעירים, שהביאו למהפך בשירה בכתב העת שהוציאו בשם"לקראת". משה דור היה גם מתרגם ועורך וכמה משריו גם הולחנו (ערב של שושנים ועוד…) בשנת 1962 פורסם קובץ שיריו "מעבר חציה" ובו מופיע השיר שלמעלה.

בחרתי בשיר זה כמבטא גם אותי בימים אלה, שבהם הכול נראה מסודר, כאותם פריטים המוכנים לקבל אורחים על שולחן התה, אף אני אינני בתוך הבית אלא ברחוב ,ברשות הרבים , ובתוך ידי יד בני, מי שאני אחראי עליו ורק למענו עתה אני רוצה שהבית יהיה מסודר, מבטו של בני כעוגן האוניה המושלך בפני, כאמירה של ילד "אבא אני סומך עליך"  והרי  כשאני מביט ברחוב ,שהוא כול הסובב את ביתי, השכונה ,העיר, המדינה ,העולם,למעשה איני רגוע כלל, בעולם מטורף זה שכול סדריו אינם עומדים עוד במבחן המעשה, ופורצי גדר על כול הגלובוס מקפחים חיי אדם בכול המיתות המשונות שאותם שיננו בתפילת יום כיפור "מי באש ומי במים.." אני מתאזר בחזות של גבורה וגם בהתנהגות מקובלת בחברה שפויה, עם נימוסים טובים, כדי לביים את עצמי  כמי שאיננו אובד עצות, רק כדי שהילד יהיה רגוע ,שכן לכשיתבגר כבר יבין מעצמו עד כמה העולם שלתוכו הבאנו אותו הוא מטורף וחסר כללים ,ומי שנוהג בו על פי כללים מקובלים בחברה  לא מובטח לו  שיחזור בשלום מהרחוב לביתו, פעמים אף בגין ויכוח על מקום חנייה, קל וחומר אם חלילה בבדיחות לשון' פגעת בכבוד הנביא האחרון.

כנף השד מכה בי מאחור , ואני יודע עד כמה הוא קרוב אלי, וממשב הרוח של כנף שד זה לחיי מצטמררות ,אך חובת האב כלפי בנו אינה מאפשרת לי להפסיק מלביים את עצמי כמי שאינו מודאג, ואני מוסיף לחייך ,כדי שבני יראה את אותו מבע המרגיע אותו תמיד, ובסתר אני מעביר תשדורת זועקת אל האל, ומתוודה בפניו כי עירום אני למעשה וכול מה שאני מזהה מסביב הוא לילה ללא אור , לילה גדול מסביב. האם בני מרגיש דבר מה דרך כף ידי כמו בגלאי הפוליגרף? האם הוא חש את חרדותי, ויודע שאיני מצליח למלא את חובת האב שבי לתת לבני עד כמה שאפשר ימים ללא דאגה, שהרי אני יודע, כאמור,  כי עוד נכונו גם לו ימים כאלה, ואז אני מתכופף אליו ומפנה את תשומת ליבו אל התמונות שמזמן הרחוב והם משדרות רוגע ותום "רְאֵה צִפּוֹר רְאֵה חָתוּל" וממשיך ללכת ברחוב בו אני למעשה אובד עצות, ולא מבין את העולם הסובב אותי.

מחוץ לביתי אני שומע את רעש המכוניות על הכביש הראשי ,כי אנשים ממהרים ליעד הבא ,למשימה הבאה, ואולי לשדה התעופה לטוס ולחפש שלווה במקום אחר, האם יש להם נוסחה שאני לא מכיר, כדי באמת להשאיר את הכול מאחור ולנוח על חוף כלשהו כאילו באמת אין מקום לדאגה ברחוב שאליו יחזרו בתום החופשה, ורק שלא יפגשו בשדה התעופה את מחריבי הסדר הקיים. ואלוהים כבר לא מרחם  אפילו על ילדי הגן בסוריה ובריביירה הצרפתית בעיר ניס, ובעצם בכול אתר כפי שכתב עמיחי בשירו אל מלא רחמים

אֲנִי שֶׁהֵבֵאתִי גּוֹיוֹת מִן הַגְּבָעוֹת
יוֹדֵעַ לַסֵּפֶר שֶׁהָעוֹלָם רֵיק מְרַחֲמִים

 

המגילה כפשוטה

המגילה כפשוטה  

רמב"ם הלכות מגילה ב, יח) כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר; הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל, שנאמר (ישעיה סה): כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשׁנוֹת וְכִי נִסְתְּרוּ מֵעֵינָי: ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר (אסתר ט, כח): וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה, לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם, לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם.

במקורות מתמודדים עם שתי בעיות אמוניות שמעלה המגילה, האחת היא היעדר שמו של אלוהים בכול המגילה והשנייה היא התנהגותה של אסתר וההלכה היהודית . את הראשונה פתרו בפסוק של מרדכי המאיץ באסתר החוששת להיכנס אל המלך בחצר הפנימית כשהוא אומר לה (מגילת אסתר פרק ד י"ד) כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת–רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ–אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.במילים "מקום אחר" התכוון כמובן מרדכי לקב"ה שהוא כידוע "מצילנו מידם" ואילו עם הנושא ההלכתי מתמודדים בספרים החיצוניים בתופסות למגילת אסתר ושם שמים בפי אסתר את המילים הבאות " כי נשארתי לבדי ואין מושיע לי מבלעדיך יי , …ואתעב משכב ערל… אף לא אכלה אמתך משולחן המן ואת משתה המלך לא כיבדתי ויין ניסכו לא שתיתי…יי האדיר על הכול שמע קול אובדי תקווה… והושיעה לי מפחדי." .

 

כמו כל שנה אנו נזקקים ערב פורים לפרשנויות של מגילת אסתר, וכמובן עורכים גם אקטואליזציה כזאת או אחרת כדי להשחיל דרכה, את המסר של המפרש. כל אחד מנסה לגייס את המגילה למסר שלו . אף באירן, איך לא, יצא ספר בשם "ספר השואה" המבוסס על מגילת אסתר,ולפיו הרגו היהודים על פי מזימתו של מרדכי שניים וחצי מליון אירנים, וכך משרתת המגילה מטרות אנטישמיות עכשוויות . גם בתוכנו יש  מי שחביבה עליהם ההלקאה העצמית היהודית הטיפוסית כל כך,  ואף אותם משרתת המגילה להציג את ההתנהגות הכוחנית של יהודי פרס כאשר אנו נוטים להדגיש את הטבח שעשו ,כביכול ,היהודים בתושבי פרס בכלל ובתושבי העיר שושן במיוחד כמייצגים של התנהגותנו הכוחנית היום. יש אף המפליגים ומוצאים בכך הוכחה למה אף אנו מסוגלים כאשר הכוח בידנו, ומיד מוצאים אנלוגיות לרב, מופרכות מעיקרן, לנעשה בשטחים ובעזה.  אך כל העושים כך בונים על ההנחה הנכונה, כנראה, כי המגילה כפשוטה אינה מוכרת לציבור הרחב. בכול משאל רחוב ,אף לאחר קריאת המגילה ,יימצאו רבים שיזכרו רק את  ההרג שעשו כביכול היהודים בתושבי פרס.

המגילה כמובן מספרת סיפור שונה לחלוטין.

המגילה מספרת לנו רק מהו גורלו של עם שאינו ריבון ולכן גם אינו שולט בגורלו, לפיכך הדרך היחידה כדי לשרוד היא להקים שדולות ליד כס הריבון, ובמקרה שלפנינו זוהי שדולה של אישה אחת בחדר המיטות של המלך.

לכן כדאי לקרא את הכתוב כמו שלימדו אותנו בשיעורי הבנת הנקרא,ולעקוב אחר הפְשַט וכל מי שלא יבין את הדברים כפי שאציג אותם כאן עליו הראייה.

מסגרת הסיפור של המגילה ולוח הזמנים שהיא מקפידה למסור לנו עליה הוא מרכיב חשוב בהבנת האירועים והיכולת לעקוב אחר הדרמה הנפרסת לפנינו בסיפור מיוחד ומרתק זה.

סיפור המגילה משתרע על פני 10 שנים בדיוק. ראשיתו בשנת שלוש למלך אחשורוש.

א'-ג' בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ, לְמָלְכוֹ, עָשָׂה מִשְׁתֶּה, לְכָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו:  חֵיל פָּרַס וּמָדַי, הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת–לְפָנָיו.

 

לאחר מכן מתחיל כל הסיפור המוליך אותנו אל השלב הבא שבו יש לנו נציגה בחצר המלכות, ותהליך זה לוקח עוד 4 שנים.

ב'-טז' וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אֶל-בֵּית מַלְכוּתוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, הוּא-חֹדֶשׁ טֵבֵת–בִּשְׁנַת-שֶׁבַע, לְמַלְכוּתוֹ.

 

מהשנה השביעית למלכות אחשורוש, עברו עוד 5 שנים עד אשר נגזרה הגזרה על ידי המן, לאמור מאז אותו משתה שבעקבותיו הודחה ושתי עברו 9 שנים, ודרמת ההיפוך מתרחשת בשנה העשירית.

 

ג'-ז' בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:  הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן, מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר–הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר.  {ס} (חמש שנים לאחר הכתרת אסתר למלכה)

שימו לב כי המן מפיל את הפור עוד לפני שקבל היתר מהמלך לבצע את מה שתכנן לאמור: ו וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי-הִגִּידוּ לוֹ אֶת-עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי.

אם כן רק לאחר הטלת הפור נפגש המן עם המלך ומבקש את הסכמתו.

וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.

העם הזה אומר המן הוא גם מפוזר וגם מפורד, לאמור חסר כול הנהגה מאחדת אפילו לא איפ"ק שנגידי עולם באים להופיע בפניו ולהבטיח להשפיע רוב טובה על מי שהם מייצגים.

בתחילה לא מגלה לנו הכתוב באיזה יום אמורה ההשמדה להתרחש, אך כאשר המן מוציא את ההוראה הכתובה, אז נאמרים הדברים, במפורש. אלא מה שחשוב לנו יותר זו העובדה כי את אקט הפלת הפור מבצע המן בחודש ניסן והחודש העולה בגורל הוא חודש אדר. משמע שיעברו עוד 11 חודשים עד אשר ניתן יהיה לפעול על פי הצו של המן, ומשך זמן זה ניתן לכל מי שירצה להכין את עצמו לפעולה על פי צו המן. ככתוב:

 ג'-יב וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל-אֲשֶׁר-צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי-הַמֶּלֶךְ וְאֶל-הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל-מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל-שָׂרֵי עַם וָעָם, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ:  בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב, וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ.  יג וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים, אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ–לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז.

 

אך בשלושת החודשים הקרובים גם מתבצע בעזרת אסתר המהפך. ומנין לנו כי מהפך זה ארך שלושה חודשים, שבמהלכן גם נדדה שנת המלך וגם המן הושפל וגם ניתלה על עץ. על פי מועד פרסום הצו של מרדכי. בתחילה בקשה אסתר מהמלך כי יוחזרו הספרים שכתב המן, אך מסתבר כי בממלכה המסודרת של פרס ומדי אין כל אפשרות כזאת כי הצו של המן נחתם בטבעת המלך.טבעת המלך היא גם סמל השלטון אך גם סמל לשרירות ההחלטות של השלטון ולהיותן נעדרות כול היגיון. ועם מצב זה של חוסר היגיון יש להתמודד בדרכים של "הבה נתחכמה"

 

ח'-ה' וַתֹּאמֶר אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם-מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו, וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְטוֹבָה אֲנִי, בְּעֵינָיו–יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת-הַסְּפָרִים, מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ.  ו כִּי אֵיכָכָה אוּכַל, וְרָאִיתִי, בָּרָעָה, אֲשֶׁר-יִמְצָא אֶת-עַמִּי; וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי, בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי.  {ס}

לאחר שהוסברו לאסתר סדרי השלטון, לפיהם אין כול אפשרות לבטל את הצו שכבר הופץ, הוצגה בפניה גם הדרך העוקפת:

 

ח'-ח' וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל-הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְחִתְמוּ, בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ:  כִּי-כְתָב אֲשֶׁר-נִכְתָּב בְּשֵׁם-הַמֶּלֶךְ, וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ–אֵין לְהָשִׁיב.

 

ח'-ט' וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי-הַמֶּלֶךְ בָּעֵת-הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא-חֹדֶשׁ סִיוָן, בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל-אֲשֶׁר-צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל-הַיְּהוּדִים.

 

אם כן, המן הפיל את הפור בחודש ניסן, וכבר בסיון באותה שנה שלושה חודשים מאוחר יותר היה כבר המן בחזקת לשעבר ורק הצו החתום שהפיץ המשיך את חייו העצמאיים.

ומה כתב מרדכי לאחיו היהודים?

 

ח'-י' וַיִּכְתֹּב, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וַיַּחְתֹּם, בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ, הָאֲחַשְׁתְּרָנִים–בְּנֵי, הָרַמָּכִים.  יא אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-עִיר-וָעִיר, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם–לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז

אם תקראו בעיון את דברי מרדכי תמצאו בהם את המסר המרכזי של הציונות בארבע מילים "להיקהל ולעמוד על נשפם", וזאת מאות שנים לפני קונגרס באזל,ואלפי שנים לפני שהמסר הופנם והפך למציאות חיינו.

 

המצב עתה הוא, אם כן , כי שני צווים תקפים הופצו, ושני הצווים חתומים בטבעת המלך, באחד יש היתר להשמיד את היהודים ואת שללם לבז, ובשני יש היתר ליהודים לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם–לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז.

 

ועתה בזמן שנותר עד לשלושה עשר בחודש אדר נותרו פחות משמונה חודשים עד לרגע שבו יבחרו שונאי היהודים לפעול על פי צו המן, החתום בטבעת המלך, ולהרוג את היהודים ולבז את שללם, וכל זאת כאשר ידוע להם כי היהודים קבלו היתר של הגנה עצמית, ואם שנאתם תוליך אותם לפעול אומר מרדכי לבני עמו,מתיר לכם המלך להיקהל , אולי לבנות גדר ולהתארגן מאחוריה, ואז לפגוע בכל מי שיפעל על פי צו המן ויבא לצור עליכם. כך כתוב במגילה וזה פשוטו של מקרא. כל ניסיון לקרא את הדברים בדרך אחרת הוא קודם כל פרשנות שהבנת הנקרא אינה סובלת אותה,. והיהודים "נקהלו בעריהם בכל מדינות המלך אחשורוש" (פרק ט' פסוק ב') והמתינו לשונאים שבחרו לפעול על פי צו המן. וודאי לא היו אלה כל תושבי פרס. בעיר הבירה הייתה השנאה רבה עוד יותר ולמרות הצו של המן להרוג את היהודים רק בשלושה עשר לחודש ככתוב- בְּיוֹם אֶחָד – נמשך המצור, ואז מבקשים היהודים היתר מהמלך לעוד יום של התקהלות והגנה עצמית

ט'-א' וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ, לְהֵעָשׂוֹת:

ט'-ב' נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לִשְׁלֹחַ יָד, בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם;

 

אך מקפיד מספר המגילה לומר לנו שלוש פעמים כי פרט אחד בצו של מרדכי לא מילאו אותו היהודים והוא :ט'-י' וּבַבִּזָּה–לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם.  בפסוק האחרון במגילה מסופר על גדולת מרדכי ונאמר שהיה רצוי לרוב אחיו: כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל-זַרְעוֹ.  {ש} ושואל המדרש למה לרב אחיו ולא לכולם ומנמק משום שנקט לשון המן "ושללם לבוז"

(פרק ט' פסוק י' וְ  ט"ו) האם אומנם יש כאן התנהגות מוסרית של עם מתגונן, לאו דווקא, אלא שלפנינו קריאת מפה מפוכחת, שהרי עם צאצאי האויבים עליהם להמשיך ולחיות כל עוד הם בגולה, לעומת זאת כאשר עזבו הישראלים (אבותיהם של יהודי פרס)  את מצריים לקחו גם לקחו מהם כלי כסף וזהב ואף במרמה  (שמות י"ב ל"ו) לה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת.  לו וַיהוָה נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם–וַיַּשְׁאִלוּם; וַיְנַצְּלוּ, אֶת-מִצְרָיִם.  {פ}המדרש אומר כי כך לקחו לעצמם בני ישראל את שכר עבודתם,אך זאת נעשה רק משום שהם עמדו לעזוב את שכניהם ולא לחיות בתוכם, שכן הייתה שם התנתקות חד צדדית.

ואילו בפרס המשיכו היהודים לחיות לצד צאצאי תוקפיהם אתמול ולכן: ט'-טז' וּבַבִּזָּה–לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם.

 

המסר של המגילה הוא ברור וציוני מאין כמוהו: כל עוד אתה אינך ריבון על עצמך ובמדינתך אתה תלוי ברצון הטוב של ממשלות זרות,ברצון טוב זה אפשר לזכות רק על ידי שדולות למיניהן. כאן במגילת אסתר זו שדולה של אישה המשיגה את הישגיה עבור עמה דרך חדר המיטות של המלך.

זהו גם המסר המרכזי והיחיד של מגילת אסתר, ולכן מגילת אסתר היא בעלת מסר מאוד ציוני, ואם כך יבינו אותו השנה לאחר קריאת המגילה בבלגיה ובצרפת ובכול אתר שעמלק עוד פועל בו, חוק השבות יעמוד לרשותם!!!

מצוות החג המופיעות במגילה אינן כוללות כמובן את התחפושות,מנהג זה מופיע בקהילות היהודים באירופה בשלב מאוחר מאוד כחיקוי של מנהגים נוצריים. המצווה היחידה שמופיעה במגילה היא זו של משלוח מנות ומתנות לאביונים "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים" כלומר סולידאריות חברתית לא רק בשעת מצוקה ומלחמה אלא דווקא בימים טובים של שמחה לא לשכוח אז כי יש אביונים בינינו.  פרט זה בחיינו העצמאיים כאן ,עוד לא הופנם!!!

 

 

כי צועקה שנאה

כִּי צוֹעְַקָה שִֹנְאָה

 

 

מה נורא יותר מאירועי הדמים של מלחמה, של כול מלחמה! רק השנאה המזינה אותה. המלחמה יכולה להסתיים, ואילו השנאה יש לה אריכות חיים משלה, והיא גם מועברת מדור לדור ומזינה מיתוסים שאינן נמוגים, ומהם נשאב האתוס שבחיי היום יום  הוא מפעיל ילדים ,נערים ונערות,  גברים ונשים, לתת לו ביטוי מעשי במספריים ,בסכין וברובה. ביטוי זה במציאות שלנו הוא בהרג יהודים ובזכות להימנות על הקבוצה הַגְּדֵלָה של השהידים. לשנאה אין מטרות מעבר לביטויה המעשי ברצח מזדמן ,ואין לה כול ציפיות לשנות דבר במציאות שבה השנאה צומחת ומוזנת יום יום ושעה שעה. היא חזקה לא בגלל איזו שהיא פעולה של המשתייכים לשנואים, אלא בגין אירוע עבר שאין עליו מחילה, כול עוד מחולליו או צאצאיהם חיים לנגד עיניהם.

"הִתְפַּלְלִי אִימִי שֶלֹּא יַכּהוּ מִי, כִּי לִי הוּא בְּקוּמִי הִנֵהוּ לְעֵינָי וְלִי תִּתְּנֵהוּ חַי,  כִּי חַי אוֹתִּי עִינָה, כִּי צוֹעְַקָה שִֹנְאָה" (אלתרמן "שמחת עניים" בשיר –השבעה-)

שירה לירית שמתייחסת לרגשות היא על לאומית ומרגע שנכתבה ,מעוררי הזמן והמקום שלה אובדים עם הזמן שחלף, והיא ביטוי אוטנטי לכול רגש דומה, ובמציאות שלנו היא בסיס הטרגדיה שאנו חווים כול יום מאז פרוץ הגל העולה עלינו לאחר חטיפת שלושת הנערים בצומת הגוש ושריפת אבו חיידר ,חי, משועפת ,ביער ירושלים.

ראש ממשלתנו מכריז בפני המשפחות השכולות כי "גם את הגל הזה ננצח" מתוך התת מודע שלו נאמרת אמת נוראית זו , על הניצחון שלנו בגל הקודם של הטרור, ועל הניצחון הצפוי בגל הנוכחי, כמו כול קודמיו וכדרכם של גלים הם ממשיכים להישבר על החוף מנוצחים , אך מתמידים – והגל הבא בא בעקבותיהם, ונשבר עם קצף לבן .

אָז בּוֹשְתִּי מִגַּלִים הָרָבִים בָּסְּלָעִים / שֶהֵמָּה, בְּהִתְמוֹלְלָם ,ֹשָבִים לִרְגָעִים  (ש. שטרניחובסקי –לא רגעי שנת)

אנואר סאדת גאל את כבוד מצרים ולאחר מכן יכול היה להסב לשולחן המו"מ ולחתום על הסכם השלום הקר איתנו. נכון ,הוא שילם בחייו על אומץ ליבו.  הכבוד האבוד של ערביי ארץ ישראל המחולקים עתה בין שתי רשויות לא נגאל, והשנאה וההסתה, היא כול מה שנותר להם לעשות כרגע.אמת מרה זו כבר נאמרה בהספדו המפורסם של רועי רוטנברג על ידי משה דיין ,אז הרמטכ"ל, (29/4/59) " מה לנו כי נטען כנגד השנאה העזה אלינו, למול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם, …מעבר לתלם גואה ים של שנאה ומאווי נקם…"  שנים אחר כך אמר גם גיבור עטור אחר- אהוד ברק- כי לו הוא היה צעיר פלשתיני היה גם הוא מן הסתם שייך לארגון טרור. הבנה זו של המציאות , היא למעשה גם הכוח המפעם באותם צעירים נושאי סכינים, ואם/וכאשר  יבוא יום בו נוכל לחקור את הימים האלה, נגלה מין הסתם כי ההסתה ברשות הפלשתינית היא הגורם היותר זניח בהזנת השנאה, והרצון להיות חלק ממשיבי הכבוד האבוד ולהיכנס להיכל התהילה של השהידים, הוא כוח מניע רב יותר ובלתי תלוי.

כמו בכול ניתוח של יצירה ספרותית , הדרך להבין את מעשיו של הגיבור היא לחבור אליו, דרך עולם הרגשות שלך ,כפי שגובשו בניסיון החיים שלך. כנער הייתי שם כאשר המחתרות בארץ נלחמו בכובש ובפורע של אותם ימים, הבריטים וערביי ארץ ישראל.לא נקראתי לדגל כמו יורם קניוק בן השבע עשרה, חסרו לי חמש שנים, אך לו רק היה מישהו שפונה אלי הייתי מוכן לכול משימה, ללא אישור מההורים, לו רק פנו אלי.ב 30 בנובמבר 47 הפציצו במרגמות את צינור המים הראשי בכפר. המרגמות הוצבו בכפר נבולסי  בואכה טול כרם. אבי היה שרברב שנקרא לתקן את הנזק, ואני נשלחתי על ידו לשרברב אחר שגר בחלק אחר של הכפר לבקש חלק מתאים לחבר את שני הצינורות. רצתי בכול הכוח,קבלתי משימה, הגעתי לביתו ואז חודשה ההפגזה, וכולנו ירדנו לתעלות הקשר הפתוחות מחכים ללא מעש. אז שמעתי לראשונה את שריקות הפצצות בטרם נחתו על הקרקע בקול רעש גדול( שנים לאחר מכן הייתי סמל מרגמות 81 בצה"ל ) . לא פחדתי מרוב תמימותי, ומשתמה ההפגזה רצתי חזרה הביתה עם החלק המבוקש, גאה מאוד בביצוע המשימה, ומוכן לכול משימה נוספת. היא לא באה. כמה חודשים לאחר מכן מבויש מעט פוניתי עם כול הילדים והאימהות לכפר ידידיה השכן,ביני לבין עצמי כעסתי, לו רק חשבו מעט, אמרתי לעצמי ,בטח הייתי יכול לפחות להיות קשר המעביר הודעות בין תעלות הקשר.

שיר מרגש מאוד שרנו אז, מיטיבי השיר שבינינו שרו אותו בכול מפגש חברתי סמוך לשובנו לכפר. היו אלה שני בתים,ראשון ואחרון,  מתוך שירו של יהושע פרושנסקי "קדרו קדרו פני השמים"

 

קָדְרוּ קָדְרוּ פני השמים

וְרוּחַ קָר נָשַב

קִיבְּלוּ קִיבְּלוּ הְַרֵי אֵפְרָיִם

קוֹרְבָּן צָעִיר חַדָש

 

הוי נוּחָה נוּחָה חַבֵרֵנוּ

וּשְכַב לַנֵּצַח שָם

כָּמוֹךָ אנוּ גַם חַיֵינוּ

נַקְרִיב בְּעַד הָעַם

המחבר מעלה הרגשה שרווחה אז ביישוב, נכונות להקרבה, מתוך הכרה שאין דרך אחרת בדרך לעצמאות, שלא נראתה באותם ימים קרובה כל כך ( אנו אז לפני כ"ט בנובמבר 47)

שרנו שיר זה ואני לפחות הייתי תמיד נשנק בניסיון להסתיר את הרגש הגואה בסרעפת, אך לא השיר היה פופולארי אלא המסר. אני מזכיר שיר זה רק כדי להבין את אותם צעירים/מחבלים המודיעים להוריהם על המשימה שנטלו על עצמם באמצעי התקשורת של היום, עד שהם חוזרים הביתה ,לרוב כגופה. העומדים דום לזכרם הם בני עמם שאינם יכולים להתכחש למה שהוא בעיניהם מעשה של גבורה , ואולי אף קריאת תגר על היעדר אומץ כזה אצל המספידים. מתוך רגשות אשם הם לפחות מאדירים אותם ותומכים כלכלית במשפחות שאיבדו את ילדיהם . הגינוי שלנו הוא תמיד מאולץ וחוזר על עצמו. בינתיים מנהיגים נבחרים נוספים חוץ מראש הממשלה ממשיכים ללהג ולהגות רעיונות שאין להם סיכוי לשנות דבר. גם פסוקי התורה על הקם להרגך ,או גירוש והריסת בתים לא שינו דבר משהו מהותי עד היום , שום תגובה,ולו גם הקשה ביותר אינה יכולה לצמצם או לבטל את השנאה  המועברת עם חלב האם. כך גם לא תעלם האנטישמיות בעולם , וכך גם לא תעלם שנאת השכנים לנו מכורח המהלכים ההיסטוריים שהציונות מגשימה מאז החלה לפעול כתנועת שחרור לאומית.

נכון, אין לצפות שלא נגיב במלחמה הזאת, אך צריך גם אומץ להודות ולומר, זו לא מלחמה שתיגמר, כול עוד לא ניפרד לשלום , בין בשלום ובין במהלך חד צדדי.

 

הזריחה בבקעת ארבל

 

לקוראי השירה ,חגיגה. לאוהבי שירתו של חיים גורי יום חג. חיים גורי הוציא ספר שירים חדש בשם "אף שרציתי עוד קצת עוד" . ממרום שנותיו מביט בנו חיים גורי ומבטו רחב ועמוק , כשל מי שעבר את פסגת ההר שלו ומביט עלינו. הוא יודע להתפעל ולהתגאות, אך בספר זה הוא מרבה להיאנח לא מעט, על החלומות שבהתגשמותם רק הזכירו את החזון בראשיתו, את הציפיות והתקווה שלא אבדה. הספר מסתיים  בכמה שירים שגורי קורא להם "דפים מספר הצוואות" ובו שתי שורות אלה שהם חלק מראיון שנערך עימו בביתו בירושלים: "אני כותב על הארץ: 'וְהִיא עוֹלָה מִשְׁעוֹלָה טְלוּלָה מִטְּלָלִים, לְבַשֵּׂר לִי שֶׁלֹּא לָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב. וְאַף נִשְׁבַּעַת לִי בְּשֵׁם הַיָּמִים הַבָּאִים, שֶׁיִּהְיֶה אַחֶרֶת'" (עמוד 80 בספר) גורי מרבה להשתמש בספר זה בגוף שני יחיד " אַתָּה עוֹלֶה בַּדֶּרֶך הַמְצַפָה מֵאָז לִצְעָדֶיך" (עמ' 46 )כשהוא מתכוון לעצמו וגם אליך הקורא הצועד בדרכו אל נקודת המצפה ממנה כרגע הוא המשקיף המתאר את מה שנגלה  לו . אחד השירים בספר החדש נקרא " בבקעת ארבל" ובחרתי בו כמדגים את רוח השירים הרבים שבספר. בשיר זה נזקק חיים גורי למקורותינו העתיקים כדי להבין את עצמו ואת גורל העם שאנו בניו חיים איתו את גורלנו, ואת מה שבנינו כאן לטוב ולרע. אין בספר הרבה שירים שמחים או מעודדים אך יש בו שירה במיטבה!!!

בְּבְִקַעת אַרְבֵּל

גַּם אְַנִי צָפִיתִי   בְּבְִקַעת אַרְבֵּל בַֹּשַחַר הַמַּבְקִיעַ בַּחִוָּרוֹן הַהוּא

תְּחִילָה, לְפִי הַמְסוּפָר ,קִמְעָה קִמְעָה . הַהֶמְֹשֵךְ- הֵידָד הַסַּנְֵורִים!

סִימַן הַגְּאוּלָּה הַאְַמוּרָה לָבוֹא.

הָיָה בָּהּ מַֹשֶּהוּ זָהֹב, גָּבוֹהַּ וּתְכַלְכַל,  בַּהִזְדַהְַרוּת הַהִיא.

ר' עוּלָא פְּסִימִי כְּדַרְכּוֹ , חָזָה מֵרֹאש שֶהִיא  תִּשְוֶה לְכֹבֶד צַעְַרָהּ

אָמַר שֶלא יִרְצֶה לִרְאוֹת אֶת הַמָּשִיחַ שֶיָּבוֹא

אַף שֶעַל שְמָהּ  קָרָאנוּ ,בְּכָל מְקוֹמוֹתֵינוּ, שְמוֹת בָּנוֹת וּרְחוֹבוֹת

הַשָּנִים הָיוּ קָשוֹת מִשֶשִיעַרְנוּ

הִזְהִירוּ אוֹתָנוּ שֶיוּתַּר דָּמֵנוּ כִּצְבָאִים וּכְאַיָּלוֹת

אִם נָעִיר וְאִם נְעוֹרֵר אָת הַאַהְַבָה עַד שֶתֶּחְפַּץ .

אַךְ עָלִינוּ בַּחוֹמָה, בְּאִחוּר נִכָּר , טֶרֶם שֶיִּכְלוּ כוֹל הַקִּיצִים.

הָלַכְנוּ מַכּוֹת. הִשְתַּלַמְנוּ, תַּלְמִידִים טוֹבִים.

בְּשוֹד וָשֶבֶר, בִּפְרָצִים וּבִצְוָחוֹת,

אַלוּפֵי הָרִיב וְהַתַּהְפּוּכוֹת.

מְדַמְּמִים וּגְאּוּלִים הָיִינוּ , מְדַמְּמִים וּגְאּוּלִים.

כְּמוֹ חוֹלֵי הָאַהְַבָה הָאְַנוּשָה לֹא הִסְתַּפַּקְנוּ בְּפָחוֹת.

 

גורי פותח בהודעה " גַּם אְַנִי צָפִיתִי   בְּבְִקַעת אַרְבֵּל בַֹּשַחַר הַמַּבְקִיעַ בַּחִוָּרוֹן הַהוּא  " .מיד עולה השאלה מי עוד צפה באותו שחר מבקיע, התשובה מצויה  בירושלמי מסכת ברכות פרק א' דף ד' עמ' ב' :

דלמא רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה.  אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. [( רבי חייא ורבי שמעון בין חלפתא היו מהלכים בההיא בקעת ארבל בשעת זריחה וראו איילת השחר שבקע אורה…)ככול שהיא הולכת אל מרכז הרקיע אורה מתחזק וכך גם גאולתם של ישראל משעה שתחל זריחת הגאולה]

אם כן גורי יודע ,שהוא כמו רבי חייא ורבי שמעון בן חלפתא, ראה גם כן זריחה שלאחר האשמורת השלישית שמתחילה עם איילת השחר הַמַּבְקִיעַ בַּחִוָּרוֹן הַהוּא . המילה "החיוורון" אם נחליף בה את האות הגרונית ח' באות ע' נקבל " בַּעִוָּרוֹן ההוא " ואומנם בשורה הבאה יופיע העיורון בלשון שונה. "הַהֶמְֹשֵךְ- הֵידָד הַסַּנְֵורִים!" האם באמת מתייחס גורי לזריחה שראה באותו אתר או בכול אתר אחר ,או שמא הכוונה לאותה מסקנה בעקבות אירוע שבו ראה הוא ,גורי ,את הופעתה של הגאולה או המשכה. לפי המסופר בירושלמי הגאולה מגיעה קמעה ועוד קמעה , אך המשכה מלווה בקריאות  ההידד. עתה מתברר לו כי אותה זריחה הכתה  גם אותו בסנורים, כך שאין רואים עוד את המציאות כפי שהיא אלא שוגים בהנחות כי מדובר בגאולה.פעמיים במקרא מסופר לנו על הסנורים . בפעם הראשונה בפרשת סדום ועמורה, בראשית פרק י"ט פסוק י"א:" וְאֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-פֶּתַח הַבַּיִת, הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים, מִקָּטֹן, וְעַד-גָּדוֹל; וַיִּלְאוּ, לִמְצֹא הַפָּתַח," ובפעם השנייה בספר מלכים ב' פרק ו' פס' י"ח  "וַיֵּרְדוּ, אֵלָיו, וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר, הַךְ-נָא אֶת-הַגּוֹי-הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים; וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים, כִּדְבַר אֱלִישָׁע." המוכים בסנורים הם צבא ארם שמשעה שלקו בעיורון מוליך אותם  אלישע הנביא שומרונה ,הרחק ממטרתם. ובסדום " וַיִּלְאוּ, לִמְצֹא הַפָּתַח." בשני המקרים הסנורים מונעים מאנשים מלמצוא את דרכם והם שוגים.וכך בשגגה  לאחר הסנורים, אומר לנו גורי ,ראינו את  "סִימַן הַגְּאוּלָּה הַאְַמוּרָה לָבוֹא."

מה טיבו של הווידוי הזה , למה מתכוון המשורר. בשורות אלה ,בדרך רמוזה זו ,מכה גורי שוב על חטא, שכבר בעל פה דיבר עליו לא מעט,כיצד לאחר מלחמת ששת הימים היה בין החותמים על מנשר "ארץ ישראל השלמה" יחד עם רבים וטובים כמו נתן אלתרמן ואפילו ש"י עגנון. גורי דיבר לא פעם על הטעות שעשה אז ושהוא מצר עליה היום. ובכול זאת למה קרה לו הדבר הזה. כי הוא הוקסם כמו רבים בימים ההם מכך ש " הָיָה בָּהּ מַֹשֶּהוּ זָהֹב, גָּבוֹהַּ וּתְכַלְכַל,  בַּהִזְדַהְַרוּת הַהִיא." הזדהרות של הפגישה עם חלקי מולדת שהמקרא מלא בסיפורים על אירועים שקרו בהם, אך הם היו מעבר לגבול בארץ אויב (אז ירדן) כולל הר הבית והכותל, והנה חזרנו אליהם כמו אל כיכר השוק שהייתה ריקה.

הזדהרות שלאחר זריחה

ואז נזכר גורי במי שלא רצה לראות לא את הגאולה ולא את המשיח והוא רבי עולא . "ר' עוּלָא פְּסִימִי כְּדַרְכּוֹ , חָזָה מֵרֹאש שֶהִיא  תִּשְוֶה לְכֹבֶד צַעְַרָהּ"  רבי עולא הוא אמורא מהדור השני והשלישי שחי בארץ ובבבל ועליו מסופר :

מסכת סנהדרין עמ צח דף ב' :"אמר עולא ייתי ולא איחמיניה וכן אמר [רבה] ייתי ולא איחמיניה "(יבוא ולא אראנו )-שיבוא המשיח, אומר ר' עולא, אך אני לא רוצה לראותו, כלומר שיבוא אך לא בימי חיי , למה לא רוצה ר' עולא לראותו ,כי אינו רוצה לראות ולחוות את חבלי המשיח, שהם מלחמת  גוג ומגוג שיבשר את משיח בן יוסף שיקדם לזה של בית דוד, אומר לנו גורי כי הוא "חָזָה מֵרֹאש שֶהִיא  תִּשְוֶה לְכֹבֶד צַעְַרָהּ," כלומר ביאתו של משיח תהייה כנאמר בפרקי אבות ה' פס' י"ט  "לפום צערא אגרא" (לפי הצער השכר) כרוכה בצער שיש לו שכר ,אך למה הצער? . על טיבה של אגדה הזויה זו וגלגוליה ההיסטוריים תהו לא מעט, ומכולם תמיד אני נזכר דווקא ביודקה של חיים הזז בסיפורו "הדרשה" המנתח את האגדה כהוכחה שלמעשה רוח העם בגולה יצרה אותה כי לא רצה להיגאל . "חבלי משיח… זהו פרק בפני עצמו, פרק מעניין מאוד… מפני מה מוכרחות. לפי השקפת העם, להיות לפני הקץ צרות גדולות? מפני מה?.. מדוע אי־אפשר בלי צרות? הרי הוא משיח והוא יכול הכול… מדוע לא יבוא מתוך שמחה, מתוך טובה וברכה, מתוך שלום?.. ושימו לב: לא צרות באופן מיוחד על שונאי ישראל, על אומות העולם, אלא דווקא על ישראל! ולאו דווקא צרות, נאמר, בשביל שיחזרו בתשובה וכיוצא בזה, אלא סתם צרות לשם צרות, בלי שום טעם וצורך, צרות רבות כנהר, פורענויות וייסורים שונים". ( הדרשה ,חיים הזז)

אף אנו ציפינו לה גם כאשר כבר התחלנו בבניית היש מאין ואף "עַל שְמָהּ – גאולה-  קָרָאנוּ ,בְּכָל מְקוֹמוֹתֵינוּ, שְמוֹת בָּנוֹת וּרְחוֹבוֹת ", אך בכול זאת"הַשָּנִים הָיוּ קָשוֹת מִשֶשִיעַרְנוּ" (תרצ"ו בכול הארץ  תרפ"ט בחברון ועוד … ועוד…) ממש כשם שהזהירו אותנו "שֶיוּתַּר דָּמֵנוּ כִּצְבָאִים וּכְאַיָּלוֹת אִם נָעִיר וְאִם נְעוֹרֵר אָת הַאַהְַבָה עַד שֶתֶּחְפַּץ ".

כאן שוב לוקח אותנו חיים גורי אל המקורות הדנים  בשאלה כיצד לנהוג לאחר החורבן.

 בתלמוד הבבלי נידון הנושא בזיקה לדברי ירמיהו (כ"ז כ"ב)לגולים בבבל  בהם הוא מאיץ  לנהוג בשגרת יומם ללא ציפיות, וגאולתם תבוא בשעה שיִפַּקְדוּ על ידי אלוהים עצמו.

במסכת כתובות פרק י"ג דף קיא, א בגמרא  "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'" .  גם נושא הפקידה  של ה' הוא נושא לפרשנויות  הבאות לשרת תפיסות עולם של הזרמים השונים בדתנו.  בהמשך למצוטט לעיל מובא הנוסח של שלושת הָהַשְבַעוֹת שהשביע הקב"ה את ישראל בהסתמך על פסוקים משיר השירים החוזרים על עצמם שלוש פעמים וכול פעם היא רמז לשבועה שבהּ הושבענו.

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏יִם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (מגילת שיר השירים, פרק ב', פסוק ז') וכך אומרת הגמרא  (שם שם)  " ג' שבועות הללו למה

"אחת שלא יעלו ישראל בחומה ( שלא יעלו לא"י)

ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם

ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את <העובדי כוכבים> {אומות העולם} שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי"

"אמר רבי אלעזר אמר להם הקב"ה לישראל אם אתם מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה."

אך החל מעליית הבילויים נמצאנו כמי שאינם מקימים את השבועה הראשונה  ו "עָלִינוּ בַּחוֹמָה", לא רק שעלינו בחומה אלא גם הקמנו חומה ומגדל כדי שלא יותר דמנו "כִּצְבָאִים וּכְאַיָּלוֹת" ולא חיכינו "שֶיִּכְלוּ כוֹל הַקִּיצִים" שמחשבי הקץ לאורך הדורות הרבו לחשב.

משיחים הופיעו על במת ההיסטוריה שלנו ,כמו למשל שבתאי צבי שנולד בשבת ולכן התאים לאחד המרכיבים של המשיח, והתאים לחישובי הקץ של מאמיניו. היום אנו יודעים כי עלייתנו בחומה הייתה "בְּאִחוּר נִכָּר" (לאחר השואה)ומה עשינו משעה שכבר עלינו בחומה "הָלַכְנוּ מַכּוֹת" ומאז " לֹא יַחְסְרוּ פֹּה הַהוֹלְכִים וְהַבּוכִים/ צֶאְֶצֵאי יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל שְנֵי הָאַחִים"  (בשיר "סיכוי סביר" עמ' 13 בספר) וגם כול עוד לא השלמנו, מכורח הדברים הִשְתַּלַמְנוּ,וכמו "תַּלְמִידִים טוֹבִים" אנחנו ממשיכים ו "דוֹר לְדֹור מוֹסֵר אֶת הָרוֹבֶה /כְּמוֹ אֶת הַמַּקֵל בְּמֵרוֹץ שְלִיחִים ("סיכוי סביר" שם)ואת   ה "שוֹד וָשֶבֶר, בִּפְרָצִים וּבִצְוָחוֹת," אין צורך להעביר, אלה עוברים בכוח עצמם , כי זה טיבם של דברים למי שהם  "מְדַמְּמִים וּגְאּוּלִים הָיִינוּ , מְדַמְּמִים וּגְאּוּלִים". ובסדר הזה,קודם מדממים ואחר כך גאולים, כי אחרי הדם שנשפך  אנו חוזרים לבנות את מה שבלעדיו לא נזכה לראות כגאולה שאינה מדממת. אך מה הדבר שעלינו לבנות?

על כך מטבענו אנו רבים, המריבות הן באשר אנו "אַלוּפֵי הָרִיב וְהַתַּהְפּוּכוֹת." ריב זה היום הוא כבר עם סממנים של מלחמת אחים כי יש בינינו לא מעט חוֹלֵי הָאַהְַבָה הָאְַנוּשָה ,זו שאינה מוכנה לקבל שום תנאי פרט לקבלת כול המבוקש כאן ועכשיו ,כי כך נכתב  באותו צו הערוך לפנינו על השולחן וצו ההלכה הוא האחד והיחיד שלו חולי האהבה האנושה יכולים להסכים ,מלכות ישראל מן הירדן לים ,ואין הם מסתפקים בפחות. " כְּמוֹ חוֹלֵי הָאַהְַבָה הָאְַנוּשָה לֹא הִסְתַּפַּקְנוּ בְּפָחוֹת" כול האסוציאציות  האקטואליות אפשריות הן ,רק משום שהמחלוקות העמוקות בעם שלנו אינן מופע זמני אלא כנראה מהות.

כאשר מביט בנו מרחוק בלעם בן בעור (במדבר כ"ד ה') הוא מברך: מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל.  ו כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם.

אך כאשר המתבונן בנו מקרוב משה רבנו עצמו החי עִמנו ( שירת האזינו דברים ל"ב ה')הוא אומר : דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל הַ לְיְהוָה, תִּגְמְלוּ-זֹאת עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם:

מי אנחנו אם כן, והאם אנו ערים לכך כי רק כעם המכיר באחדות הגורל שלו כמרכיב החשוב ביותר במהותו כעם, נחזור להיות מי שגורלו נתון רק בידיו שלו.  הניסיון להביא את הגאולה הניסית  כתוצאה של מעשים שייצרו את הקטסטרופה, שתחייב את אלוהי עם הבחירה לפקוד אותנו כמובטח, וְשָׁמָּה יִהְיוּ–עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם, (ירמיהו כ"ז) סופה הבטוח הוא רק הקטסטרופה , כי מי שנעדר מאושוויץ לא יופיע עתה!

את שירו זה "בבקעת הארבל" כתב חיים גורי לפני הסערה המתחוללת עתה בגבעות השומרון וברחובות ערינו. וסערה זו עוד תגבר בשעה שהמדינה שהוקמה באיחור ניכר תגזור את דינם של המבקשים להחריבה, נערים ורבנים כאחד.

————————————————————————————————

כאמור שיר זה הוא הצצה אחת לספר שיריו האחרון של חיים גורי" אַף שֶרַצִיתִי עוֹד קְצַת עוֹד" וכמו שהוא כותב על הכריכה בגב הספר , ספר זה וכול יצירתו הענפה בשירה ובפרוזה שבה העשיר אותנו חיים גורי היא נחמתו האישית בימים אלה.

וְדַע לְךָ שֶהַזְמַן וְהָאויְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם

לֹא יִמְחַקוּ אוֹתְךָ

אַתָּה תִמָּשֵך עָשוּי מֵאוֹתִיוֹת

זֶה לֹא מְעַט

מַשֶהוּ בְּכָל זֹאת 'יִשָּאֵר מִמְּךָ

 

 

 

 

 

 

 

 

נוצרים סוכת שוויון

נוצרים סוכת שוויון

שלושים ושלושה אלף תלמידים מושבתים מזה שלושה שבועות, ואין הם חובשים את ספסלי בית הספר. אך אמצעי התקשורת עוסקים בשאלת חתונתה של בר רפאלי והשמים הפתוחים מעל המרחב האווירי של מקום חופתה. אף שר התחבורה ,ישראל כץ, נזקק לנושא ודרש לקיים את החוק ולשמור על שמיים פתוחים! למה? כי זה החוק במדינת החוק שלנו. אילו היו המושבתים שייכים לקהילת התלמידים של אחינו בני ישראל היו הכול מפסיקים לעסוק בבר רפאלי ואולי אף בשאלת מינוי המפכ"ל ונדרשים לנושא השביתה , והעיתונים היו מרבים להסביר לנו על מה המחלוקת , אך כאשר המושבתים הם ערבים נוצרים ,אין הנושא מקבל את הדחיפות הראויה. וכי אותם הורים שנפגעים הם כוח אלקטוראלי , או אולי יש באפשרותם להפיל את הממשלה ,כשם שיכולים לעשות כול מי שנהנה מהקצבה למערכת החינוך שלו כאילו היה חלק מהחינוך הציבורי, בעוד הוא כמו בתי הספר של העדה הנוצרית בישראל שייך לקבוצת בתי הספר המוגדרים בחוק כ "בית ספר מוכר שאינו רשמי".

הסבר קצר: במדינה רבת עדות ואמונות כשלנו, מבקש כול הורה לתת לילדיו את החינוך שהיה הוא נותן לו היה מתפנה ללמדם, אך לפי שאין הוא יכול לעשות זאת דואגת קהילתו להקים בית ספר שיענה על צרכיו , ואילו המדינה נדרשת לשלם למערכת בתי הספר האלה את התשלומים המגיעים על פי חוק לכול תלמיד ותלמידה. קבעה המדינה כי לפי שאין הם רוצים להשתייך לחינוך הציבורי המעוגן בחוק החינוך בישראל , ייקראו בתי ספר אלה "מוכר שאינו רשמי" ויתוקצבו רק בהיקף של 75% מהתקציב שהיה ניתן להם לולא פרשו מהכלל. את שאר צרכיהם עליהם לגייס בכוחות עצמם או לצמצם את היקף ההוראה ובלבד שלא ידלגו על לימודי הליבה. דבר זה אמור להיות מובטח על ידי הפיקוח על בתי הספר. מספר המפקחים אינו מספיק כדי לכסות את כ 200000 אלף התלמידים בחינוך החרדי (2013) אך חזקה עליהם שיעמדו בכול התנאים שאי אפשר שלא לגלות שהפרו אותם. בערך כמו שאנו מגלים מי מתלמידי הישיבות עובד נוסף ללימודיו ולכן ניתן לו פטור משרות צבאי. על בעיית הפער בין ה75% ל 100% התגברו בחינוך החרדי באמצעות ההסכמים הקואליציוניים וכך מערכת ענפה זו יחד עם החינוך החרדי של מעיין החינוך התורני של ש"ס מקבלים את ה100% על פי מספר התלמידים שלהם. תקציב בתי ספר אלה היה ב2012 קרוב לשני מיליארד שקלים, ומ2008 חייבות הרשויות המקומיות לתמוך בבתי ספר אלה כמו שהם תומכים בכול בית ספר אחר הנמצא בתחום הרשות. חוק זה נקרא חוק נהרי ( ח"כ מטעם ס"ש ב2008 מי שהיה סגנו של יוסי שריד קודם לכן וכונה על ידו "עציץ במשרד החינוך) ומה אמרה על חוק זה מי שהייתה שרת החינוך באותה שעה, יולי תמיר,   "מערכת החינוך הממלכתית היא תשתית שמלכדת את כל אזרחי המדינה. אם נחליש אותה, נסכן את הלכידות החברתית והתרבותית שלנו. בתי־ספר פרטיים, שלא ברור מה יהיו התכנים בהם, יקומו באופן עצמאי, בלי החלטה של המדינה או של העירייה, ואז לא תהיה לעירייה ברירה אלא לתמוך בהם. בתי־הספר הפרטיים האלה ימצאו דרך לקיים חיים מקבילים לממלכתיים – אבל ממומנים על־ידי המדינה והעיריות"

ואכן קמה לנו מערכת מקבילה של ציבור שבהגדרתו אינו ציוני והחינוך הציבורי הולך ונחלש גם מספרית וגם על ידי בתי ספר פרטיים נוספים תחת כותרות כמו "בתי ספר ייחודיים" בתי ספר דמוקרטיים , בתי ספר על אזוריים , ועוד יצירות שדרכם בורח הציבור החילוני ממערכת שאינה יודעת להגן על עצמה.

השנה באים אם כן, בתי הספר הנוצריים שבהם יש אפשרות ללמוד מגיל הגן עד לסוף כיתה י"ב, ושבוגריהם זכאים לתעודת בגרות איכותית יותר מבתי ספר יהודים רבים ברחבי הארץ , והם משתלבים אחר כך במערכת התעסוקה בארץ ברמות הגבוהות כולל רפואה , ויש בין בוגרים אלה גם מי שמצטרפים לצה"ל , והם מבקשים שוויון לפני החוק, ולהיות "מוכר שאינו רשמי" המקבל 100% הקצבה וכך תתוסף לבנה נוספת למצבת החינוך הציבורי שלנו שמצטמק ועל פי התחזית ל2019 החינוך הדתי והערבי יהיו הרוב בהפרש של כמאה אלף תלמידים.

במחקר שהזמין משרד החינוך כותבת נוגה דגן במסקנתה" ההפרטה חותרת תחת יכולת משרד החינוך להנהיג מדיניות חינוכית השואפת לקדם את כלל התלמידים והיא מאיצה את ההתבדלות המעמדית האתנית והתרבותית,ומי שניפגע הם הקבוצות החלשות"

שביתה זו עוסקת אם כך בשאלה הרת גורל למדינת ישראל, -גורלו של החינוך הציבורי-

כול עוד נבקש לשמור על השוויון לא ניתן יהיה שלא להיענות לדרישת הנוצרים, ולכן הם גם עונים למציעים להם להצטרף לחינוך הציבורי כי הדרישה מהם לוותר על היותם בתי ספר כנסייתם ,המקבלים מהם גם עזרה, היא דרישה שעליהם להחליט עליה עם הקהילה שלהם, אך בינתיים הם דורשים שוויון.

אם כן מתנהל משא ומתן ומנסים להגיע לפיתרון על ידי נוסחה שתכתב באותיות הקטנות של עורכי הדין שיעבדו משני הצדדים, אולי יימצא פיתרון כזה ,אך הוא לא יהפוך את מימי הירקון ונחל אלכסנדר למים טהורים שמותר לשתות מהם.

מה הפיתרון?

אחד ויחיד, כול בית ספר שיבחר שלא להיות חלק מהחינוך הציבורי הוא בהגדרה בית ספר פרטי.ככזה עליו לדאוג לעצמו בכול מובן ואף לעמוד בתנאים לפתיחת בית ספר, תברואתיים ,מבניים ,ואז ללמד על פי תוכניתם ולממן זאת. הקצאת משרד החינוך שאמורה  הייתה להיות מופנית לאותם תלמידים תועבר לרשויות שבהם קמו בתי הספר הפרטיים האלה, ואלה ישקיעו אותם בבתי הספר הציבוריים שבתחומם כדי שיוכלו להתחרות עם הפרטיים. כול פיתרון אחר של הטלאה והגדרה חדשה לא ישנו את המגמות והמציאות שתוארה. קברניטי המדינה של שעה זו סופם לעמוד למשפט ההיסטוריה, על שעסקו בנושא של חמש יחידות מתמטיקה ולא בשאלת עתיד החינוך הציבורי במדינת ישראל.