שלוש פרדות

קברו של שמעון פרס.jpg

ערב ראש השנה תשע"ז נפרדנו משמעון פרס שהובא למנוחות ב"חלקת גדולי האומה" וקברו נקבע בין קברו של יצחק שמיר לבין זה של יצחק רבין. כול אחד מהם הותיר מורשת וציוני דרך, שאפשר להמשיך וללכת בעקבותיהם. קבורתו של אדם בחלקה זו מציינת שהנפטר תרם בחייו לקיומה ובנייתה של הישות המדינית שלנו , ישראל, כמנהיג נישא מעם. וכך ללא משים, מן הסתם, יימצא קברו של פרס איש החזון ליד קברו של רבין איש המעש וקריאת המפות עד לפרט הקטן, מצד אחד, ומצדו השני יצחק שמיר איש ארץ ישראל השלמה  והמשיחיות הכוזבת ,שאפשר לשחזר את ההיסטוריה כאילו עצרה מלכת ביום שגלינו מעל אדמתנו.

המשותף בין השלושה ,שמיר, רבין ושמעוןיצחק ולאה רבין.jpg פרס הוא ברור- עבור כולם מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, ואין דבר יותר יקר ממנה לעם היהודי היושב בה, ולכן יש לעשות כל מה שניתן כדי לשמור, להגן, לבנות , לחזק ולהבטיח את עתידה. אך באותו רגע שנבקש להסכים על עתיד זה, יתגלו המחלוקות בכול עומקם ועוצמתן כמעט בכול תחום של חיינו המשותפים. אחת מנקודות מחלוקת אלה היא בנקודה של הגדרת גבולות אותה מדינה. אלה הגבולות שנמנענו מלציין אותן גם במגילת העצמאות.

ביאליק בשירו " אם יש את נפשך לדעת" כותב בשורה לפני האחרונה בשיר זה את המשפט הידוע " וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ -אֶת הַחַיִּים " מה ציוו לנו?

למעשה דבר לא צווה, אלא אם כן נבחר במופת חייו של המת כציווי להמשיך את דרכו, שהלך בה. בחירה זו יכולה להיות, בחירה של קבוצה או של פרט, עם רמת התמסרות כזו או אחרת, לפרק זמן נתון או למשך ארוך יותר, כול עוד קריאת המציאות של הבוחר תצדיק את הבחירה.

שמעון פרס ויצחק רבין כול אחד בדרכו "ציווה לנו" לחתור לשלום עם שכינינו הפלשתינאים ולהסכים על גבולות של שתי מדינות, יצחק שמיר "ציווה לנו", לחתור למימוש החזון של ארץ ישראל השלמה בשליטת מדינת ישראל היהודית. לכול אחד מהם הייתה מפלגה שהעמידה אותם בראשה. מפלגות אלה קיימות גם היום, למרות שהמפה הפוליטית מתגוונת ,והמחלוקות גם כן חיות ונושמות בתוכנו. לא רק המחלוקות חיות עמנו אלא גם המנהג המגונה ,פעמים עד כדי חלחלה, לא לתת רגעי חסד גם למת, ועוד בטרם תמו ימי השבעה למותו ,לנפץ את המיתוס שנוצר, ואת מה שנטען שהוא המורשת לנפץ לרסיסים. לגשת מיד לארכיון ולחטט בעבר ולמצוא את האמירות  הסותרות את הדימוי האחרון של האיש בטרם פטירתו. כך כמובן אין שום סיכוי לאיש שתובנתו האחרונה תהפוך למורשת. אנשי מדעי החברה ינסו ודאי לתת לפן מכוער זה בתוכנו, את ההסבר המדעי ,הסוציולוגי ,אך אני כאזרחים רבים אחרים רק מתמלא כעס ובושה, שיש בינינו מי שהורסים  כול רגע שיש בו מעט קדושה, מעט אחדות, מעט התייחדות של אמת, עם דמות משמעותית שהלכה לעולמה, ושסיפור חייה משולב ושזור עם תולדות המדינה.

פרדה שנייה 

המילה "חזון" מתייחסת תמיד לשאיפות העתיד שלנו ,באשר למה שאנו רוצים לראות כמציאות חיה ופועלת , אך נאלצים להשלים עם היות חזון זה מוגשם ,אם בכלל, בעתיד שכרגע אינו נראה קרוב, כולל מי שמחכה ומאמין כי בית המקדש השלישי סופו לרדת מהשמיים על הר הבית.  חזונות אלה אינם חופפים, ולכן הם מפרנסים מפלגות ותנועות ואגודות, שלכול אחת מהן יש את דגלה שלה, שהוא  שונה מזו של רעותה, אנו עם של מחלוקות , עם של חברה שסועה , שכול המקיף אותנו במרחב השמי שאנו חיים בו, מחייב אותנו לאחדות המטרה, להגן על עצם הקיום. לכן בימי מלחמה מרעיפה עלינו התקשורת סיפורים של סולידאריות וגילוייה המפעמים אותנו ברגעים של התרוממות רוח. באותן שעות אנו מוכנים לעצום עין מלראות, את אותם פלגים בתוכנו שאינם שייכים לכלל עם ישראל הנלחם באויבים שלא השלימו עם קיומה של מדינת היהודים.

אף לי יש חזון, כמו לכול המנהיגים שמנוחת העולמים שלהם היא בחלקת גדולי האומה. ואולי מוטב לומר- תקווה. המילה חזון גדולה על מידותיי. תקוותי במידה זו או אחרת דומה לחזונם של חלק מגדולי אומה אלה, למרות שאני יודע שלא בימי תקוותי תתגשם ,בין כך ובין כך ,אני ממשיך להגות בה ומקווה שהשותפים לה במפה הפוליטית יגיעו לעמדות בהנהגה ויוכלו להפוך אותה למציאות.

אני רוצה לחיות מדינת ישראל , כמדינה שגבולותיה מוסכמים בינינו לבין שכיננו הפלשתינאים, החיים במדינה משלהם, ואני חלק מהרוב היהודי שחי במדינתו. {היום חיים 6.68 מיליון פלשתינאים בין הים לירדן(כולל ערביי ישראל) ו 6.419 מיליון יהודים} איני רוצה לחיות במדינה שבה אני לא שייך לחברת הרוב. באותה נשימה אני גם מצהיר שאין לי ארץ אחרת, כי אני ציוני העונה לתבחינים של היותי ציוני. ארבעה הם התבחינים האלה:

א ). אני חי במדינת ישראל ומתכוון לחיות בה בכול תנאי וללא תנאי.  ב  ). אני חלק מכוחות הביטחון שלה ,או שרתתי בעבר בכוחות אלה על פי חוק.  ג) . הצווים המוסריים העומדים ביסוד תרבותנו היהודית ,באשר לכול נברא בצלם, הם המצפן שלי. ד). את ילדי אני מחנך כך, שאף הם יראו את אותם תנאים וצווים כמחייבים גם אותם.

אנשי "שוברים שתיקה" ואנשי "בצלם" ואלה השייכים ל "יש גבול" ו "שלום עכשיו". וכך גם "ארבע אימהות" ונשות המחסומים, כולם נותנים ביטוי לאותה כמיהה- לא לשלוט על עם זר- בדרכם שלהם, ואיני יכול לגנות אותם. הם כמו הנביא ירמיהו ( ו' י"א) וְאֵת חֲמַת יְהוָה מָלֵאתִי, נִלְאֵיתִי הָכִיל— כִּי-גַם-אִישׁ עִם-אִשָּׁה יִלָּכֵדוּ, זָקֵן עִם-מְלֵא יָמִים.

אף אני מרגיש כמותם כמי שנלכד, וחימה בוערת בי ,ואיני יכול להכיל אותה. אך אותם ארגונים חוץ פרלמנטרים שהזכרתי חמתם ואכזבתם היא מהעדר מדיניות ברורה והמעשים הרלוונטיים בצידה , או לפחות ניסיונות בלתי נלאים להגשמתה. נאום בר אילן של ראש הממשלה, האם הוא עדיין קו מנחה במדיניות  או לא. אם לאו מה כן?  העמימות הנמשכת מולידה את הארגונים  החוץ פרלמנטריים, וכאמור איני יכול לגנות אותם, ודאי לא בבגידה.  כול פורום בין לאומי שמוכן להאזין להם –לגיטימי, כשם שהוא לגיטימי לנבחרי הציבור העושים בו שימוש.

הציונות שלי היא ציוניות פרגמטית שלהיפרד.jpgגם מייסדיה פעלו על פיה , דווקא משום שחזון עתיק של "חדש ימינו כקדם"  הפעיל אותם כאשר כתבו במגילת העצמאות "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית" וכול שביקשו היה לחזור אל ההיסטוריה כשבה אנו כוח פועל, תוך כדי קריאת ההיסטוריה כמציגה את גבולות האפשרי בנתונים של אותה שעה. התאולוגיה הפוליטית  המערבת כוחות עליונים בשיקולי דעת ארציים היא אותה משיחיות ישנה שמבקשת לראות במציאות שהיא פרי החלטות של מנהיגים בשעה היסטורית נתונה, כאילו יד האלוהים היא שהובילה את המנהיגים והלוחמים שהחזירו אותנו למקומות שבהם קמה ונוצרה האומה , ולכן יש לייחס קדושה לאותם אזורים ומונומנהיכירו בפלשתין.jpgטים, כמו הכותל, שספק אם היו להם בימי עצמאותנו בטרם חרב הבית . כאשר קדושה מעורבת בחיי היום יום  גוש אמונים ( אמונים למי. אמונים למה? ) הוא רק ביטויה הארצי של מגשמי אותה קדושה הכוללת את ההבטחה העליונה "כי לך נתתיה". כך קמה לנו ההתיישבות מעבר לקו הירוק, שהיא היום אחת המכשלות הקשות ביותר לפיוס עם השכנים, ואחת החומות הגבוהות שיכולה להיות גורם של מלחמת אחים. לבטח נושא של פירוק ממשלות, ופירוק השלום הוא הדרישה של ראש הממשלה שהפלשתינים יכירו בנו כמדינה יהודית, אם לאו נאבד מהות זו?

המטרה  היא אם כן לחיות במדינה מוכרת בגבולות מוכרים, והיא חופפת לכמיהתי להיפרד מהפלשתינאים לשלום ואם אפשר גם בשלום, מכול מקום להיפרד .

פרדה שלישית

ועוד תקווה מקננת בי :שנדע להפריד בין הדת למדינה. ושהדת תסיים את תפקידה הפוליטי, ותתרכז בעשייה של קירוב לבבות על בסיס בחירה חופשית. תהייה בכך תרומה של ממש לקבלת האדם הדתי כסמל לרצון האישי שיש לו מקום משלו, ואולי גם כנושא לחיקוי. עתה המפלגות הדתיות הן סמל וסַמָּן של מסחור וביזוי הדת יחד עם כפייה שבגינה 300 אלף אזרחים החיים בתוכנו אינם יכולים להינשא בארצם, ואם חלילה נפטרו גם מקום קבורתם הוא מחוץ לגדר. המדינה ממנת את מקוואות הטהרה אך יהודים שאינם אורתודוקסים, אינם מורשים לטבול בהם, כולל בתולות כשרות לפני חתונתן ,אם הן משתייכות לזרם הקונסרבטיבי, או "חלילה" לזרם הרפורמי שביהדות. היום רובו של העם היהודי בעולם הוא ,או חילוני או שייך לאחד משני הזרמים שאינם מרכיבים קואליציות בישראל. משום שיהדות בגילוייה המעשיים בפוליטיקה הישראלית דוחה כל כך את הזרם החילוני, עד שהיא שולחת אותו גם לשדות זרים כדי למצוא מורי דרך רוחניים, ופעמים יש במהלך כזה יותר מחאה נגד הכפייה מאשר חיפוש האני בעולם האמונות והדעות. המצוות אינן עוד חלק מהברית בין העם ואלוהיו, אלא סממן של זהות לפיו מתחלקת החברה שלנו.דת ומדינה.jpg

בחברה פלורליסטית כשלנו, כשמנסים לכפות על רוב הציבור לקבל את ההלכה ,כביכול, ,ש"קול באישה ערווה"  או להלביש שק על ראשי המחוללות בטקס פתיחת הגשר הניצב (תרתי משמע) בכניסה לירושלים, אני מבין עד כמה המרחב הציבורי שלנו הוא למעשה מרחב גברי (רבני !!)בלבד, ואז גם אני מתפלל  שההפרדה בין דת למדינה תהייה כבר מציאות שפויה ומקובלת.(כך נראתה החלוקה בין מחייבי ומתנגדי ההפרדה בין דת ומדינה ב2008) כן אמרתי "מתפלל" ואני
התפלגות.jpg ער לכך שתפילה היא   התבטאות לגיטימית תמיד ,של כול יחיד או כול קהילה שבחרה לעשות כך . ועוד אמת צריכה להיאמר: ליהדות האורתודוקסית ולביטויה הפוליטי אין שום תוכנית שעל פיה תתנהל מדינה מודרנית בימנו. לא בנמלי הים ולא בנמלי התעופה וגם לא בחברת החשמל ואסדות הגז. כול עוד חילול שבת זה או אחר לא הפך להיות כותרת ראשית ב"יתד נאמן" המפלגות החרדיות לא יקימו מהומה כמו ברכבת ישראל, וכך בהיעדר כול תוכנית לא נותר להם אלא להיאבק על סגירת רחוב ,או על סכירת פיות נשים, או על מניעת פיות מלאכול דבר אחר ( לשון נקייה לחזיר) וכול זאת תחת הכותרת "דעת תורה"  כאילו הציווי "וחי בהם" לא קיים באותה תורה.

שלוש פרידות יש במאמרי זה, הראשונה בידי שמיים, והשתיים האחרות בידי אדם, ואין צורך לחזור ולומר דבר על יצר לב האדם. ואלי אולי … "שחקי…כי עודני מאמין בך"

מה עושה ההיסטוריה

 

מה עושה ההיסטוריה?
לכאורה זו שאלה מיותרת, כי הכול יודעים על פי האמירה הידועה כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה. גם חיים חפר  נתן לכך ביטוי בשירו "רבותי, ההיסטוריה חוזרת , שום דבר לא אבד, לא נשכח." וקולה של יפה ירקוני עוד מהדהד בזיכרון בני דורי. הצגת ההיסטוריה ככוח פעיל שיש לו יעוד, היא כמובן מוטעית ,ואין לה שחר, מה שחוזר הוא הגורם הפעיל בהיסטוריה והוא האדם. הוא זה שחוזר ופועל על פי אותם כללים הטבועים בו ,מן הסתם, מטבע בריאתו.

מה בכול זאת ניתן ללמוד מן ההיסטוריה? ניתן ללמוד ממנה על ההתנהגויות של האדם במופעים ההיסטוריים השונים ,ולנסות להפיק לקחים שאולי יגרמו לנו לא לחזור על טעויות העבר אלא לייצר טעויות חדשות. מצויד בתובנה זו , ותוך התבוננות על מה שמחולל היום האסלם הקיצוני ברחבי הגלובוס, וההרג ללא אבחנה של אזרחים ,ילדים, נשים, בתי חולים, על ידי כול הצדדים הלוחמים, וצדדים אלה הם המשטר של אסד וגם שתי המעצמות הגדולות ובסיוע של מדינות אירופאיות נוספות , ועולם חסר ערכים כלשהם חוגג בנבלותו. אם אומנם ההיסטוריה חוזרת בגין הכוח הפועל בו-האדם, הרי שכבר היו מן הסתם דברים כאלה בעבר שנשים וילדים , שילמו את מחיר הקונפליקט (השואה היא תמיד פרק נפרד וחסר תקדים בהיסטוריה האנושית) ואומנם כבר היה כך ברבע האחרון של המאה ה18 וראשית ה 19 ושמדינות אירופה וארה"ב היו מעורבות ביחד במלחמה באסלם קיצוני בדמותם של הפירטים מהחוף של צפון אפריקה..תקיפת טריפולי.jpg
אז ארה"ב הצעירה מאוד נקטה עמדה כלפי אסלם ברברי,  במלחמתו של הנשיא השלישי של ארה"ב תומס ג'פרסון (1743- 1826). באסלם קיצוני של ימיו, שמעלליו התבטאו בפירטיות במימי הים התיכון וצפון האוקיינוס האטלנטי.

4(181).jpg

כשראה ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארה"ב (1801), שאין סיכוי לכול משא ומתן עם המוסלמים הפיראטים הוא הקים את מה שידוע היום בשם המרינס. המרינס היו מסופחים לאניות הסוחר של ארה"ב. כאשר פירטים מוסלמים תקפו את אוניות הסוחר של ארה"ב הם נהדפו על ידי החיילים החמושים. לא רק זאת אלא שהחיילים עקבו אחרי התוקפים לנמל הבית ולכפרים שלהם והרגו את כול תושביו כולל ילדים. לא עבר זמן רב והמוסלמים עזבו את ספינות הסוחר של ארה"ב .

הצרפתים והאנגלים החלו להניף גם הם דגלים של ארה"ב כאשר הם נכנסו לים התיכון בו פעלו הפירטים המוסלמים, זו גם הסיבה למשפט המופיע בהמנון המארינס "…לחופים של טריפולי" מקורו כמובן בפרק זה של ההיסטוריה האמריקאית. פרק זה מציג אולי גם את הכוון שאליו אנו מתקרבים גם היום כאשר דאע"ש הוא הכוח החזק בלוב של היום. רוב האמריקאים אינם ערים לעובדה שלפני קצת יותר מ 200 שנה ארה"ב הייתה במצב מלחמה עם מדינות המגרב(מרוקו, תוניס, אלג'יריה וטריפולי -לוב עוד לא הייתה קיימת אז,היא נוסדה רק ב 1951) לאחר שאלה הכריזו עליה מלחמה. באותן שנים של סוף המאה ה 18 הפירטים המוסלמים נקראו אז בכינוי "הפירטים הברברים ", והם היו האיום של הים התיכון ושל האזור הצפוני של האוקיינוס האטלנטי . הם תקפו כול ספינה שיכלו ,והפקיעו אותה תמורת תשלומי כופר עבור הספינה והצוות שלה שנלקחו כבני ערובה. בני ערובה אלה קיבלו יחס שהצדיק את שמם- הפירטים הברברים-. שבויים אלה כתבו מכתבים שוברי לב בהם ביקשו ממשלתם ובני משפחה לשלם כול סכום שיבוקש כדי לשחרר אותם. כאמור שודדי הים באו מהמדינות המוסלמיות של החוף הצפוני של אפריקה טריפולי ,טוניס, מרוקו ואלג'יריה, והם קיבלו בהן הגנה, מן הסתם תמורת חלק מהכופר שגבו מבעלי הספינות השדודות או מהארצות שאת דגלם הניפו. כול המדינות האלה נקראו אז החוף הברברי והם ייצגו סכנה ללא כול התגרות לאומה האמריקאית החדשה.

לפני מלחמת השחרור האמריקאית, אוניות סוחר של המושבה הבריטית
הזו היו ,כמובן, בשמירה של בריטניה הגדולה, במהלך המלחמה בבריטים היו הספינות האמריקאיות תחת חסותן ובשמירתן של אוניות הצי פיראטים.jpgהצרפתי, אך לאחר הניצחון על בריטניה והכרזת העצמאות היה על ארה"ב להגן על צי הסוחר שלה בעצמה .לידת הצי האמריקאי הייתה ב1784 ,17 שנים לפני שתומס ג'פרסון הפך לנשיא.(1801) באותן שנות פעילות של הפירטים, והכניעה לדרישות הכופר ,היה תומס ג'פרסון שגריר ארה"ב בצרפת, וארה"ב נטתה ללכת בעקבות שאר מדינות אירופה שנכנעו לפיראטים ודרישות הכופר שלהם, במקום להילחם בהן. בשנת 1785 תפסו פירטים אלג'יראים אוניות אמריקאיות והכופר שנדרש היה 60000 דולר. זה היה כרגיל ניסיון סחיטה של כופר גבוה. אך הפעם ג'פרסון ,השגריר, שהתנגד נחרצות לכול תשלום נוסף לשודדי ים אלה ,היציע לקונגרס להקים קואליציה של המדינות הסובלות משודדי הים המוסלמים וכך לכפות על המדינות נותנות החסות לשודדים להסכים על חוזה שלום. הקונגרס גילה בכך חוסר עניין והחליט לשלם את הכופר המבוקש. השגריר ג'פרסון וגון אדמס( שניהם ממנסחי החוקה של ארה"ב ולימים גם נשיאי ארה"ב) החליטו להיפגש עם השגריר של טריפולי לבריטניה , על מנת לשמוע ממנו באיזו זכות תקפו ,את האניות האמריקאיות ולקחו כעבדים אזרחים אמריקאים ולמה הם פועלים נגד מדינה שלא היה להם כול קשר או קונפליקט עמה קודם לכן . ג'פרסון ואדמס שעתידים להיות נשיאי העתיד של ארה"ב, דווחו לג'ורג תשלום כופר  באלג'ירואשינגטון על פגישתם זו עם עבדול רחמן ומסרו את תשובתו להם. האסלם, אמר להם עבדול רחמן, נוסד על בסיס החוקים של הנביא מוחמד והם כתובים בקוראן, על פי אותם חוקים, כל מי שלא יכיר בהם ובאוטוריטה שלהם יוכרז כחוטא ויש להילחם בו בכול מקום שרק ניתן , וכול מוסלמי שייהרג במאבק נגד הלא מאמינים מובטח לו שיגיע לגן עדן. (ממש כמו דאע"ש היום)למרות היתר דתי זה, לאלימות מוסלמית זו כנגד הלא מוסלמים, הרבה אמריקאים ומנהיגים, כולל הנשיא הראשון ג'ורג ואשינגטון שהזהיר כי כניעה רק תגביר את הדרישות והתקיפות, למרות כול אלה ב 15 השנים הבאות האמריקאים כמו מדינות אירופאיות נוספות המשיכו לשלם את הכופר הנדרש, ומדובר במיליונים רבים של אותן שנים, תמורת אוניות ואזרחים אמריקאים שנלקחו כבני ערובה. הסכומים שמדובר בהם הם כמעט 20% מהמס שגבתה הממשלה באותן שנים. (בתמונה  מאותה תקופה מוצג תשלום הכופר בחבילות  כמו רימונים מלאות מטבעות זהב שלרגלי הפחה) זמן קצר לאחר שג'פרסון שהושבע לנשיא, הפחה של טריפולי שלח לו דרישת תשלום מידית של 225 אלף דולר וכן תשלום של 25000 דולר כול שנה תמורת שקט אפשרי בימים. דרישה זו שינתה את הכול. ג'פרסון הודיע בשפה ברורה לפחה של טריפולי מה הוא יכול לעשות עם דרישתו. התגובה הייתה הורדת הדגל האמריקאי מהקונסוליה שלה בטריפולי וגם הכרזת מלחמה על ארה"ב , להכרזת מלחמה זו הצטרפו תוניס, מרקו ואלג'יריה. וכך נפלה ההחלטה כי הבריונות האסלאמית והפעלת כוח נגד ארה"ב תביא להפעלת כוח הנגד של המותקף ו"יילמד לקח שלא יישכח". הקונגרס הסמיך את ג'פרסון לעשות כול פעולה נדרשת המתחייבת ממצב המלחמה שהאומה האמריקאית נמצאת בה עתה. בין השאר הותר לצי האמריקאי לתפוס כול ספינה של טריפולי וכחלק ממצב המלחמה.תקיפת טריפולי.jpg
תוניס ואלג'יריה הבינו מיד מה עומד להתחולל וביטלו את הכרזת המלחמה שלהם ואת הברית עם טריפולי. המלחמה עם טריפולי נמשכה עוד 4 שנים, ואומץ לבם של המארינס האמריקאים היא שהולידה את השורה הנזכרת בהמנון המארינס "… אל חופי טריפולי" למארינס אז היו צווארוני עור עבה על מנת למנוע פגיעה בניסיונות של המוסלמים לכרות את ראשם בחרב המעוקלת כאשר ירדו אל הספינות שלהם בקרב הימי . המאבק באסלם שיוצג על ידי טריפולי , אותו אסלם שבזמנו השגריר בלונדון הסביר לג'פרסון שהוא עליון על כול דת אחרת, היה כמובן בלתי ניסבל על חרב שיסוףידי מי שהיה בין מייסדי החוקה האמריקאית. מה השתנה היום. בחינה של חיי יום יום בארה"ב צריכה למעשה להדאיג כול אמריקאי וקנדי. למשל קביעת שעות מיוחדות לנשים מוסלמיות בברכות ציבוריות הממומנות בכספי משלם המיסים האמריקאים.* יהודים והינדים לא יאושרו כחברי חבר מושבעים כשהנתבע הוא מוסלמי, כול שימוש בסמל החזיר במקומות ציבוריים הוסרו כדי לא לפגוע ברגשות המוסלמים , מוסלמים במרכז מהנטן בארהב.jpgאותם מוסלמים שכתובת המצהירה על הבשר שלהם כ"חאלל" כלומר כשר על פי האסלם- בהחלט מותר כ"פולטילי קורקט" .רשתות "ברגר קינג" שמכרו גלידה ועליה ציור שמזכיר את המילים "למען אללה" בכתב ערבי ,אולצו להסיר תמונה זו כדי לא לפגוע ברגשות של המוסלמים. (בתמונה מוסלמים במרכז מנהטן בשעת תפילה ברחוב)מאותה סיבה הנשיא אובמה לא יאמר טרור מוסלמי, רק ג'וליאני (ראש העיר של ניו יורק ב 9/11/201  הפיגוע במגדלי התאומים),בועידת הרפובליקאים לפני שבועיים ,העז לדבר על טרור מוסלמי וגם ציין כי אין הוא אומר כי כול המוסלמים הם טרוריסטים .ג'פרסון בשעתו החליט על מלחמה במקום כניעה, היום אט אט מתרחשת הכניעה בשם הפוליטיקלי קורקט, ולכן גם לא דיבר אובמה מעולם על טרור אסלמי. על הגל הזועם הזה של וויתור ללא כבוד עצמי ,שט היום דונאלד טראמפט לכוון הבית הלבן.

—————————————————————————————————————————————-
*אנחנו כבר "עקפנו" את ארה"ב ואפילו שעות מיוחדות לרפורמים במקוואות הממונות על ידי המדינה, לא מצאה הכנסת לנכון לאשר, אלא פשוט הצביעו על החרמה הרפורמים. "צא בחוץ"
כצעקתו המפורסמת של זצוק"ל המרן עובדיה יוסף.

אובד עצות

אוֹבֵד עֵצוֹת/ משה דור

משה דור

אוֹבֵד עֵצוֹת אֲנִי בָּרְחוֹב הַזֶּה

שֶׁכֹּל בַּתָּו וְגַגּוֹתָיו מְסֻדָּרִים כְּעַל שֻׁלְחַן הַתֵּה

אֲבָל יָדִי בְּיַד בְּנִי וּמַבָּטוֹ עוֹגֵן מֻשְׁלָךְ בְּפָנַי

לְמַעַן לֹא תָּזוּז סִירָתוֹ אֲנִי מִתְאַזֵּר גְּבוּרָה וְנִימוּסִים טוֹבִים

גַּם בְּהַכּוֹת כְּנַף הַשָּׁד מֵאֲחוֹרֵי

וְגַלֵּי הָאֲוִיר הַחַם יַחְלִיקוּ עַל לְחָיֵי הַצְּמַרְמָרוֹת

אוֹסִיף לְחַיֶּיךָ(אֵלי עֵירֹם אֲנִי נִצָּב לְפָנֶיךָ

וְהַלַּיְלָה גָּדוֹל מִסָּבִיב)

וְאֶל בְּנִי אֶשַּׁח

"רְאֵה צִפּוֹר רְאֵה חָתוּל"

אוֹבֵד עֵצוֹת אֲנִי בָּרְחוֹב הַזֶּה

 

בחודש יוני השנה הלך לעולמו המשורר משה דור (1932 – 2016)

דור נולד בתל אביב ובה גדל והתחנך, וסיים את לימודיו בתיכון חדש

בשנת 1952 נמנה עם חבורת "לקראת", חבורת סופרים ומשוררים צעירים, שהביאו למהפך בשירה בכתב העת שהוציאו בשם"לקראת". משה דור היה גם מתרגם ועורך וכמה משריו גם הולחנו (ערב של שושנים ועוד…) בשנת 1962 פורסם קובץ שיריו "מעבר חציה" ובו מופיע השיר שלמעלה.

בחרתי בשיר זה כמבטא גם אותי בימים אלה, שבהם הכול נראה מסודר, כאותם פריטים המוכנים לקבל אורחים על שולחן התה, אף אני אינני בתוך הבית אלא ברחוב ,ברשות הרבים , ובתוך ידי יד בני, מי שאני אחראי עליו ורק למענו עתה אני רוצה שהבית יהיה מסודר, מבטו של בני כעוגן האוניה המושלך בפני, כאמירה של ילד "אבא אני סומך עליך"  והרי  כשאני מביט ברחוב ,שהוא כול הסובב את ביתי, השכונה ,העיר, המדינה ,העולם,למעשה איני רגוע כלל, בעולם מטורף זה שכול סדריו אינם עומדים עוד במבחן המעשה, ופורצי גדר על כול הגלובוס מקפחים חיי אדם בכול המיתות המשונות שאותם שיננו בתפילת יום כיפור "מי באש ומי במים.." אני מתאזר בחזות של גבורה וגם בהתנהגות מקובלת בחברה שפויה, עם נימוסים טובים, כדי לביים את עצמי  כמי שאיננו אובד עצות, רק כדי שהילד יהיה רגוע ,שכן לכשיתבגר כבר יבין מעצמו עד כמה העולם שלתוכו הבאנו אותו הוא מטורף וחסר כללים ,ומי שנוהג בו על פי כללים מקובלים בחברה  לא מובטח לו  שיחזור בשלום מהרחוב לביתו, פעמים אף בגין ויכוח על מקום חנייה, קל וחומר אם חלילה בבדיחות לשון' פגעת בכבוד הנביא האחרון.

כנף השד מכה בי מאחור , ואני יודע עד כמה הוא קרוב אלי, וממשב הרוח של כנף שד זה לחיי מצטמררות ,אך חובת האב כלפי בנו אינה מאפשרת לי להפסיק מלביים את עצמי כמי שאינו מודאג, ואני מוסיף לחייך ,כדי שבני יראה את אותו מבע המרגיע אותו תמיד, ובסתר אני מעביר תשדורת זועקת אל האל, ומתוודה בפניו כי עירום אני למעשה וכול מה שאני מזהה מסביב הוא לילה ללא אור , לילה גדול מסביב. האם בני מרגיש דבר מה דרך כף ידי כמו בגלאי הפוליגרף? האם הוא חש את חרדותי, ויודע שאיני מצליח למלא את חובת האב שבי לתת לבני עד כמה שאפשר ימים ללא דאגה, שהרי אני יודע, כאמור,  כי עוד נכונו גם לו ימים כאלה, ואז אני מתכופף אליו ומפנה את תשומת ליבו אל התמונות שמזמן הרחוב והם משדרות רוגע ותום "רְאֵה צִפּוֹר רְאֵה חָתוּל" וממשיך ללכת ברחוב בו אני למעשה אובד עצות, ולא מבין את העולם הסובב אותי.

מחוץ לביתי אני שומע את רעש המכוניות על הכביש הראשי ,כי אנשים ממהרים ליעד הבא ,למשימה הבאה, ואולי לשדה התעופה לטוס ולחפש שלווה במקום אחר, האם יש להם נוסחה שאני לא מכיר, כדי באמת להשאיר את הכול מאחור ולנוח על חוף כלשהו כאילו באמת אין מקום לדאגה ברחוב שאליו יחזרו בתום החופשה, ורק שלא יפגשו בשדה התעופה את מחריבי הסדר הקיים. ואלוהים כבר לא מרחם  אפילו על ילדי הגן בסוריה ובריביירה הצרפתית בעיר ניס, ובעצם בכול אתר כפי שכתב עמיחי בשירו אל מלא רחמים

אֲנִי שֶׁהֵבֵאתִי גּוֹיוֹת מִן הַגְּבָעוֹת
יוֹדֵעַ לַסֵּפֶר שֶׁהָעוֹלָם רֵיק מְרַחֲמִים

 

המגילה כפשוטה

המגילה כפשוטה   מגילת אסתר

רמב"ם הלכות מגילה ב, יח) כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר; הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל, שנאמר (ישעיה סה): כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשׁנוֹת וְכִי נִסְתְּרוּ מֵעֵינָי: ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר (אסתר ט, כח): וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה, לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם, לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם.

במקורות מתמודדים עם שתי בעיות אמוניות שמעלה המגילה, האחת היא היעדר שמו של אלוהים בכול המגילה והשנייה היא התנהגותה של אסתר וההלכה היהודית . את הראשונה פתרו בפסוק של מרדכי המאיץ באסתר החוששת להיכנס אל המלך בחצר הפנימית כשהוא אומר לה (מגילת אסתר פרק ד י"ד) כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת–רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ–אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.במילים "מקום אחר" התכוון כמובן מרדכי לקב"ה שהוא כידוע "מצילנו מידם" ואילו עם הנושא ההלכתי מתמודדים בספרים החיצוניים בתופסות למגילת אסתר ושם שמים בפי אסתר את המילים הבאות " כי נשארתי לבדי ואין מושיע לי מבלעדיך יי , …ואתעב משכב ערל… אף לא אכלה אמתך משולחן המן ואת משתה המלך לא כיבדתי ויין ניסכו לא שתיתי…יי האדיר על הכול שמע קול אובדי תקווה… והושיעה לי מפחדי." .

 

כמו כל שנה אנו נזקקים ערב פורים לפרשנויות של מגילת אסתר, וכמובן עורכים גם אקטואליזציה כזאת או אחרת כדי להשחיל דרכה, את המסר של המפרש. כל אחד מנסה לגייס את המגילה למסר שלו . אף באירן, איך לא, יצא ספר בשם "ספר השואה" המבוסס על מגילת אסתר,ולפיו הרגו היהודים על פי מזימתו של מרדכי שניים וחצי מליון אירנים, וכך משרתת המגילה מטרות אנטישמיות עכשוויות . גם בתוכנו יש  מי שחביבה עליהם ההלקאה העצמית היהודית הטיפוסית כל כך,  ואף אותם משרתת המגילה להציג את ההתנהגות הכוחנית של יהודי פרס כאשר אנו נוטים להדגיש את הטבח שעשו ,כביכול ,היהודים בתושבי פרס בכלל ובתושבי העיר שושן במיוחד כמייצגים של התנהגותנו הכוחנית היום. יש אף המפליגים ומוצאים בכך הוכחה למה אף אנו מסוגלים כאשר הכוח בידנו, ומיד מוצאים אנלוגיות לרב, מופרכות מעיקרן, לנעשה בשטחים ובעזה.  אך כל העושים כך בונים על ההנחה הנכונה, כנראה, כי המגילה כפשוטה אינה מוכרת לציבור הרחב. בכול משאל רחוב ,אף לאחר קריאת המגילה ,יימצאו רבים שיזכרו רק את  ההרג שעשו כביכול היהודים בתושבי פרס.

המגילה כמובן מספרת סיפור שונה לחלוטין.

המגילה מספרת לנו רק מהו גורלו של עם שאינו ריבון ולכן גם אינו שולט בגורלו, לפיכך הדרך היחידה כדי לשרוד היא להקים שדולות ליד כס הריבון, ובמקרה שלפנינו זוהי שדולה של אישה אחת בחדר המיטות של המלך.

לכן כדאי לקרא את הכתוב כמו שלימדו אותנו בשיעורי הבנת הנקרא,ולעקוב אחר הפְשַט וכל מי שלא יבין את הדברים כפי שאציג אותם כאן עליו הראייה.

מסגרת הסיפור של המגילה ולוח הזמנים שהיא מקפידה למסור לנו עליה הוא מרכיב חשוב בהבנת האירועים והיכולת לעקוב אחר הדרמה הנפרסת לפנינו בסיפור מיוחד ומרתק זה.

סיפור המגילה משתרע על פני 10 שנים בדיוק. ראשיתו בשנת שלוש למלך אחשורוש.

א'-ג' בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ, לְמָלְכוֹ, עָשָׂה מִשְׁתֶּה, לְכָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו:  חֵיל פָּרַס וּמָדַי, הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת–לְפָנָיו.

 

לאחר מכן מתחיל כל הסיפור המוליך אותנו אל השלב הבא שבו יש לנו נציגה בחצר המלכות, ותהליך זה לוקח עוד 4 שנים.

ב'-טז' וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אֶל-בֵּית מַלְכוּתוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, הוּא-חֹדֶשׁ טֵבֵת–בִּשְׁנַת-שֶׁבַע, לְמַלְכוּתוֹ.

 

מהשנה השביעית למלכות אחשורוש, עברו עוד 5 שנים עד אשר נגזרה הגזרה על ידי המן, לאמור מאז אותו משתה שבעקבותיו הודחה ושתי עברו 9 שנים, ודרמת ההיפוך מתרחשת בשנה העשירית.

 

ג'-ז' בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:  הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן, מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר–הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר.  {ס} (חמש שנים לאחר הכתרת אסתר למלכה)

שימו לב כי המן מפיל את הפור עוד לפני שקבל היתר מהמלך לבצע את מה שתכנן לאמור: ו וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי-הִגִּידוּ לוֹ אֶת-עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי.

אם כן רק לאחר הטלת הפור נפגש המן עם המלך ומבקש את הסכמתו.

וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.

העם הזה אומר המן הוא גם מפוזר וגם מפורד, לאמור חסר כול הנהגה מאחדת אפילו לא איפ"ק שנגידי עולם באים להופיע בפניו ולהבטיח להשפיע רוב טובה על מי שהם מייצגים.

בתחילה לא מגלה לנו הכתוב באיזה יום אמורה ההשמדה להתרחש, אך כאשר המן מוציא את ההוראה הכתובה, אז נאמרים הדברים, במפורש. אלא מה שחשוב לנו יותר זו העובדה כי את אקט הפלת הפור מבצע המן בחודש ניסן והחודש העולה בגורל הוא חודש אדר. משמע שיעברו עוד 11 חודשים עד אשר ניתן יהיה לפעול על פי הצו של המן, ומשך זמן זה ניתן לכל מי שירצה להכין את עצמו לפעולה על פי צו המן. ככתוב:

 ג'-יב וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל-אֲשֶׁר-צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי-הַמֶּלֶךְ וְאֶל-הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל-מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל-שָׂרֵי עַם וָעָם, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ:  בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב, וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ.  יג וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים, אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ–לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז.

 

אך בשלושת החודשים הקרובים גם מתבצע בעזרת אסתר המהפך. ומנין לנו כי מהפך זה ארך שלושה חודשים, שבמהלכן גם נדדה שנת המלך וגם המן הושפל וגם ניתלה על עץ. על פי מועד פרסום הצו של מרדכי. בתחילה בקשה אסתר מהמלך כי יוחזרו הספרים שכתב המן, אך מסתבר כי בממלכה המסודרת של פרס ומדי אין כל אפשרות כזאת כי הצו של המן נחתם בטבעת המלך.טבעת המלך היא גם סמל השלטון אך גם סמל לשרירות ההחלטות של השלטון ולהיותן נעדרות כול היגיון. ועם מצב זה של חוסר היגיון יש להתמודד בדרכים של "הבה נתחכמה"

 

ח'-ה' וַתֹּאמֶר אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם-מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו, וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְטוֹבָה אֲנִי, בְּעֵינָיו–יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת-הַסְּפָרִים, מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ.  ו כִּי אֵיכָכָה אוּכַל, וְרָאִיתִי, בָּרָעָה, אֲשֶׁר-יִמְצָא אֶת-עַמִּי; וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי, בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי.  {ס}

81f55cf1242c831ab8cc857494696eaf

לאחר שהוסברו לאסתר סדרי השלטון, לפיהם אין כול אפשרות לבטל את הצו שכבר הופץ, הוצגה בפניה גם הדרך העוקפת:

 

ח'-ח' וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל-הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְחִתְמוּ, בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ:  כִּי-כְתָב אֲשֶׁר-נִכְתָּב בְּשֵׁם-הַמֶּלֶךְ, וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ–אֵין לְהָשִׁיב.

 

ח'-ט' וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי-הַמֶּלֶךְ בָּעֵת-הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא-חֹדֶשׁ סִיוָן, בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל-אֲשֶׁר-צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל-הַיְּהוּדִים.

 

אם כן, המן הפיל את הפור בחודש ניסן, וכבר בסיון באותה שנה שלושה חודשים מאוחר יותר היה כבר המן בחזקת לשעבר ורק הצו החתום שהפיץ המשיך את חייו העצמאיים.

ומה כתב מרדכי לאחיו היהודים?

 

ח'-י' וַיִּכְתֹּב, בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ, וַיַּחְתֹּם, בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ, הָאֲחַשְׁתְּרָנִים–בְּנֵי, הָרַמָּכִים.  יא אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-עִיר-וָעִיר, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם–לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז

אם תקראו בעיון את דברי מרדכי תמצאו בהם את המסר המרכזי של הציונות בארבע מילים "להיקהל ולעמוד על נשפם", וזאת מאות שנים לפני קונגרס באזל,ואלפי שנים לפני שהמסר הופנם והפך למציאות חיינו.

 

המצב עתה הוא, אם כן , כי שני צווים תקפים הופצו, ושני הצווים חתומים בטבעת המלך, באחד יש היתר להשמיד את היהודים ואת שללם לבז, ובשני יש היתר ליהודים לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם–לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים; וּשְׁלָלָם, לָבוֹז.

 

ועתה בזמן שנותר עד לשלושה עשר בחודש אדר נותרו פחות משמונה חודשים עד לרגע שבו יבחרו שונאי היהודים לפעול על פי צו המן, החתום בטבעת המלך, ולהרוג את היהודים ולבז את שללם, וכל זאת כאשר ידוע להם כי היהודים קבלו היתר של הגנה עצמית, ואם שנאתם תוליך אותם לפעול אומר מרדכי לבני עמו,מתיר לכם המלך להיקהל , אולי לבנות גדר ולהתארגן מאחוריה, ואז לפגוע בכל מי שיפעל על פי צו המן ויבא לצור עליכם. כך כתוב במגילה וזה פשוטו של מקרא. כל ניסיון לקרא את הדברים בדרך אחרת הוא קודם כל פרשנות שהבנת הנקרא אינה סובלת אותה,. והיהודים "נקהלו בעריהם בכל מדינות המלך אחשורוש" (פרק ט' פסוק ב') והמתינו לשונאים שבחרו לפעול על פי צו המן. וודאי לא היו אלה כל תושבי פרס. בעיר הבירה הייתה השנאה רבה עוד יותר ולמרות הצו של המן להרוג את היהודים רק בשלושה עשר לחודש ככתוב- בְּיוֹם אֶחָד – נמשך המצור, ואז מבקשים היהודים היתר מהמלך לעוד יום של התקהלות והגנה עצמית

ט'-א' וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר-הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ, לְהֵעָשׂוֹת:

ט'-ב' נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לִשְׁלֹחַ יָד, בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם;

 

אך מקפיד מספר המגילה לומר לנו שלוש פעמים כי פרט אחד בצו של מרדכי לא מילאו אותו היהודים והוא :ט'-י' וּבַבִּזָּה–לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם.  בפסוק האחרון במגילה מסופר על גדולת מרדכי ונאמר שהיה רצוי לרוב אחיו: כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל-זַרְעוֹ.  {ש} ושואל המדרש למה לרב אחיו ולא לכולם ומנמק משום שנקט לשון המן "ושללם לבוז"

(פרק ט' פסוק י' וְ  ט"ו) האם אומנם יש כאן התנהגות מוסרית של עם מתגונן, לאו דווקא, אלא שלפנינו קריאת מפה מפוכחת, שהרי עם צאצאי האויבים עליהם להמשיך ולחיות כל עוד הם בגולה, לעומת זאת כאשר עזבו הישראלים (אבותיהם של יהודי פרס)  את מצריים לקחו גם לקחו מהם כלי כסף וזהב ואף במרמה  (שמות י"ב ל"ו) לה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת.  לו וַיהוָה נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם–וַיַּשְׁאִלוּם; וַיְנַצְּלוּ, אֶת-מִצְרָיִם.  {פ}המדרש אומר כי כך לקחו לעצמם בני ישראל את שכר עבודתם,אך זאת נעשה רק משום שהם עמדו לעזוב את שכניהם ולא לחיות בתוכם, שכן הייתה שם התנתקות חד צדדית.

ואילו בפרס המשיכו היהודים לחיות לצד צאצאי תוקפיהם אתמול ולכן: ט'-טז' וּבַבִּזָּה–לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם.

 

המסר של המגילה הוא ברור וציוני מאין כמוהו: כל עוד אתה אינך ריבון על עצמך ובמדינתך אתה תלוי ברצון הטוב של ממשלות זרות,ברצון טוב זה אפשר לזכות רק על ידי שדולות למיניהן. כאן במגילת אסתר זו שדולה של אישה המשיגה את הישגיה עבור עמה דרך חדר המיטות של המלך.

זהו גם המסר המרכזי והיחיד של מגילת אסתר, ולכן מגילת אסתר היא בעלת מסר מאוד ציוני, ואם כך יבינו אותו השנה לאחר קריאת המגילה בבלגיה ובצרפת ובכול אתר שעמלק עוד פועל בו, חוק השבות יעמוד לרשותם!!!

מצוות החג המופיעות במגילה אינן כוללות כמובן את התחפושות,מנהג זה מופיע בקהילות היהודים באירופה בשלב מאוחר מאוד כחיקוי של מנהגים נוצריים. המצווה היחידה שמופיעה במגילה היא זו של משלוח מנות ומתנות לאביונים "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים" כלומר סולידאריות חברתית לא רק בשעת מצוקה ומלחמה אלא דווקא בימים טובים של שמחה לא לשכוח אז כי יש אביונים בינינו.  פרט זה בחיינו העצמאיים כאן ,עוד לא הופנם!!!

 

 

כי צועקה שנאה

כִּי צוֹעְַקָה שִֹנְאָה

 

 

מה נורא יותר מאירועי הדמים של מלחמה, של כול מלחמה! רק השנאה המזינה אותה. המלחמה יכולה להסתיים, ואילו השנאה יש לה אריכות חיים משלה, והיא גם מועברת מדור לדור ומזינה מיתוסים שאינן נמוגים, ומהם נשאב האתוס שבחיי היום יום  הוא מפעיל ילדים ,נערים ונערות,  גברים ונשים, לתת לו ביטוי מעשי במספריים ,בסכין וברובה. ביטוי זה במציאות שלנו הוא בהרג יהודים ובזכות להימנות על הקבוצה הַגְּדֵלָה של השהידים. לשנאה אין מטרות מעבר לביטויה המעשי ברצח מזדמן ,ואין לה כול ציפיות לשנות דבר במציאות שבה השנאה צומחת ומוזנת יום יום ושעה שעה. היא חזקה לא בגלל איזו שהיא פעולה של המשתייכים לשנואים, אלא בגין אירוע עבר שאין עליו מחילה, כול עוד מחולליו או צאצאיהם חיים לנגד עיניהם.

"הִתְפַּלְלִי אִימִי שֶלֹּא יַכּהוּ מִי, כִּי לִי הוּא בְּקוּמִי הִנֵהוּ לְעֵינָי וְלִי תִּתְּנֵהוּ חַי,  כִּי חַי אוֹתִּי עִינָה, כִּי צוֹעְַקָה שִֹנְאָה" (אלתרמן "שמחת עניים" בשיר –השבעה-)

שירה לירית שמתייחסת לרגשות היא על לאומית ומרגע שנכתבה ,מעוררי הזמן והמקום שלה אובדים עם הזמן שחלף, והיא ביטוי אוטנטי לכול רגש דומה, ובמציאות שלנו היא בסיס הטרגדיה שאנו חווים כול יום מאז פרוץ הגל העולה עלינו לאחר חטיפת שלושת הנערים בצומת הגוש ושריפת אבו חיידר ,חי, משועפת ,ביער ירושלים.

ראש ממשלתנו מכריז בפני המשפחות השכולות כי "גם את הגל הזה ננצח" מתוך התת מודע שלו נאמרת אמת נוראית זו , על הניצחון שלנו בגל הקודם של הטרור, ועל הניצחון הצפוי בגל הנוכחי, כמו כול קודמיו וכדרכם של גלים הם ממשיכים להישבר על החוף מנוצחים , אך מתמידים – והגל הבא בא בעקבותיהם, ונשבר עם קצף לבן .

אָז בּוֹשְתִּי מִגַּלִים הָרָבִים בָּסְּלָעִים / שֶהֵמָּה, בְּהִתְמוֹלְלָם ,ֹשָבִים לִרְגָעִים  (ש. שטרניחובסקי –לא רגעי שנת)

אנואר סאדת גאל את כבוד מצרים ולאחר מכן יכול היה להסב לשולחן המו"מ ולחתום על הסכם השלום הקר איתנו. נכון ,הוא שילם בחייו על אומץ ליבו.  הכבוד האבוד של ערביי ארץ ישראל המחולקים עתה בין שתי רשויות לא נגאל, והשנאה וההסתה, היא כול מה שנותר להם לעשות כרגע.אמת מרה זו כבר נאמרה בהספדו המפורסם של רועי רוטנברג על ידי משה דיין ,אז הרמטכ"ל, (29/4/59) " מה לנו כי נטען כנגד השנאה העזה אלינו, למול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם, …מעבר לתלם גואה ים של שנאה ומאווי נקם…"  שנים אחר כך אמר גם גיבור עטור אחר- אהוד ברק- כי לו הוא היה צעיר פלשתיני היה גם הוא מן הסתם שייך לארגון טרור. הבנה זו של המציאות , היא למעשה גם הכוח המפעם באותם צעירים נושאי סכינים, ואם/וכאשר  יבוא יום בו נוכל לחקור את הימים האלה, נגלה מין הסתם כי ההסתה ברשות הפלשתינית היא הגורם היותר זניח בהזנת השנאה, והרצון להיות חלק ממשיבי הכבוד האבוד ולהיכנס להיכל התהילה של השהידים, הוא כוח מניע רב יותר ובלתי תלוי.

כמו בכול ניתוח של יצירה ספרותית , הדרך להבין את מעשיו של הגיבור היא לחבור אליו, דרך עולם הרגשות שלך ,כפי שגובשו בניסיון החיים שלך. כנער הייתי שם כאשר המחתרות בארץ נלחמו בכובש ובפורע של אותם ימים, הבריטים וערביי ארץ ישראל.לא נקראתי לדגל כמו יורם קניוק בן השבע עשרה, חסרו לי חמש שנים, אך לו רק היה מישהו שפונה אלי הייתי מוכן לכול משימה, ללא אישור מההורים, לו רק פנו אלי.ב 30 בנובמבר 47 הפציצו במרגמות את צינור המים הראשי בכפר. המרגמות הוצבו בכפר נבולסי  בואכה טול כרם. אבי היה שרברב שנקרא לתקן את הנזק, ואני נשלחתי על ידו לשרברב אחר שגר בחלק אחר של הכפר לבקש חלק מתאים לחבר את שני הצינורות. רצתי בכול הכוח,קבלתי משימה, הגעתי לביתו ואז חודשה ההפגזה, וכולנו ירדנו לתעלות הקשר הפתוחות מחכים ללא מעש. אז שמעתי לראשונה את שריקות הפצצות בטרם נחתו על הקרקע בקול רעש גדול( שנים לאחר מכן הייתי סמל מרגמות 81 בצה"ל ) . לא פחדתי מרוב תמימותי, ומשתמה ההפגזה רצתי חזרה הביתה עם החלק המבוקש, גאה מאוד בביצוע המשימה, ומוכן לכול משימה נוספת. היא לא באה. כמה חודשים לאחר מכן מבויש מעט פוניתי עם כול הילדים והאימהות לכפר ידידיה השכן,ביני לבין עצמי כעסתי, לו רק חשבו מעט, אמרתי לעצמי ,בטח הייתי יכול לפחות להיות קשר המעביר הודעות בין תעלות הקשר.

שיר מרגש מאוד שרנו אז, מיטיבי השיר שבינינו שרו אותו בכול מפגש חברתי סמוך לשובנו לכפר. היו אלה שני בתים,ראשון ואחרון,  מתוך שירו של יהושע פרושנסקי "קדרו קדרו פני השמים"

 

קָדְרוּ קָדְרוּ פני השמים

וְרוּחַ קָר נָשַב

קִיבְּלוּ קִיבְּלוּ הְַרֵי אֵפְרָיִם

קוֹרְבָּן צָעִיר חַדָש

 

הוי נוּחָה נוּחָה חַבֵרֵנוּ

וּשְכַב לַנֵּצַח שָם

כָּמוֹךָ אנוּ גַם חַיֵינוּ

נַקְרִיב בְּעַד הָעַם

המחבר מעלה הרגשה שרווחה אז ביישוב, נכונות להקרבה, מתוך הכרה שאין דרך אחרת בדרך לעצמאות, שלא נראתה באותם ימים קרובה כל כך ( אנו אז לפני כ"ט בנובמבר 47)

שרנו שיר זה ואני לפחות הייתי תמיד נשנק בניסיון להסתיר את הרגש הגואה בסרעפת, אך לא השיר היה פופולארי אלא המסר. אני מזכיר שיר זה רק כדי להבין את אותם צעירים/מחבלים המודיעים להוריהם על המשימה שנטלו על עצמם באמצעי התקשורת של היום, עד שהם חוזרים הביתה ,לרוב כגופה. העומדים דום לזכרם הם בני עמם שאינם יכולים להתכחש למה שהוא בעיניהם מעשה של גבורה , ואולי אף קריאת תגר על היעדר אומץ כזה אצל המספידים. מתוך רגשות אשם הם לפחות מאדירים אותם ותומכים כלכלית במשפחות שאיבדו את ילדיהם . הגינוי שלנו הוא תמיד מאולץ וחוזר על עצמו. בינתיים מנהיגים נבחרים נוספים חוץ מראש הממשלה ממשיכים ללהג ולהגות רעיונות שאין להם סיכוי לשנות דבר. גם פסוקי התורה על הקם להרגך ,או גירוש והריסת בתים לא שינו דבר משהו מהותי עד היום , שום תגובה,ולו גם הקשה ביותר אינה יכולה לצמצם או לבטל את השנאה  המועברת עם חלב האם. כך גם לא תעלם האנטישמיות בעולם , וכך גם לא תעלם שנאת השכנים לנו מכורח המהלכים ההיסטוריים שהציונות מגשימה מאז החלה לפעול כתנועת שחרור לאומית.

נכון, אין לצפות שלא נגיב במלחמה הזאת, אך צריך גם אומץ להודות ולומר, זו לא מלחמה שתיגמר, כול עוד לא ניפרד לשלום , בין בשלום ובין במהלך חד צדדי.

 

הזריחה בבקעת ארבל

חיים גורי

 

לקוראי השירה ,חגיגה. לאוהבי שירתו של חיים גורי יום חג. חיים גורי הוציא ספר שירים חדש בשם "אף שרציתי עוד קצת עוד" . ממרום שנותיו מביט בנו חיים גורי ומבטו רחב ועמוק , כשל מי שעבר את פסגת ההר שלו ומביט עלינו. הוא יודע להתפעל ולהתגאות, אך בספר זה הוא מרבה להיאנח לא מעט, על החלומות שבהתגשמותם רק הזכירו את החזון בראשיתו, את הציפיות והתקווה שלא אבדה. הספר מסתיים  בכמה שירים שגורי קורא להם "דפים מספר הצוואות" ובו שתי שורות אלה שהם חלק מראיון שנערך עימו בביתו בירושלים: "אני כותב על הארץ: 'וְהִיא עוֹלָה מִשְׁעוֹלָה טְלוּלָה מִטְּלָלִים, לְבַשֵּׂר לִי שֶׁלֹּא לָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב. וְאַף נִשְׁבַּעַת לִי בְּשֵׁם הַיָּמִים הַבָּאִים, שֶׁיִּהְיֶה אַחֶרֶת'" (עמוד 80 בספר) גורי מרבה להשתמש בספר זה בגוף שני יחיד " אַתָּה עוֹלֶה בַּדֶּרֶך הַמְצַפָה מֵאָז לִצְעָדֶיך" (עמ' 46 )כשהוא מתכוון לעצמו וגם אליך הקורא הצועד בדרכו אל נקודת המצפה ממנה כרגע הוא המשקיף המתאר את מה שנגלה  לו . אחד השירים בספר החדש נקרא " בבקעת ארבל" ובחרתי בו כמדגים את רוח השירים הרבים שבספר. בשיר זה נזקק חיים גורי למקורותינו העתיקים כדי להבין את עצמו ואת גורל העם שאנו בניו חיים איתו את גורלנו, ואת מה שבנינו כאן לטוב ולרע. אין בספר הרבה שירים שמחים או מעודדים אך יש בו שירה במיטבה!!!בקעת ארבל

בְּבְִקַעת אַרְבֵּל

גַּם אְַנִי צָפִיתִי   בְּבְִקַעת אַרְבֵּל בַֹּשַחַר הַמַּבְקִיעַ בַּחִוָּרוֹן הַהוּא

תְּחִילָה, לְפִי הַמְסוּפָר ,קִמְעָה קִמְעָה . הַהֶמְֹשֵךְ- הֵידָד הַסַּנְֵורִים!

סִימַן הַגְּאוּלָּה הַאְַמוּרָה לָבוֹא.

הָיָה בָּהּ מַֹשֶּהוּ זָהֹב, גָּבוֹהַּ וּתְכַלְכַל,  בַּהִזְדַהְַרוּת הַהִיא.

ר' עוּלָא פְּסִימִי כְּדַרְכּוֹ , חָזָה מֵרֹאש שֶהִיא  תִּשְוֶה לְכֹבֶד צַעְַרָהּ

אָמַר שֶלא יִרְצֶה לִרְאוֹת אֶת הַמָּשִיחַ שֶיָּבוֹא

אַף שֶעַל שְמָהּ  קָרָאנוּ ,בְּכָל מְקוֹמוֹתֵינוּ, שְמוֹת בָּנוֹת וּרְחוֹבוֹת

הַשָּנִים הָיוּ קָשוֹת מִשֶשִיעַרְנוּ

הִזְהִירוּ אוֹתָנוּ שֶיוּתַּר דָּמֵנוּ כִּצְבָאִים וּכְאַיָּלוֹת

אִם נָעִיר וְאִם נְעוֹרֵר אָת הַאַהְַבָה עַד שֶתֶּחְפַּץ .

אַךְ עָלִינוּ בַּחוֹמָה, בְּאִחוּר נִכָּר , טֶרֶם שֶיִּכְלוּ כוֹל הַקִּיצִים.

הָלַכְנוּ מַכּוֹת. הִשְתַּלַמְנוּ, תַּלְמִידִים טוֹבִים.

בְּשוֹד וָשֶבֶר, בִּפְרָצִים וּבִצְוָחוֹת,

אַלוּפֵי הָרִיב וְהַתַּהְפּוּכוֹת.

מְדַמְּמִים וּגְאּוּלִים הָיִינוּ , מְדַמְּמִים וּגְאּוּלִים.

כְּמוֹ חוֹלֵי הָאַהְַבָה הָאְַנוּשָה לֹא הִסְתַּפַּקְנוּ בְּפָחוֹת.

 

גורי פותח בהודעה " גַּם אְַנִי צָפִיתִי   בְּבְִקַעת אַרְבֵּל בַֹּשַחַר הַמַּבְקִיעַ בַּחִוָּרוֹן הַהוּא  " .מיד עולה השאלה מי עוד צפה באותו שחר מבקיע, התשובה מצויה  בירושלמי מסכת ברכות פרק א' דף ד' עמ' ב' :

דלמא רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה.  אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. [( רבי חייא ורבי שמעון בין חלפתא היו מהלכים בההיא בקעת ארבל בשעת זריחה וראו איילת השחר שבקע אורה…)ככול שהיא הולכת אל מרכז הרקיע אורה מתחזק וכך גם גאולתם של ישראל משעה שתחל זריחת הגאולה]

אם כן גורי יודע ,שהוא כמו רבי חייא ורבי שמעון בן חלפתא, ראה גם כן זריחה שלאחר האשמורת השלישית שמתחילה עם איילת השחר הַמַּבְקִיעַ בַּחִוָּרוֹן הַהוּא . המילה "החיוורון" אם נחליף בה את האות הגרונית ח' באות ע' נקבל " בַּעִוָּרוֹן ההוא " ואומנם בשורה הבאה יופיע העיורון בלשון שונה. "הַהֶמְֹשֵךְ- הֵידָד הַסַּנְֵורִים!" האם באמת מתייחס גורי לזריחה שראה באותו אתר או בכול אתר אחר ,או שמא הכוונה לאותה מסקנה בעקבות אירוע שבו ראה הוא ,גורי ,את הופעתה של הגאולה או המשכה. לפי המסופר בירושלמי הגאולה מגיעה קמעה ועוד קמעה , אך המשכה מלווה בקריאות  ההידד. עתה מתברר לו כי אותה זריחה הכתה  גם אותו בסנורים, כך שאין רואים עוד את המציאות כפי שהיא אלא שוגים בהנחות כי מדובר בגאולה.פעמיים במקרא מסופר לנו על הסנורים . בפעם הראשונה בפרשת סדום ועמורה, בראשית פרק י"ט פסוק י"א:" וְאֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-פֶּתַח הַבַּיִת, הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים, מִקָּטֹן, וְעַד-גָּדוֹל; וַיִּלְאוּ, לִמְצֹא הַפָּתַח," ובפעם השנייה בספר מלכים ב' פרק ו' פס' י"ח  "וַיֵּרְדוּ, אֵלָיו, וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר, הַךְ-נָא אֶת-הַגּוֹי-הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים; וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים, כִּדְבַר אֱלִישָׁע." המוכים בסנורים הם צבא ארם שמשעה שלקו בעיורון מוליך אותם  אלישע הנביא שומרונה ,הרחק ממטרתם. ובסדום " וַיִּלְאוּ, לִמְצֹא הַפָּתַח." בשני המקרים הסנורים מונעים מאנשים מלמצוא את דרכם והם שוגים.וכך בשגגה  לאחר הסנורים, אומר לנו גורי ,ראינו את  "סִימַן הַגְּאוּלָּה הַאְַמוּרָה לָבוֹא."

מה טיבו של הווידוי הזה , למה מתכוון המשורר. בשורות אלה ,בדרך רמוזה זו ,מכה גורי שוב על חטא, שכבר בעל פה דיבר עליו לא מעט,כיצד לאחר מלחמת ששת הימים היה בין החותמים על מנשר "ארץ ישראל השלמה" יחד עם רבים וטובים כמו נתן אלתרמן ואפילו ש"י עגנון. גורי דיבר לא פעם על הטעות שעשה אז ושהוא מצר עליה היום. ובכול זאת למה קרה לו הדבר הזה. כי הוא הוקסם כמו רבים בימים ההם מכך ש " הָיָה בָּהּ מַֹשֶּהוּ זָהֹב, גָּבוֹהַּ וּתְכַלְכַל,  בַּהִזְדַהְַרוּת הַהִיא." הזדהרות של הפגישה עם חלקי מולדת שהמקרא מלא בסיפורים על אירועים שקרו בהם, אך הם היו מעבר לגבול בארץ אויב (אז ירדן) כולל הר הבית והכותל, והנה חזרנו אליהם כמו אל כיכר השוק שהייתה ריקה.

הזדהרות שלאחר זריחה

זריחה

ואז נזכר גורי במי שלא רצה לראות לא את הגאולה ולא את המשיח והוא רבי עולא . "ר' עוּלָא פְּסִימִי כְּדַרְכּוֹ , חָזָה מֵרֹאש שֶהִיא  תִּשְוֶה לְכֹבֶד צַעְַרָהּ"  רבי עולא הוא אמורא מהדור השני והשלישי שחי בארץ ובבבל ועליו מסופר :

מסכת סנהדרין עמ צח דף ב' :"אמר עולא ייתי ולא איחמיניה וכן אמר [רבה] ייתי ולא איחמיניה "(יבוא ולא אראנו )-שיבוא המשיח, אומר ר' עולא, אך אני לא רוצה לראותו, כלומר שיבוא אך לא בימי חיי , למה לא רוצה ר' עולא לראותו ,כי אינו רוצה לראות ולחוות את חבלי המשיח, שהם מלחמת  גוג ומגוג שיבשר את משיח בן יוסף שיקדם לזה של בית דוד, אומר לנו גורי כי הוא "חָזָה מֵרֹאש שֶהִיא  תִּשְוֶה לְכֹבֶד צַעְַרָהּ," כלומר ביאתו של משיח תהייה כנאמר בפרקי אבות ה' פס' י"ט  "לפום צערא אגרא" (לפי הצער השכר) כרוכה בצער שיש לו שכר ,אך למה הצער? . על טיבה של אגדה הזויה זו וגלגוליה ההיסטוריים תהו לא מעט, ומכולם תמיד אני נזכר דווקא ביודקה של חיים הזז בסיפורו "הדרשה" המנתח את האגדה כהוכחה שלמעשה רוח העם בגולה יצרה אותה כי לא רצה להיגאל . "חבלי משיח… זהו פרק בפני עצמו, פרק מעניין מאוד… מפני מה מוכרחות. לפי השקפת העם, להיות לפני הקץ צרות גדולות? מפני מה?.. מדוע אי־אפשר בלי צרות? הרי הוא משיח והוא יכול הכול… מדוע לא יבוא מתוך שמחה, מתוך טובה וברכה, מתוך שלום?.. ושימו לב: לא צרות באופן מיוחד על שונאי ישראל, על אומות העולם, אלא דווקא על ישראל! ולאו דווקא צרות, נאמר, בשביל שיחזרו בתשובה וכיוצא בזה, אלא סתם צרות לשם צרות, בלי שום טעם וצורך, צרות רבות כנהר, פורענויות וייסורים שונים". ( הדרשה ,חיים הזז)

אף אנו ציפינו לה גם כאשר כבר התחלנו בבניית היש מאין ואף "עַל שְמָהּ – גאולה-  קָרָאנוּ ,בְּכָל מְקוֹמוֹתֵינוּ, שְמוֹת בָּנוֹת וּרְחוֹבוֹת ", אך בכול זאת"הַשָּנִים הָיוּ קָשוֹת מִשֶשִיעַרְנוּ" (תרצ"ו בכול הארץ  תרפ"ט בחברון ועוד … ועוד…) ממש כשם שהזהירו אותנו "שֶיוּתַּר דָּמֵנוּ כִּצְבָאִים וּכְאַיָּלוֹת אִם נָעִיר וְאִם נְעוֹרֵר אָת הַאַהְַבָה עַד שֶתֶּחְפַּץ ".

כאן שוב לוקח אותנו חיים גורי אל המקורות הדנים  בשאלה כיצד לנהוג לאחר החורבן.

 בתלמוד הבבלי נידון הנושא בזיקה לדברי ירמיהו (כ"ז כ"ב)לגולים בבבל  בהם הוא מאיץ  לנהוג בשגרת יומם ללא ציפיות, וגאולתם תבוא בשעה שיִפַּקְדוּ על ידי אלוהים עצמו.

במסכת כתובות פרק י"ג דף קיא, א בגמרא  "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'" .  גם נושא הפקידה  של ה' הוא נושא לפרשנויות  הבאות לשרת תפיסות עולם של הזרמים השונים בדתנו.  בהמשך למצוטט לעיל מובא הנוסח של שלושת הָהַשְבַעוֹת שהשביע הקב"ה את ישראל בהסתמך על פסוקים משיר השירים החוזרים על עצמם שלוש פעמים וכול פעם היא רמז לשבועה שבהּ הושבענו.

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏יִם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (מגילת שיר השירים, פרק ב', פסוק ז') וכך אומרת הגמרא  (שם שם)  " ג' שבועות הללו למה

"אחת שלא יעלו ישראל בחומה ( שלא יעלו לא"י)

ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם

ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את <העובדי כוכבים> {אומות העולם} שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי"

"אמר רבי אלעזר אמר להם הקב"ה לישראל אם אתם מקיימין את השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה."

אך החל מעליית הבילויים נמצאנו כמי שאינם מקימים את השבועה הראשונה  ו "עָלִינוּ בַּחוֹמָה", לא רק שעלינו בחומה אלא גם הקמנו חומה ומגדל כדי שלא יותר דמנו "כִּצְבָאִים וּכְאַיָּלוֹת" ולא חיכינו "שֶיִּכְלוּ כוֹל הַקִּיצִים" שמחשבי הקץ לאורך הדורות הרבו לחשב.

משיחים הופיעו על במת ההיסטוריה שלנו ,כמו למשל שבתאי צבי שנולד בשבת ולכן התאים לאחד המרכיבים של המשיח, והתאים לחישובי הקץ של מאמיניו. היום אנו יודעים כי עלייתנו בחומה הייתה "בְּאִחוּר נִכָּר" (לאחר השואה)ומה עשינו משעה שכבר עלינו בחומה "הָלַכְנוּ מַכּוֹת" ומאז " לֹא יַחְסְרוּ פֹּה הַהוֹלְכִים וְהַבּוכִים/ צֶאְֶצֵאי יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל שְנֵי הָאַחִים"  (בשיר "סיכוי סביר" עמ' 13 בספר) וגם כול עוד לא השלמנו, מכורח הדברים הִשְתַּלַמְנוּ,וכמו "תַּלְמִידִים טוֹבִים" אנחנו ממשיכים ו "דוֹר לְדֹור מוֹסֵר אֶת הָרוֹבֶה /כְּמוֹ אֶת הַמַּקֵל בְּמֵרוֹץ שְלִיחִים ("סיכוי סביר" שם)ואת   ה "שוֹד וָשֶבֶר, בִּפְרָצִים וּבִצְוָחוֹת," אין צורך להעביר, אלה עוברים בכוח עצמם , כי זה טיבם של דברים למי שהם  "מְדַמְּמִים וּגְאּוּלִים הָיִינוּ , מְדַמְּמִים וּגְאּוּלִים". ובסדר הזה,קודם מדממים ואחר כך גאולים, כי אחרי הדם שנשפך  אנו חוזרים לבנות את מה שבלעדיו לא נזכה לראות כגאולה שאינה מדממת. אך מה הדבר שעלינו לבנות?

על כך מטבענו אנו רבים, המריבות הן באשר אנו "אַלוּפֵי הָרִיב וְהַתַּהְפּוּכוֹת." ריב זה היום הוא כבר עם סממנים של מלחמת אחים כי יש בינינו לא מעט חוֹלֵי הָאַהְַבָה הָאְַנוּשָה ,זו שאינה מוכנה לקבל שום תנאי פרט לקבלת כול המבוקש כאן ועכשיו ,כי כך נכתב  באותו צו הערוך לפנינו על השולחן וצו ההלכה הוא האחד והיחיד שלו חולי האהבה האנושה יכולים להסכים ,מלכות ישראל מן הירדן לים ,ואין הם מסתפקים בפחות. " כְּמוֹ חוֹלֵי הָאַהְַבָה הָאְַנוּשָה לֹא הִסְתַּפַּקְנוּ בְּפָחוֹת" כול האסוציאציות  האקטואליות אפשריות הן ,רק משום שהמחלוקות העמוקות בעם שלנו אינן מופע זמני אלא כנראה מהות.

כאשר מביט בנו מרחוק בלעם בן בעור (במדבר כ"ד ה') הוא מברך: מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל.  ו כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם.

אך כאשר המתבונן בנו מקרוב משה רבנו עצמו החי עִמנו ( שירת האזינו דברים ל"ב ה')הוא אומר : דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל הַ לְיְהוָה, תִּגְמְלוּ-זֹאת עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם:

מי אנחנו אם כן, והאם אנו ערים לכך כי רק כעם המכיר באחדות הגורל שלו כמרכיב החשוב ביותר במהותו כעם, נחזור להיות מי שגורלו נתון רק בידיו שלו.  הניסיון להביא את הגאולה הניסית  כתוצאה של מעשים שייצרו את הקטסטרופה, שתחייב את אלוהי עם הבחירה לפקוד אותנו כמובטח, וְשָׁמָּה יִהְיוּ–עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם, (ירמיהו כ"ז) סופה הבטוח הוא רק הקטסטרופה , כי מי שנעדר מאושוויץ לא יופיע עתה!

את שירו זה "בבקעת הארבל" כתב חיים גורי לפני הסערה המתחוללת עתה בגבעות השומרון וברחובות ערינו. וסערה זו עוד תגבר בשעה שהמדינה שהוקמה באיחור ניכר תגזור את דינם של המבקשים להחריבה, נערים ורבנים כאחד.

————————————————————————————————

כאמור שיר זה הוא הצצה אחת לספר שיריו האחרון של חיים גורי" אַף שֶרַצִיתִי עוֹד קְצַת עוֹד" וכמו שהוא כותב על הכריכה בגב הספר , ספר זה וכול יצירתו הענפה בשירה ובפרוזה שבה העשיר אותנו חיים גורי היא נחמתו האישית בימים אלה.

וְדַע לְךָ שֶהַזְמַן וְהָאויְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם

לֹא יִמְחַקוּ אוֹתְךָ

אַתָּה תִמָּשֵך עָשוּי מֵאוֹתִיוֹת

זֶה לֹא מְעַט

מַשֶהוּ בְּכָל זֹאת 'יִשָּאֵר מִמְּךָ

 

 

 

 

 

 

 

 

נוצרים סוכת שוויון

נוצרים סוכת שוויון

שלושים ושלושה אלף תלמידים מושבתים מזה שלושה שבועות, ואין הם חובשים את ספסלי בית הספר. אך אמצעי התקשורת עוסקים בשאלת חתונתה של בר רפאלי והשמים הפתוחים מעל המרחב האווירי של מקום חופתה. אף שר התחבורה ,ישראל כץ, נזקק לנושא ודרש לקיים את החוק ולשמור על שמיים פתוחים! למה? כי זה החוק במדינת החוק שלנו. אילו היו המושבתים שייכים לקהילת התלמידים של אחינו בני ישראל היו הכול מפסיקים לעסוק בבר רפאלי ואולי אף בשאלת מינוי המפכ"ל ונדרשים לנושא השביתה , והעיתונים היו מרבים להסביר לנו על מה המחלוקת , אך כאשר המושבתים הם ערבים נוצרים ,אין הנושא מקבל את הדחיפות הראויה. וכי אותם הורים שנפגעים הם כוח אלקטוראלי , או אולי יש באפשרותם להפיל את הממשלה ,כשם שיכולים לעשות כול מי שנהנה מהקצבה למערכת החינוך שלו כאילו היה חלק מהחינוך הציבורי, בעוד הוא כמו בתי הספר של העדה הנוצרית בישראל שייך לקבוצת בתי הספר המוגדרים בחוק כ "בית ספר מוכר שאינו רשמי".

הסבר קצר: במדינה רבת עדות ואמונות כשלנו, מבקש כול הורה לתת לילדיו את החינוך שהיה הוא נותן לו היה מתפנה ללמדם, אך לפי שאין הוא יכול לעשות זאת דואגת קהילתו להקים בית ספר שיענה על צרכיו , ואילו המדינה נדרשת לשלם למערכת בתי הספר האלה את התשלומים המגיעים על פי חוק לכול תלמיד ותלמידה. קבעה המדינה כי לפי שאין הם רוצים להשתייך לחינוך הציבורי המעוגן בחוק החינוך בישראל , ייקראו בתי ספר אלה "מוכר שאינו רשמי" ויתוקצבו רק בהיקף של 75% מהתקציב שהיה ניתן להם לולא פרשו מהכלל. את שאר צרכיהם עליהם לגייס בכוחות עצמם או לצמצם את היקף ההוראה ובלבד שלא ידלגו על לימודי הליבה. דבר זה אמור להיות מובטח על ידי הפיקוח על בתי הספר. מספר המפקחים אינו מספיק כדי לכסות את כ 200000 אלף התלמידים בחינוך החרדי (2013) אך חזקה עליהם שיעמדו בכול התנאים שאי אפשר שלא לגלות שהפרו אותם. בערך כמו שאנו מגלים מי מתלמידי הישיבות עובד נוסף ללימודיו ולכן ניתן לו פטור משרות צבאי. על בעיית הפער בין ה75% ל 100% התגברו בחינוך החרדי באמצעות ההסכמים הקואליציוניים וכך מערכת ענפה זו יחד עם החינוך החרדי של מעיין החינוך התורני של ש"ס מקבלים את ה100% על פי מספר התלמידים שלהם. תקציב בתי ספר אלה היה ב2012 קרוב לשני מיליארד שקלים, ומ2008 חייבות הרשויות המקומיות לתמוך בבתי ספר אלה כמו שהם תומכים בכול בית ספר אחר הנמצא בתחום הרשות. חוק זה נקרא חוק נהרי ( ח"כ מטעם ס"ש ב2008 מי שהיה סגנו של יוסי שריד קודם לכן וכונה על ידו "עציץ במשרד החינוך) ומה אמרה על חוק זה מי שהייתה שרת החינוך באותה שעה, יולי תמיר,   "מערכת החינוך הממלכתית היא תשתית שמלכדת את כל אזרחי המדינה. אם נחליש אותה, נסכן את הלכידות החברתית והתרבותית שלנו. בתי־ספר פרטיים, שלא ברור מה יהיו התכנים בהם, יקומו באופן עצמאי, בלי החלטה של המדינה או של העירייה, ואז לא תהיה לעירייה ברירה אלא לתמוך בהם. בתי־הספר הפרטיים האלה ימצאו דרך לקיים חיים מקבילים לממלכתיים – אבל ממומנים על־ידי המדינה והעיריות"

ואכן קמה לנו מערכת מקבילה של ציבור שבהגדרתו אינו ציוני והחינוך הציבורי הולך ונחלש גם מספרית וגם על ידי בתי ספר פרטיים נוספים תחת כותרות כמו "בתי ספר ייחודיים" בתי ספר דמוקרטיים , בתי ספר על אזוריים , ועוד יצירות שדרכם בורח הציבור החילוני ממערכת שאינה יודעת להגן על עצמה.

השנה באים אם כן, בתי הספר הנוצריים שבהם יש אפשרות ללמוד מגיל הגן עד לסוף כיתה י"ב, ושבוגריהם זכאים לתעודת בגרות איכותית יותר מבתי ספר יהודים רבים ברחבי הארץ , והם משתלבים אחר כך במערכת התעסוקה בארץ ברמות הגבוהות כולל רפואה , ויש בין בוגרים אלה גם מי שמצטרפים לצה"ל , והם מבקשים שוויון לפני החוק, ולהיות "מוכר שאינו רשמי" המקבל 100% הקצבה וכך תתוסף לבנה נוספת למצבת החינוך הציבורי שלנו שמצטמק ועל פי התחזית ל2019 החינוך הדתי והערבי יהיו הרוב בהפרש של כמאה אלף תלמידים.

במחקר שהזמין משרד החינוך כותבת נוגה דגן במסקנתה" ההפרטה חותרת תחת יכולת משרד החינוך להנהיג מדיניות חינוכית השואפת לקדם את כלל התלמידים והיא מאיצה את ההתבדלות המעמדית האתנית והתרבותית,ומי שניפגע הם הקבוצות החלשות"021

שביתה זו עוסקת אם כך בשאלה הרת גורל למדינת ישראל, -גורלו של החינוך הציבורי-

כול עוד נבקש לשמור על השוויון לא ניתן יהיה שלא להיענות לדרישת הנוצרים, ולכן הם גם עונים למציעים להם להצטרף לחינוך הציבורי כי הדרישה מהם לוותר על היותם בתי ספר כנסייתם ,המקבלים מהם גם עזרה, היא דרישה שעליהם להחליט עליה עם הקהילה שלהם, אך בינתיים הם דורשים שוויון.

אם כן מתנהל משא ומתן ומנסים להגיע לפיתרון על ידי נוסחה שתכתב באותיות הקטנות של עורכי הדין שיעבדו משני הצדדים, אולי יימצא פיתרון כזה ,אך הוא לא יהפוך את מימי הירקון ונחל אלכסנדר למים טהורים שמותר לשתות מהם.

מה הפיתרון?

אחד ויחיד, כול בית ספר שיבחר שלא להיות חלק מהחינוך הציבורי הוא בהגדרה בית ספר פרטי.ככזה עליו לדאוג לעצמו בכול מובן ואף לעמוד בתנאים לפתיחת בית ספר, תברואתיים ,מבניים ,ואז ללמד על פי תוכניתם ולממן זאת. הקצאת משרד החינוך שאמורה  הייתה להיות מופנית לאותם תלמידים תועבר לרשויות שבהם קמו בתי הספר הפרטיים האלה, ואלה ישקיעו אותם בבתי הספר הציבוריים שבתחומם כדי שיוכלו להתחרות עם הפרטיים. כול פיתרון אחר של הטלאה והגדרה חדשה לא ישנו את המגמות והמציאות שתוארה. קברניטי המדינה של שעה זו סופם לעמוד למשפט ההיסטוריה, על שעסקו בנושא של חמש יחידות מתמטיקה ולא בשאלת עתיד החינוך הציבורי במדינת ישראל.

ה"סרדינים" קצה הקרחון

מאז ומתמיד מחאת הורים כנגד מערכת החינוך היא דוגמה של מחאת בעלי עניין שאינם גם בעלי הבנה מעמיקה במשמעות המעשית של מחאתם. מחאת ה"סרדינים "היא אחת מאותן מחאות שההיענות להן, היא מורכבת ביותר ותחייב את משרד החינוך למהלכים רבים נוספים שיצריכו היערכות מוקדמת , בתחום הבנייה ובתחום הכשרת המורים העובדים במערכת, וכן הכשרה של מורים רבים נוספים, מה שבהכרח יזרים למערכת מורים חדשים, וכול אלה ישפיעו על איכות ההוראה, שכבר היום מזוהה כטעונת שיפור, אותו שיפור שמחאת הסרדינים מציגה כבלתי ניתנת להשגה כול עוד הכיתות הם צפופות עם 40 תלמידים בכיתה ,ושכביכול נמצאת מעבר לפינה ,אם רק יצמצמו את מספר התלמידים בכיתה. מבחינת מצב העומס בכיתות נמצאת ישראל במקום הרביעי בעולם אחרי סין יפן וצ'ילה.Pacific_sardine002[1]

זוהי כמובן אחת ההנחות היותר מוטעות אם לא לומר המופרכות. כול מי שמניח כי בכיתה של 32 תלמידים יימצאו מורים שונים מאיזו שהיא בחינה מהמורים שעמדו קודם לכן מול כיתה של 40 תלמיד, ברור שאף פעם לא היה מורה בכיתה כזו. הטענה כאילו בכיתות ה"קטנות" יהיה לכול תלמיד יותר זמן לבטא את עצמו, מדבר למעשה על תוספת של שני תלמידים עד ארבעה, שייטלו חלק בדיון בכיתה, וזה הבדל חסר כול משמעות מבחינת כול הטענות המוזרות המושמעות היום בדיון הציבורי. מורה שלא מצא פנאי בגלל עומס העבודה להכיר מקרוב את תלמידיו לא ישנה דבר בהתנהגותו הפדגוגית, כאשר יעמוד מול כיתה של 32 תלמידים.

אז הבה נעשה קצת סדר בדברים, ונראה במה מדובר.

כיום מספר הכיתות במערכת שבהן קיימת צפיפות של 40 תלמידים בכיתה מוערך ב14000 כיתות בכול שכבות הגיל ובכול המגזרים, הרוב כמובן נמצא בחינוך היסודי ובחטיבות הביניים.(נניח כרגע להתפלגות בין מגזרי החינוך השונים) על פי החישוב הפשוט כול ארבע כיתות שיופחתו בהן 8 תלמידים תגרום לבניית כיתה חדשה (סך הכול בין 3000 ל 4000חדרי כיתות )גם ארגונית וגם מבחינת המבנה, וגם מבחינת המורים שיצטרכו ללמד בכיתה כזו. יש כמובן הבדל  בין כיתת אם בחינוך היסודי לכיתה בחטיבת הביניים, ששם מדובר ביותר ממורה אחד, מכול מקום כול כיתה כזו מחייבת בין מורה עד שני מורים נוספים בהיקפי משרה שונים. וכמובן גם הבנייה עצמה, עם אישורי בנייה בשטחים ציבוריים,כול אלה עם עלויות הכשרת המורים החדשים ותחזוקה נוספות עשויות להגיע לתוספת תקציב של 5 מיליארד שקלים ומשך הפעלה הדרגתית של ארבע שנים לפחות.

מאחר ומשך זמן זה לא יספק את ההורים ה"חזקים" בחינוך הממלכתי הכללי במרכז ,צריך יהיה להתחיל בקביעת קריטריונים להפעלה המדורגת, ומרגע זה ואילך הנושא הופך להיות פוליטי. אילו הייתה נמדדת המצוקה כשלעצמה ייתכן מאוד שדווקא בתי הספר במגזר הערבי היו אמורים להיות ראשונים, משום שאחד הקריטריונים יהיה ודאי היקף החינוך האפור במגזרים השונים שבאמצעותו כבר נפתרת הבעיה להורים ה"חזקים".   כיתה של פעם

שאלה חשובה לא פחות היא מה אומר המחקר על הקשר בין גודל הכיתה להישגים הלימודיים. נושא זה נחקר רבות משום שהוא נתפס כנושא חשוב לא רק בארץ אלא בעולם כולו. כול המחקרים בנושא שניסו לבודד את שאלת גודל הכיתה וההישגים הלימודיים לא מצאו שיש יחס הפוך בין השניים , לאמור, ככול שהכיתה קטנה יותר ההישגים גבוהים יותר, וזאת עד לקו החיתוך של 20 תלמידים בכיתה. כיתה של 20 תלמידים כבר מאפשרת ארגון כיתה שונה, מהלכים דידאקטיים ופדגוגיים המתאימים לכיתה כזו, ואלה יושגו כמובן רק אם המורים הוכשרו לעבודה בכיתות קטנות כאלה. היות שכיתות קטנות כול כך הן כרגע אוטופיה ברור שאין לצפות לשום מהפכה משמעותית בצמצום שמדובר בו כרגע, ודאי לא לאותם תלמידים השייכים לחלק הנמוך ברצף בכול כיתה וכיתה.

ממוצעים כידוע לנו אינם מספקים מידע מועיל ואפשר לטבוע גם בנהר שממוצע העומק שלו הוא מטר אחד.בכול זאת כדאי לדעת שממוצע גודל הכיתה בישראל הוא 27 תלמידים לכיתה ( מרכז המחקר והמידע של הכנסת) כיצד אם כן הגענו לממוצע שכזה. פשוט מאוד. במדינה שמאפשרת קיומם של זרמים בחינוך וגם תת זרמים בחינוך החרדי, יש כיתות של פחות מ10 תלמידים לכיתה ופעמים אף פחות מ5 תלמידים. שום מדינה בעולם אינה מספקת אפשרויות כאלה ועוד במימון ציבורי . למימון זה יש כמובן מחיר המתבטא גם בגודל הכיתות במרכז ובחינוך הערבי, וגם באיכות ההוראה במקומות אלה. נניח לרגע רק לצורך הדיון כי יימצא הרצון והכסף לבצע ללא כול אפליה את המהלך של צמצום הכיתות, ויוזרמו למערכת כול המורים החדשים שימלאו את הצרכים הנוספים, יחד עם מבני הכיתות החדשים העומדים בכול התקנים, כולל מבני בטון עבה בגגות בדרום ובצפון, איך לדעתכם תיראה ההתפלגות של המורים החדשים מבחינת פיזורם במדינה. או במילים ברורות יותר כמה מהמורים הטובים ילמדו במרכז וכמה מהם יגיעו לפריפריה, בהנחה שסולמות השכר יישארו כפי שהם היום. נכון, זו הייתה שאלה רטורית.

כך עולה השאלה האם יש מטרות שמערכת החינוך צריכה לאמץ , הרבה לפני צמצום מספר הכיתות, וזאת על מנת לשפר את איכות ההוראה בתנאים הקיימים.

בממשלה החדשה נולד מושג חדש "ארגז כלים". זה אותו ארגז שבו אמור להימצא כול כלי נצרך לאומן בעבודתו, והמורה בין השאר הוא גם אומן לא פעם.המורה  כדי שיצליח לעשות את מה שמיכאל אנג'לו עשה  כשבנה את פסליו האלמותיים, כדבריו של הפסל הוא רק הסיר מגוש השיש את אותן חלקים שהסתירו  את הפסל שלו. גם המורה צריך להסיר חסמים ,ופעמים דווקא צריך להוסיף  חלקים , ובארגז הכלים צריכים להיות הכלים המתאימים גם להסרת מפגעים וגם להוספת דעת  בעזרת הוראה איכותית. כדי שהמפגש בין המורה לתלמידיו בכיתה בכול יום נתון יהיה מפגש מפרה ומעורר מחשבה וחוש ביקורת וחוכמת יצירה  עד כמה שאפשר יותר.

שרי חינוך רבים נטו לחשוב כי ככול שישקיעו יותר בתלמיד ,מטרה זו תושג. גם חישובי אנשי הכלכלה היו תמיד מוטים לחשב את הפרט הזה בהשוואה לאומות העולם המערבי שאליהן אנו רוצים להידמות . זו אחת הטעויות הנפוצות הנובעת מתפישת התלמיד כלקוח שיש לרצות אותו , ואז כמובן טוב להראות לכול העולם כמה השקענו בתלמיד הזה.  זו טעות כול כך נפוצה עד שהיא כבר מקובעת בתודעה כאמת שאין מתווכחים איתה. אך היגיע השעה להעמיד בראש סדר העדיפויות שלו את המורה , כפי שכבר למדנו מהמקורות שלנו : סדר קודשים, מסכת כריתות: (ישעיהו ל) והיו עיניך רואות את מוריך

פסוק זה מקבל את הפרשנות הבאה בספרו של פאסי סאלברג "לומדים מפינלנד" (עמ' 24) " המסר העיקרי של ספר זה הוא שהדרך לשיפור מערכת החינוך כוללת את שיפור כוח ההוראה: הגבלת הבחינות למינימום ההכרחי והצבת אחריות לפני אחריותיות" ובהמשך (עמ' 71)מוסיף המחבר ואומר" ההנחה הרווחת עוד בתחילת הרפורמה החינוכית הייתה שהוראה היא גורם מפתח ללמידת התלמידים בביה"ס ולא סטנדרטים,הערכה או תכניות חלופיות." בהמשך מספר המחבר על הלמידה ההדדית של בתי הספר אלה מאלה. במילים ברורות ופשוטות, המפתח לכול שינוי אינו מבני אלא כוחות ההוראה ואיכותם. מכאן כמובן מתבקשת שוב המסקנה כי במורים יש להשקיע. ההכשרה להוראה היא רק ראשית הדרך ולא סופה .מכאן ואילך חייבת לפעול מערכת השתלמויות חובה ממוסדת וממומנת על ידי משרד החינוך.

כן זה אותו המורה המושמץ שכול אמצעי התקשורת זורקים לפתחו את תחלואי החברה כאילו הוא סוכן השינוי היחיד ובעל יכולות הקסם  לשנות דברים בחברה, כאשר הכוחות הפועלים והמשפיעים בה הם חזקים הרבה יותר .מצפים מהמורים להיות המופת שהחברה נעדרת אותו , כולל נבחרי העם ופקידיו הרמים שבימים אלה קלונם  נחשף מידי יום.לכן לפני צמצום מספר התלמידים בכיתות הייתי מפנה משאבים לבדוק מה חסר בארגז בכלים של המורה כפי שהוא היום בשעה שהוא מסיים את הכשרתו. מה מארגז הכלים ההכרחי לא ניתן לו במסגרת הכשרה זו. אגב , החלק החסר הזה הוא מן הגורמים הראשיים לפליטתם של המורים החדשים אל מחוץ למערכת,וכשהם עוזבים הם נשבעים לעצמם לא לחזור אליה, וגם לדאוג שילדיהם לא יחזרו על אותה טעות. גם טעות כלכלית וגם טעות

בנטילת משימה שאי אפשר לעמוד בה.

ועתה לכלים שאינן בארגז הנזכר. לכול בית ספר יש הנהלה שמאיישים אותה מנהל וסגנו, גם רכזי חטיבות ועוד רכזי משימות מוגדרות, לצידם מסייעים היועצים החינוכיים ומחנכי הכיתות, מי מנושאי תפקידים אלה קבל הכשרה ייעודית פרט ליועצים שלמדו נושא זה בלימודים האקדמאים שלהם. אף לא אחד !!!

לכן את המשאבים שעשויים להינתן לצמצום מספרי התלמידים הייתי מפנה למיפוי מערך השתלמויות  החובה שיפעל על בסיס קבוע כדי שיסייע להשלים את מה שמסגרות ההכשרה אינן נותנות. בבדיקה זו גם נגלה כי נושאי התפקיד החשוב ביותר בבתי הספר בתחום הדידאקטי שמעולם לא הוכשרו לתפקידם זה,הם רכזי המקצוע. תארו לעצמכם אחיות חדר ניתוח שלא הוכשרו לעבודה זו והן שם ליד הרופאים. מצב כזה לא ייתכן משום בחינה ,לא מעשית ,לא ציבורית ולא חוקתית, אך בבתי הספר רכזי המקצוע הם ממש במעמד כזה, נכון קיים ההבדל החשוב שאין הם עוסקים בחיי אדם אלא רק בחינוכו , ושתוצאות עבודתם מתגלה אם בכלל ,רק בתום שנים רבות לאחר שתלמידיהם עזבו את המערכת. רכזי המקצוע אמורים להיות אלה שיבטיחו את מסד מערכת החינוך והוא " איכות ההוראה".  עבורם יש להקים מערך השתלמויות חובה במסגרות שתפעלנה על בסיס קבוע.  ועוד נושא להשקעה דחופה הוא שאלוני בחינות הבגרות.( לא נושא ההדלפות) תחום ידע עצום השייך לטסטולוגיה, ואין המורים שולטים בו , והדבר מקבל את ביטויו לא רק במבחנים שוטפים בבתי הספר אלא גם בבחינות הבגרות עצמן. ניסוח השאלות במיוחד בתחום מדעי הרוח והחברה , פעמים רבות מטעה ולכן גם מכשיל, ויש בו לא מעט כשלים של ניסוח, ואף כשלים לוגיים שאינן מביאים כבוד למערכת. על נושא זה כבר כתבתי לא מעט מאמרים ..ראה למשל את מאמרי  על השימוש הבלתי סביר בהוראת "הסבר"  בבחינות הבגרות,

.

lib.toldot.cet.ac.il/didact/pages/item.asp?item=19383

איני יודע איך תסתיים הפרשה והמחאה נגד הכיתות העמוסות, וזאת משום שהפוליטיקאים יאלצו ,מן הסתם,  ללכת לקראת האזרח המוחה, אך אני יודע שכול החלטה שתתקבל, תהייה כמוסת הרגעה עד למבחנים הבין לאומיים הבאים שיראו כי דבר מהותי לא השתנה. כול מה שהצעתי מחייב מהלכים רבים לטווח ארוך ומקבלי ההחלטות חייבים לפעול ברוח הפסוק מפרקי אבות  ב,יט  [טז] "הוא היה אומר, לא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה"  האם יש לכך סיכוי?

חברות במחיר התאבדות – לא!!!

תזכורת מימים של הכרעות  גורליות ליושבי הארץ הזאת, וכמה אנלוגיות היסטוריות.

הכותרת היא תמצית המשפט שאמר דיפלומט ישראלי לנציג בכיר של הממשל במדינה ידידותית  כאשר הוצגה לו דרישה ששני הצדדים,כמסתבר, לא יכלו לקבל מה שביקשו. צד אחד לא היה מוכן לקבל סירוב ,והצד השני לא  יכול היה לתת הסכמה.

תיאור קצר זה של הדברים  עשוי בימים אלה להיראות מוכר, כאילו הוא שייך למחלוקת שלנו אם ארה"ב  על הנושא האקטואלי של סכנת ההתחמשות של אירן בנשק גרעיני, או  על התנאים למו"מ  על שיחות שלום לקראת הקמתה של מדינה פלשתינית. אך דברים אלה נאמרו שנים רבות קודם לכן, ליתר דיוק –לפני  67 שנים .

במקור נאמר המשפט בשפה האנגלית וזה היה נוסחו :   WE WOULD NOT COMMIT SUICIDE TO GAIN FRIENDSHIP

[אנו לא נבצע מעשה של התאבדות כדי לזכות בחברוּת  ( מתוך "דבר דבור 48 " בהוצאת העמותה למורשת משה שרת , עורכים יעקב ורינה שרת 2013 עמוד 9 וההערות מס' 18 ו 19 )]

מי היו אם כן הנפשות הפועלות בדרמה הנרמזת כאן, ומה היו הנסיבות לאותה תגובה.

הדיפלומט ,נציג היישוב אז, היה משה שרת והנמען היה  ג'ורג' מארשאל  מזכיר המדינה  (שר החוץ)בממשלו של הנשיא הארי טרומן.הדברים נאמרו בפגישתם בוושינגטון בשמונה לחודש מאי 1948. זהו אותו ממשל שב 29 לנובמבר 1947 היה בין מצביעי ה"בעד" באוּם על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל לשתי מדינות ,אחת יהודית ואחת ערבית. (היום קוראים לה פלשתינאית). מה היו הנסיבות? מה השתנה בעמדה האמריקאית מאז ה כ"ט בנובמבר 1947. מה התרחש באותה שעה בארץ , ולפני מה עמדנו?

שר החוץ

מארשל ייצג באותה שעה את המדיניות האמריקאית בראשיתה של המלחמה הקרה בין שני הגושים של אותם ימים ,(ברה"מ וארה"ב). ארה"ב ראתה במזרח התיכון אזור השפעה חשוב שלה. בפועל פעלה ארה"ב לגיבוש בריתות ומערכות הגנה אזוריות של מתנגדי הגוש הקומוניסטי, ומדינות ערב נתפסו כחוליה חשובה בגיבוש המדינות המתנגדות לברה "מ ומגמות ההתפשטות שלה.( בפברואר  1948 סופחה למעשה גם צ'כוסלובקיה לגוש הקומוניסטי, מהלך שבשעתו היה סימן דרך למגמותיו של סטאלין)

מדינות ערב ( סוריה, עיראק, לבנון, מצרים, ירדן) איימו במפורש לסכל את ביצוע תוכנית החלוקה שנקבעה באום בכ"ט בנובמבר 1947, ולמנוע בכוח את הקמת המדינה היהודית. למעשה המלחמה על הקמת המדינה כבר הייתה בעיצומה , שכן ערביי ארץ ישראל כבר פתחו בה, במה שנקרא אז מלחמת התחבורה, לאמור שיבוש כול דרכי הקשר בין היישובים, על ידי מארבים וירי על דרכי התחבורה. ראשיתו של המאבק היה דפנסיבי ולא נחל הצלחה. הכרזת מדינות ערב כי יצטרפו למאבק בתום המנדט הבריטי, עוררו את החשש כי היישוב היהודי יוכרע , ואף גרוע מכך.אלה הנסיבות בהן במחלקת המדינה בארה"ב פתחו במאמץ להקפיא בשלב זה את התהליכים להקמת מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל. ההצעה הראשונה של ארה"ב  הייתה להקים בארץ משטר נאמנות , שמשמעותו המעשית היא לדחות את ביצוע תוכנית החלוקה. לצורך זה פעלה ארה"ב לכינוס מחדש של עצרת האומות המאוחדות. הצעה זו לא זכתה לתמיכה של שאר המעצמות, ומדינות ערב באו עם הצעה חדשה לוועדה הפוליטית של העצרת הכללית. למסור את נושא הקמת המדינות בארץ ישראל, לבית הדין הבין לאומי של האג.

ההצעה נידונה ונדחתה ברוב של 21 קולות כנגד 20 קולות. רוב של קול אחד. אכן מדובר באותה האג שגם בימים אלה מנופפים בה כנגדנו ברמאללה.( איזה הבדל !!!)    ואז ניסתה ארה"ב מהלך נוסף. היא היציעה לצדדים הנלחמים הצעה  להפסקת אש לשלושה חודשים, ( המושג האנגלי היה truce   שתורגם

אצלנו גם כהפוגה) המכוונת למעשה לנו ולערביי ארץ ישראל.  למעשה פחדו בארה"ב כי אם שתי המדינות יוקמו על ידי הכרזות של שני הצדדים ומדינות ערב יתערבו במלחמה המתחוללת לצד ערביי ארץ ישראל, תתפתח מלחמה מקיפה שעוד מדינות ייגררו לתוכה, וזאת בדיוק שלוש שנים מתום מלחמת העולם השנייה, ופחות מכך באשר לארה"ב שעבורה נגמרה המלחמה רק באוגוסט 45 לאחר הפצצת הירושימה ונגסאקי.

צבאותיה של ארה"ב  היו מפוזרים באירופה ובמזרח הרחוק. למעשה באותם ימים לא הייתה לארה"ב כול עתודה שתוכל להתערב באיזה שהוא קונפליקט בין לאומי, אפילו לא ככוח הכופה הסדר על הצדדים. תנאי הפסקת האש שהוצעו על ידי ארה"ב ( לאחר משא ומתן גם עם הצד הערבי) היו בלתי קבילים בעליל. למשל , קביעת מספר מוגבל של עולים לארץ בחודש – 1500 .כאשר מה שקראנו שארית הפליטה נמצאת במחנות עקורים ברחבי אירופה לא היה שום סיכוי שההצעה תתקבל על ידי נציגי היישוב.  באשר למגורשים לקפריסין שמנו אז 24000 מגורשים היציע ארה"ב שהמגורשים יועלו מיד.  כמו כן כללה ההצעה את התנאי  שאסור יהיה להעלות כוח לוחם ולאמן אותו, ועל ארץ ישראל יוטל אמברגו נשק ,על שני הצדדים.סעיף 6 של ההצעה קבע מפורשות כי "לא ייעשו שום צעדים על ידי אף צד כדי להכריז על מדינה ריבונית  בארץ ישראל או בחלק ממנה וכן שהצדדים לא יבקשו הכרה בין לאומית לעצמם."

את האמברגו לא ניתן היה לכפות על מדינות ערב שרכזו כוחות ונשק רב על גבולות המנדט הבריטי. (ירדן כבר הייתה עצמאית  מ 1946) לכן הסכמה לסעיף זה הייתה למעשה ,הסכמה על אמברגו נשק רק על הצד היהודי, כאשר מדינות ערב פתורות ממנו, למרות הכרזתן כי מיד עם צאת הבריטים  הם יפלשו ויהפכו לכוח לוחם.

אלה הנסיבות בהן מחליט משה שרת,אז שרתוק, לצאת לוושינגטון ולפגוש את מזכיר המדיה, ג'ורג' מארשאל , ולברר מה היא עמדת ארה"ב לאשורה. האם היא נסוגה מתמיכתה ביישום החלטת כ"ט בנובמבר או רק מבקשת להשהותה. באותה עת, מבחינה צבאית, יחסית לראשית המאבק היה מצבנו טוב יותר לאחר שכוחות המגן (צה"ל עוד אינו קיים) עברו גם לפעולות התקפית ולא רק הגנתית, אך  כול עוד לא הסתיים המנדט הבריטי לא ניתן היה להביא לארץ את הרכש הרב שחיכה בנמלי חוץ לארץ.

על פי סיכום שערך בן גוריון ביומן המלחמה שלו לתאריך שבעה למאי 48 עמדו לרשות היישוב רק 29000 לוחמים כאשר הם מחולקים כך :  בגולני, כרמלי, אלכסנדרוני, קיריתי, גבעתי, עציוני, הראל, (כול יחידה כזו משויכת לאזור מוגדר בארץ)סך הכול 16400 אנשי צבא, ובהגנת היישובים 13500 אוחזים בנשק. לכוחות המגויסים רק 60% מהם מחומשים עם תחמושת לשישה ימי לחימה, השאר מגויסים ללא נשק. סך הכוך 29000 איש . על דלות החימוש והתחמושת ניתן ללמוד מההערה של בן גוריון ,ביומן המלחמה שכתב כול יום,  על מה שחסר בתחום הרכב "יש מחסור בכלי רכב (דרושים 1200 כלי רכב לצבא) ודלק(יש רק 70000 גלון) ( מימין תותח  צה"ל 60 מילימטר לפני בא הרכש)תותח 60 ממ

 אלה היו הנתונים כאשר משה שרת עומד לפגוש את שר החוץ של ארה"ב ולשמוע על הצעתו להפסקת אש.  מיד עם הגיעו לארץ נפגש שרת עם בן גוריון בביתו בתל אביב ודווח לבן גוריון על מה שאמר לו ג'ורג' מארשאל וכן על הצעתו להפסקת אש, ושרת אף  הוסיף "ואני חושב שהוא צודק"  בן גוריון ביקש ממנו למסור את אותו הדוח למנהלת העם, אך השביע אותו לא לומר את ארבעת המילים האחרונות.( "בן גוריון- דמותו של מנהיג- אניטה שפירא הוצאת עם עובד עמ' 134) שרת מלא  את בקשתו של בן גוריון בדוח שמסר ביום 11/5/48  בפני מרכז מפאי בהתכנסותו בתל אביב , וסיים כך " מה יהיה למחרת ההכרזה- מי נביא ויגיד,ברור שתהיינה צרות צרורות ונצטרך לעמוד בצרות אלה, ובוושינגטון יהיה מי שיאמר "הזהרתי אתכם"  .

על פי דווחו במרכז מפאי ביום 11 למאי 48 ושוב למחרת בפני מה שכונה אז הי"ג , דהיינו הממשלה הזמנית שנקראה בשם זה דווח משה שרת כי ג'ורג מארשל דרש בשם ארה"ב שלא נשתמש במושגים של ריבונות בשום מסמך רשמי.

מארשל: "אתם עכשיו חזקים ,אולם היזהרו מלסמוך על הניצחונות הראשונים, אני בעצמי איש צבא. אני מזהיר אותך מלהקשיב יותר מידי לעצת שרי הצבא שלך. תשקלו היטב. הנימוקים שלכם הם נימוקים שקולים מאוד , אני מבין אתכם היטב למה אתם חוששים ומדוע אינכם נוטים לקבל את הדרך שאנו מציעים , אבל אתם לוקחים על עצמכם אחריות חמורה מאוד, המלחמה שלכם רק התחילה  מי יודע מה יהיה בסופה, תשקלו היטב את העניין"

ההצעה אליה מתכוון שר החוץ היא הצעת ארה"ב להפסקת אש לשלושה חודשים שהוזכרה לעיל. בפגישה זו נוֹכֵחַ גם סגנו של מארשאל, לוויט, והוא הוסיף  : אתם סומכים יותר מדי על זה שהלגיון הערבי (צבא ירדן) לא יפגע בכם, שתבואו לידי הסכם עם עבדאללה. תתחיל פלישה ותהיו בצרה- אז אל תבואו אלינו בטענות. ואומנם יומיים לאחר פגישה זו (13/5/48)יוצאת גולדה מאיר

לפגישה שנייה,  עם המלך עבדאללה, כדי לבדוק האם ניתן למנוע את פלישת ירדן לאחר תום המנדט הבריטי.זאת כשבעה חודשים לאחר פגישתם הראשונה בתחילת נובמבר 47. (תעודות מדיניות ודיפלומטיות מס 483 עמוד 759 ). שרת בהופעתו לפני מינהלת העם לא כלל את המשפט שהיה תשובתו למארשל שהיישוב בארץ לא יוכל להסכים לחברות עם ארה"ב תמורת התאבדותו . (משפט זה מופיע  בתעודות הדיפלומטיות באנגלית)

. מפקידים אחרים בממשל שמע שרת איומים של ממש כמו " אנחנו לא ניתן ליהודים לנהל מלחמה שאיננו רוצים בה, בדולרים שלנו" רמז ברור ומפורש לעצור את כספי המגבית , אותם כספים ששימשו את הרכש ושאר צרכי המלחמה. אם דברי מארשל וללויט היו ניתנים לתרגום כדברים של שותפים לחרדה הרי כאן כבר יש איום של ממש.

שרת השיב למארשל ולוויט  כי הם מעריכים מאוד את חוות הדעת ששמעו ,והוסיף, אם נקבל החלטה אחרת –זה לא מפני שלא התחשבנו בשיקול דעתכם.משה שרת ובן גוריון

מיד לאחר פגישה זו יוצא שרת לארץ דרך אתונה כדי לדווח  לבן גוריון למרכז מפאי ומנהלת העם ביומיים רצופים לפי סדר זה ב11 למאי וב 12 למאי, על מצבנו הבין לאומי והצעת הפסקת האש של ארה"ב שעשויה לקבל גם גושפנקא  של מועצת הביטחון. כול זאת בטרם קמה מדינה, והיישוב כבר נמצא במלחמה של להיות או לחדול, מול ערביי ארץ ישראל החל מהיום שלמחרת החלטת האוּם על חלוקת הארץ בכ"ט בנובמבר 47 .

כאמור ההנחה שאולי ניתן יהיה למנוע מירדן מלפלוש יחד עם שאר מדינות ערב מביא את בן גוריון להחלטה לבקש מגולדה מאיר לצאת לפגישתה השנייה  עם המלך עבדאללה.

אך בטרם תיאור מסעה של גולדה מאיר לפגישה השנייה עם המלך עבדאללה נראה מה קורה באותה שעה בוושינגטון.( מרדכי נאור-כוכבים ופסים בא"י 1840 1948 ) כזכור כבר בחודש מרץ ב19 בו בשנת 48 מציע שגריר ארה"ב באוּם לדחות את ביצוע החלוקה ולכנס עצרת מיוחדת שתתכנן משטר נאמנות, שבהמשך לאחר שנכשלה הפכה להצעה של הפסקת אש. התגובות בארץ היו קשות בן גוריון הכריז "אנו המכריעים את גורלנו בארץ –המדינה היהודית קיימת ותתקיים אם נדע להגן עליה"  הכותרת בעיתון דבר הייתה דומה " בכוחנו אנו תקום המדינה גם עתה, לא נקבל על עצמנו שום שלטון זר"  הנשיא ,הרי טרומן, לא היה שותף למדיניות של מחלקת המדינה שלו, אך ב12 למאי 48 הוא כינס התייעצות שבה השתתפו מארשל וסגנו ושני עוזרים שלהם ליד הנשיא היה יועצו המשפטי קליפורד שתמך בעמדה של היישוב . בישיבה זו אומר בין השאר מארשל לנשיא" היהודים יצביעו עבורך אך בשאר הגזרות תינזק " הנשיא מאזין  ואינו מגיב. הוא מסיים את הישיבה באמירה טרם קיבלתי החלטה המשיכו לחשוב על הנושא. באותה שעה שבה מתייעץ הנשיא טרומן עם מחלקת המדינה ,נערכת גם הישיבה המכרעת בתל אביב ועליה מיד בהמשך.

עבדאללה

על פגישותיה עם המלך עבדאללה מספרת גולדה מאיר בספרה האוטוביוגרפי "חיי" (עמודים  158 ואילך) באותה שעה גולדה היא אישה בת 50 ואם לשני ילדים מבוגרים , דרכה אמורה לעבור דרך נהריים שבבקעת הירדן אליה תגיע מחיפה תוך כדי החלפת מכוניות להבטיח שלא עוקבים אחריה ,וזאת בשטחים מאוכלסים בכפרים ערביים ,כאשר הגליל לא שוחרר עדיין.

הפגישות עם עבדאללה מלך ירדן ( עבדאללה בן חוסיין 1882- 1951 מלכה הראשון של ממלכת ירדן) נשארו שנים רבות סודות שמורים מכול משמר . זאת גם שנים רבות אחרי שעבדאללה נרצח , כנראה בידי שליחי המופתי הירושלמי. עבדאללה נרצח במסגד אל אקצה בשעת תפילתו בשנת 1951 .על פגישותיה אלה מספרת גולדה מאיר  כך:

"האם הפגישות איתי היו אחראיות למותו, אין איש יודע עד היום." [נאצר אמר פעם לאיש ביניים ששוגר לקהיר " אם בן גוריון יבא למצרים לשוחח איתי הוא ישוב הביתה כגיבור מנצח , אבל אם אני אסע אליו יהרגו אותי בשובי" ](זה בדיוק מה שקרה לממשיכו אנואר סאדאת)

"בפעם הראשונה נפגשתי עם עבדאללה  בתחילת נובמבר בשנת 1947" .כך כותבת גולדה מאיר בספרה הנזכר," הוא הסכים להיפגש עימי בתפקידי כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בבית אחד בארם נהריים שעל הירדן ליד תחנת החשמל ההידרו חשמלית של חברת החשמל לארץ ישראל. באתי לפגישה עם אליהו ששון. עבדאללה איש גוץ  מאוזן מאוד ובעל קסם רב. הוא הבהיר במהירות את עיקר העניין:

 

הוא לא ייתן את ידו לשום התקפה ערבית עלינו,הוא תמיד יישאר ידידנו ,וכמובן הוא רוצה בשלום יותר מכול דבר אחר. אחרי הכול,אמר, יש לנו אויב משותף ,המופתי של ירושלים חג' אמין אל חוסיני. ואם אין די בזה הוא היציע שניפגש שוב אחרי ההצבעה באוּם. המומחה שליווה אותי,לפגישה השנייה היה עזרא דנין, שנפגש עם עבדאללה לעיתים קרובות יותר לפני כן, והוא העמיד אותי על תפישת עולמו של עבדאללה לגבי תפקידם של היהודים . לפי תפישה זו פיזרה ההשגחה העליונה את היהודים בין האומות ברחבי העולם המערבי כדי שיספגו תרבות אירופאית ויביאו אותה עימם כשיחזרו למזרח התיכון. בכך ישיבו את האזור לתחייה. [תפישה דומה היציג בן גוריון לנציג פלסטיני/ערבי בכיר בשנת 1934 ,מוסה אלעלמי, וזכה לתגובה כי הוא מעדיף ,שהארץ תישאר ענייה ושוממה אפילו עוד מאה שנה עד שאנחנו הערבים נהייה מוכשרים בכוח עצמנו  להפריחה ולפתחה. (בן גוריון של שמעון פרס – הוצאת כתר 2011 עמ'70 )]

באיזו מידה אפשר לסמוך על עבדאללה בעניין זה ,בכך היה דנין מסופק. קיימנו קשר עם עבדאללה כול חודשי ינואר ופברואר של שנת 1948  באמצעות שליחים ושדרים , ואז הגיעו ידיעות שעבדאללה עומד לתת יד לליגה הערבית. חרדנו ושלחנו לו שדר -האומנם כך הדבר- התשובה מרבת עמון הייתה מהירה ושלילית, המלך נפגע ואמר : אני בדווי ומתוך כך איש כבוד לא רק זאת, אני גם מלך. לעולם לא אפר הבטחה שנתתי לאישה. לכן לא יכולה להיות כול הצדקה לחרדתך"

בשבוע הראשון  של חודש מאי כבר לא היה ספק שלמרות הבטחותיו ,אכן קשר עבדאללה את גורלו עם הליגה הערבית. על האפשרות של לחזור ולהיפגש איתו ,היה וויכוח. היו נימוקים לכול עמדה. אך ברור היה שכדאי לנסות ולמנוע ממנו לחבור למדינות הליגה בתוכניתם לפלוש. לעבדאללה היה הצבא המאומן ביותר בין מדינות ערב. צבא שאומן על ידי קצינים בריטים. התקווה הייתה שאם יקרה נס והוא לא יצטרף לשאר מדינות ערב, יהיה קשה לצבא העיראקי לעבור דרך ירדן  לארץ ולהצטרף להתקפה נגדנו.  בו גוריון סבר שלא נפסיד דבר אם ננסה. וכך ממשיכה ומספרת גולדה מאיר.

"בקשתי פגישה שנייה עם המלך ועזרא דנין צריך היה  להתלוות אלי. הפעם סרב עבדאללה לבוא לארם נהריים , זה מסוכן עבורו, כך טען.אם אני רוצה ,אמר, עלי לבוא אליו לארמון ברבת עמון וגם לשאת בסיכון. לי זה מסוכן מידי אמר עבדאללה. הוא הבטיח להזהיר את הלגיון במחסומים השונים שצריך יהיה לעבור אך הוא אינו מקבל עליו שום אחריות לכול מה שעלול לקרות בדרך.

אני הייתי אז בירושלים וחיכיתי למטוס שיבוא מתל-אביב לאסוף אותי . היו באותו יום רוחות חזקות והתאריך היה 10.5.1948  , ידעתי שאנו עומדים להכריז על הקמת מדינה, וזאת נראתה ההזדמנות האחרונה לדבר עם עבדאללה לפני ההכרזה. התעקשתי להגיע לתל-אביב באותו מטוס פייפר (שנקרא אז גם פרימוס בגלל קולות המנוע) שעלול היה ליפול רק מהרוחות שנשבו שלא לדבר על סופה אם תתרחש. טסתי לתל-אביב בבוקר ומיד המשכתי במכונית לחיפה כדי להיפגש עם עזרא דנין. עזרא דיבר ערבית רהוטה ואמור היה ללבוש  "קולפאק" (כובע כמו חרוט קטום קווקאזי במקור) ואילו אני בלבוש מסורתי של שמלות כהות שופעות וארוכות כאישה ערבייה שמתלווה לבעלה. הבעיה הייתה איך לא לעורר חשד של חיילי הלגיון במחסומי הביקורת.  לא דיברנו כול הדרך. עד לנהריים החלפנו שלוש מכוניות  כדי לוודא שלא עוקבים אחרינו. שליח של המלך עבדאללה בדווי שהמלך אימץ וגידל אותו מגיל צעיר היה מי שחיכה לנו בצד הירדני. הוסענו במכונית שחלונותיה שחורים . הגענו לארמון. עבדאללה נכנס חיוור מאוד ונראה כמי שנתון בלחץ רב.

ניגשתי ישר לעניין

  • ג . האם אתה אחרי הכול הפרת את ההבטחה שנתת לנו
  • ע . כאשר הבטחתי חשבתי שאני שליט על גורלי ואוכל לעשות את הישר בעיני אבל מאז התברר לי שלא כך המצב.אז הייתי לבד והיום אני אחד מחמישה (מצרים סוריה לבנון ועיראק)וחוץ מזה למה אתם ממהרים להכריז על המדינה שלכם . מה הבהלה? למה אתם קצרי רוח כל כך ?
  • ג . עם שחיכה 2000 שנה אי אפשר לומר עלינו שהוא קצר רוח , האם אינך מבין שאנחנו בעלי בריתך היחידים באזור כול האחרים הם אויביך .
  • ע . אני יודע זאת, אבל מה אוכל לעשות ? אין זה עוד תלוי בי .
  • ג . עליך לדעת שאם תיכפה עלינו מלחמה נילחם וננצח!
  • ע . כן אני יודע ,חובתכם להילחם ,אבל מדוע שלא תחכו כמה שנים ותרדו מן הדרישות שלכם לעלייה חופשית, אני אטול לידי את הארץ כולה ,ולכם יהיה ייצוג בפרלמנט שלי אני אתייחס אליכם יפה מאוד ולא תהייה מלחמה.
  • ג . אתה יודע כול מה שעשינו וכמה קשה עבדנו, אתה חושב שאת כול זה עשינו רק כדי שיהיה לנו ייצוג בפרלמנט זר? אתה יודע מה אנו רוצים, ולמה אנו שואפים , אם אינך יכול להציע לנו שום דבר  נוסף על מה שהצעת תהייה מלחמה ואנו ננצח בה, אולי נוכל להיפגש שוב אחרי המלחמה  ואחרי שתהייה לנו מדינה יהודית!
  • דנין- אתה סומך יותר מדי על הטנקים שלך , אין לך שום ידידים של אמת בעולם הערבי, ואנחנו ננפץ את הטנקים שלך כמו שניפצו את קו מז'ינו.
  • עבדאללה- עליכם לעשות את חובתכם
  • דנין- אני מקווה שנישאר במגע גם אחרי שתתחיל מלחמה.
  • עבדאללה- ודאי
  • דנין- איך אוכל להגיע אליך?
  • עבדאללה- אני סומך עליך שתמצא דרך
  • דנין- אתה מתפלל במסגד ואתה מרשה לנתינים שלך לנשק את שולי בגדך , יבוא יום ואיזה רשע יפגע בך ,היגיע הזמן שתאסור על המנהג הזה לשם הביטחון שלך.
  • עבדאללה – לעולם לא אהיה שבוי בידי השומרים שלי נולדתי בדווי חופשי , וחופשי אשאר, לא אשים על עצמי כבלים.

חזרנו לנהריים  מחלונות המכונית ראינו את הכוחות העיראקים מתרכזים במחנה "מפרק"  בלחש דיברתי עם דנין על מה שיקרה ב 14.5.48  דנין השיב לי: אם יהיה לנו מזל וננצח נאבד רק 10000 איש ואם לא יהיה לנו מזל יהיו לנו 50000 אבדות.  הנהג הוריד אותנו במרחק מנקודת המפגש שנקבעה עם ההגנה, להתקרב יותר זה מסוכן הוא אמר. ירדנו . את הדרך עשינו בחשכה על דרך לא דרך . למזלנו לא טעינו והגענו לנקודת המפגש. חבר ההגנה שחיכה לנו נאנח אנחת רווחה ואמר חשבתי שכבר לא תגיעו. שנים אחר כל זאת כשהייתי כבר ראש ממשלה באחד הסיורים שלי בצפון ניגש אלי מישהו שלא הכרתי והזדהה בפני כחבר ההגנה  שחיכה לי באותו הלילה. התחבקנו.

היה זה בוקר של 11.5.48 באותו בוקר התקיימה פגישה במרכז מפאי , נכנסתי ,בן גוריון הרים את ראשו ושאל " נוּ" כתבתי לו על פתק " לא הועיל,תהייה מלחמה, עזרא ואני ראינו במפרק ריכוזי צבא עיראקי "  למחרת התכנסה מנהלת העם שאז עוד קראנו לה הי"ג ובה דווחתי על השיחה עם עבדאללה."  גולדה ובן גוריון

מתוך יומן המלחמה של דוד בן גוריון

11.5.48. – גולדה חוזרת מהפגישה עם עבדאללה ומדווחת  על כשלון שיחותיה עם המלך.

11.5.48 – משה שרת חוזר מארה"ב ומדווח על אזהרה תקיפה  של מזכיר המדינה ג'ורג' מארשל נגד הפזיזות בהכרזה על עצמאות. שרת גם מביא עימו את התביעה הדחופה של וויצמן להכריז מיד על הקמת המדינה.

12.5.48 – מתכנסת מנהלת העם. רק 10 חברים מתוך ה13 נמצאים, השאר ,גרינבאום ופישמן  בירושלים הנצורה, והרב לוין בארה"ב . בפגישה זו מציגים גלילי וידין את הסיכוי לעמוד נגד הפלישה כ 50/50 וזאת עד שיגיע נשק כבד. ההכרעה נפלה על ברוב של 6 נגד 4 .

בספר הנזכר לעיל (בן גוריון של שמעון פרס עמ' 56) מספר פרס כי פעם שאל את בן גוריון "מתי הרגשת שאתה מנהיג" ובן גוריון השיב "כשהסתכלתי מסביב וראיתי שאין לי את מי לשאול "  תשובה נפלאה זו משמעה היה כי כול הסובבים אותך  מצפים ממך לתת את התשובות לשאלות הקשות שעל הפרק. זה היה המצב  ב12 למאי 1948 כשהתכנסה מִנהלת העם  לישיבה מכריעה לדון בשאלה האם להכריז על הקמת המדינה בתום המנדט או להיענות להצעת ארה"ב להפסקת אש לשלושה חודשים, כאשר באותה ישיבה עמדו משה שרת וגולדה מאיר למסור דוח, שרת על פגישתו עם מארשל והצעת ארה"ב וגולדה על פגישתה השנייה עם המלך עבדאללה.

מחברי מנהלת העם שמנו 13 חברים ,נכחו רק עשרה .   (חברי מנהלת העם הם: דוד בן-גוריון – היושב ראש, משה שרת (אז שרתוק), אליעזר קפלן, דוד רמז, פרץ ברנשטיין, יצחק גרינבוים, מרדכי בנטוב, אהרון ציזלינג, הרב יהודה לייב מימון (אז פישמן), פנחס רוזן (אז פליכס רוזנבליט), משה שפירא, בכור שלום שטרית, הרב יצחק מאיר לוין. הצבר היחידי בקבוצה זו הוא בכור שלום שטרית יליד טבריה)

בישיבה זו נדונה הצעת ארה"ב  לשביתת נשק .שרת הבהיר למשתתפים כי את המונח שביתת נשק צריך גם להבין כהסדר מדיני כפוי בסופו של דבר.  היה ברור כי אם תדחה ההצעה ,הרי לא ייתכן חלל ריק כאשר בעוד שלושה ימים יסתיים המנדט. לכן כול הדיון על הצעת ארה"ב היה למעשה דיון כפול,שכן מכול החלטה נובעת מיד החלטה נוספת. לכן משעה שנדחתה הצעת הפסקת האש הרי מתחייבת ההכרזה על הקמת המדינה. האם הייתה הצבעה על כך???

שאלה זו נראית היום מוזרה מאוד,וכי ייתכן כי אין פרוטוקול מוסמך ומוקלט. לרגע אנו שוכחים את המועד והמעמד. מכול מקום קריאת הדוחות השונים של משה שרת ואחריו של מזכיר הממשלה זאב שרף ( זאב שרף "שלושה ימים " תשי"ט 1959) מעידים על המתח הרב והמבוכה. באיזו טרמינולוגיה להשתמש. ממשלה זמנית או סתם ממשלה , ואולי רק להכריז על הקמת ממשלה ולא על הקמת מדינה (משה שרת- עמדה שגרמה לשמועה כי שרת התנגד להכרזה על הקמת המדינה) ועוד פלפולים המתייחסים להחלטות האום והתגובה האפשרית של ארה"ב אם וכאשר תידחה הצעתם. על פי כמה מקורות נדחתה הצעת ארה"ב  ברוב של 6 נגד 4 ( בעד: בן גוריון,משה שרת, מ.בנטוב, פ.ברנשטיין,א. ציזלינג, משה שפירא. ונגד היו:א.קפלן, פ. רוזנבליט, ד. רמז, בכור שיטרית.) על נושא ההכרזה כותב   משה שרת (בספרו "בשער האומות" ) כי ההחלטה על ההכרזה התקבלה פה אחד .יגאל עילם בספרו " מה התרחש כאן"  טוען כי לא הייתה הצבעה כלל. מכול מקום אני בוחר ללכת בעקבות שבתאי טבת כותב הביוגרפיה של דוד בן גוריון ועל פי מאמרו "על חוט השערה" שפורסם בעיתון הארץ ביום 6 למאי 1973,שמתייחס רק להצבעת הדחייה של ההצעה האמריקאית ואחר כך דנו מיד בנושאים רלוונטיים לנושא הגבולות בהכרזה ולניסוחה. אך קודם כול מה קרה באותה שעה בשדה המערכה על פי יומן המלחמה של בן גוריון. צריך גם לזכור כי הצבא הבריטי וכול מנגנון השלטון שלהם היה בתהליך של פינוי לכוון נמל חיפה, מקום בו יוּרד היוניון ג'ק (דגל בריטניה ) מראש התורן בארץ ישראל לעד. מחנות הצבא הבריטי שפונו וכן משטרות הטייגר שלהם, היו מיד לאחר מכן איזור קרב שבו כול צד מנסה להשתלט עליהם. במקום שבו לא היה קרב היו מי שבאו לחפש שלל של ריהוט או שאר חפצים בעלי ערך לַבָּתִים.

יומן המלחמה של בן גוריון12/5/48

  • שוחרר הלילה באחת יוסף אבידר חוטפיו (מהלח"י) התנהגו איתו באדיבות, מצא אצלם שנאה זואולוגית לאנגלים [ היום היו אומרים שנאה הטבועה בd/n/a/ שלהם] בין אנשי הלח"י היו יוצאי פלמ"ח.

הבוקר השכם החלה התקפת הלגיון על גוש עציון ב 1500 איש בטנקים ותותחים [גוש עציון על פי תוכנית החלוקה לא היה במדינה העברית]

משטרת כנען בידנו. אין ערבים יותר בצפת, הרבה חומרי רפואה נמצאו [זקני צפת ייחסו את שחרור העיר לאמירת תהילים שלהם ולנס, הנס היה שהקב"ה שלח את הפלמ"ח]

יש בריחה המונית ממג'דל (היום אשקלון) לנו 5 הרוגים ו 15 פצועים

יגאל ידין חושש שהשיירה מירושלים לא תצא. בין לטרון ובאב אל וואד יש כוחות אויב. מירושלים תרד קודם שיירה צבאית ואחר כך ציווילית.

הלילה מחכים למשלוח אווירי של 100 מכונות ירייה ממין ויקרס, בעוד ימים אחדים תצא אנייה ותגיע ב 25 למאי עם 10000 רובים ו1200 מכונות ירייה ותחמושת.

אחר הצהריים ישיבת מנהלת העם הוחלט על הכרזת מדינה וממשלה זמנית,  פרץ ברנשטיין הציע שנכריז על ממשלה בלבד רוזנבליט ושטרית דרשו לציין  גבולות המדינה –  דחינו זאת.

זוהי תמצית קצרה מתוך היומן רק כדי לתת מושג על המתרחש מחוץ לחדר הישיבה של הי"ג. כול אלה , הדיונים וניהול המלחמה, הם הנושאים עימם מתמודד דוד בן גוריון בן ה 62  בטרם פלישה בטוחה של 5 מדינות ערב, כשברקע עמדת ארה"ב  והיעדר כול ביטחון באשר לתוצאות המערכה.הייתה הפסקת צהריים והי"ג התכנסו מחדש. החשש בחדר הישיבות באולם הקרן הקיימת הוא גדול ועל בן גוריון לנקוט עמדה שכן הכול מביטים בו . בנקודה זו לאחר שנשמעו הסקירות של משה שרת וגולדה מאיר מחליט בן גוריון לקרא ליגאל ידין ולישראל גלילי כדי לתת סקירה על המצב הביטחוני.

וכך פותח בן גוריון: "אנו רוצים לדעת מה מצב העניינים ומה המומחים הצבאיים שלנו סבורים על כך [אלה המומחים שמארשל בקש משרת שלא להאזין להם בהנחה כי הם גורמים המעודדים יציאה למלחמה]

מהי הסכנה , מהי היכולת שלנו לעמוד, מה היקף הסכנה, מה הכוחות שלנו ומה הכוחות שנוכל להעמיד במשך הזמן. זאת תהייה הפתיחה ולאחר מכן תהיינה שאלות"

ידין השיב הראשון ותיאר מצב קשה ותמונה קודרת של המוראל בצבא, מה לעשות עם פריסת הכוחות במקרה של פלישה, להוציא או לא להוציא כוחות מהדרום, כמו כן דבר ידין על כוונה לנסות ולחסום רכב משורין של כוח הפלישה ואין לשכוח את ערביי ארץ ישראל שעד כה הוכו, אך עם הפלישה יחזרו ביתר מרץ לפעול. לכוחות הסדירים של הפולשים יש יתרון  עלינו. אם אני רוצה לסכם ולהיות זהיר, אמר, ברגע זה השאנסים  (האפשרויות )שקולים , אם להיות יותר כנה ,הוסיף, הייתי אומר שהיתרון שלהם גדול אם כול הכוח הזה יבוא ויילחם בנו. המוראל ייפול בכול מקום כאשר האדם יצטרך לפעול נגד ברזל ותותחים. לבסוף המתיק מעט ידין את הגלולה וסיפר על נשק נגד טנקים שפותח בתעשיית הנשק המאולתרת שלנו שכבר הוכיח את עצמו.

גלילי הוסיף לקדרות התמונה ואמר כי אם ההתנגשויות תהיינה בשבוע הקרוב, צריך לומר שהמצב חמור מאוד! גלילי הוסיף כי בעוד 10 ימים עשוי להיות טוב יותר כשיגיע הנשק שבדרכו לארץ. ניתן לקבל ימים אלה עם תהייה הסכמה לקבל ההצעה האמריקאית, כך בודאי חשבו חלק מהחברים בי"ג  שכובד ההכרעות והאחריות להן העיקו עליהם מאוד.נשק שהיגיע במרץ 49

בן גוריון מפנה ל"מומחים" את שאלתו של רוזנבליט, האם בנתונים אלה כדאי לקבל את הצעת ארה"ב לשביתת נשק. ידין משיב כי זו שאלה  שהתשובה עליה אחראית יותר מידי , ושתק ( ידין לא שמע את גולדה מאיר ומשה שרת) וגלילי המשיך כי השאלה כבר איננה צבאית אבל ודאי שדחייה של הקרבות יכולה לסייע לנו.במצב זה בו ,כנראה, חשש בן גוריון כי חבריו להנהגה ייסוגו מתמיכה בדחיית ההצעה האמריקנית הוא נטל את רשות הדיבור ודבריו אלה , הם דברי המנהיג בשעה החשובה ביותר, והקריטית ביותר לעתיד המערכה, ובעצם לעתיד החלום של מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל .

בן גוריון:ישנן שלוש אפשרויות. אפשרות א' היא שסוגרים אותנו ואת הערבים הארץ ישראלים באופן הרמטי… אנו אולי חלשים מהם בהרבה אבל נשתלט על הארץ כולה, אמנם לא בקלות ולא בלי אבדות אבל נתפוס את כול הארץ והשלטון יהיה בידנו. אפס אין להניח אפשרות זו. יש אפשרות שנייה  שאינה לגמרי מן הנמנע… מטילים עלינו בלוקדה ומונעים מאיתנו גם תוספת אנשים וגם הכנסת נשק ועלינו לעמוד במה שיש לנו. אולם הערבים יכולים להביא עזרה, כול העזרה האפשרית, במקרה כזה יהיה מצבנו מסוכן מאוד מאוד . לא אומר שאין לנו תקווה אבל רק בניסי ניסים נישאר בחיים, ורק במעשי גבורה נואשים נפחית אולי הסכנה. אבל מבחינה ריאלית יהיה מצבנו מסוכן מאוד והערבים יוכלו  להשתלט על כול הארץ ולהכניע היישוב אם לא גרוע מזה. [ החזות הקשה הזו מובילה בעצם למסקנה האחת האפשרית והיא לדחות את הצעת הפסקת האש ולהכריז על מדינה ולהתחמש מהר ולהביא עוד לוחמים מבין העולים המגיעים מיד עם ההכרזה]

האפשרות השלישית ,אומר בן גוריון, גם הערבים יגדלו בכוחותיהם וגם אנו. תהייה לנו מערכה לא קלה ולא בלי אבדות, ואם אנו עלולים לקבל מכות ואינני מתאר לי שלא נקבל מכות אז יעמוד הכוח המוסרי שלנו במבחן (הכוח המוסרי הזה הוא הכוח הגלום באמונה בצדקת הדרך שאין בלתה ואין גם כול דרך אחרת להגן על עצם קיומנו כאן,מה שאין כן לצד השני)   "על ידי הכרזת המדינה ובלי שביתת נשק  יקל להביא את כוחות האדם הדרושים ואת הנשק אז נוכל לעמוד  וגם לנצח, לא בלי אבדות קשות והזדעזעויות קשות ולכך יש להכשיר את היישוב, יש לנו כול הסיכויים להכריע".

לאחר כול הדברים האלה צריך היה להכריע. היום במבט לאחור ממדינה קיימת , יאמר כול אחד כי התקבלה ההחלטה הנכונה והיחידה האפשרית, כך לפחות חשב בן גוריון באותה שעה, כמנהיג גדול בקנה מידה של ענק לשעתו, ואף על פי כן בהצבעה  לא התקבלה החלטה של פה אחד.

אין זה משנה אם על חודו של קול כפי שכותב  שבתאי טבת [(5 נגד 4 )להיכן נעלם קול אחד???] או 6 נגד 4  ,  עצם העובדה שהיו מי שחשבו למנוע את החזות הקשה כול כך של בן גוריון עצמו וגם של ידין וגלילי מעידים עד כמה היו ימי ההכרעה ההם ימים של הכרעה היסטורית . למעשה הייתה ההצבעה על השאלה האם ניכנס לתוך ההיסטוריה כעם הנוטל את גורלו בידו לטוב ולרע, או נמשיך לאפשר לעולם לקבוע את ההיסטוריה שלו כשאנו מקבלים את תוצאותיה כגורם סביל ומוכה החי בחסדיהם.

בימים אלה שאנו חיים היום , הכרעות מדיניות רבות  הן תוצאה של דילמות לא פחות דרמטיות , עם ההבדל הנובע מאותה שעה היסטורית שתוארה כאן. היום אנו ריבון היכול לא רק להגן על עצמו, אלא גם  לעמוד מול אומות העולם ולומר, אם נעמוד במבחן קיומי שנית, שוב נכריע -כי לא עוד. היום כשאנו חיים  במדינת ישראל, ובמבט לאחור נערכו לא מעט מחקרים שעסקו בשאלה כיצד זכינו בניצחונות שהשגנו באותה מלחמה קיומית , כאשר לא היה לנו איש אלוהים שיתמכו בידיו כדי שיהיו מורמות, וישראל ינצח. ממש לאחרונה פורסמו  עוד שני ספרים המתייחסים לנושא זה. האחד של  איתמר רדאי בספרו "בין שתי ערים : הערבים הפלסטינים בירושלים וביפו  1947-1948" ( הוצאת אוניברסיטת ת"א) במחקר בודק המחבר  את ההבדלים בין המלחמה בירושלים וביפו ועורך ניתוח היסטורי סוציולוגי לבדיקת ההבדל בין שתי הערים. מסקנתו היא כי יכולת העמידה הצבאית היא תוצאה של הלכידות החברתית והיכולת להפעיל מרות , ובכך הייתה ירושלים הערבית שונה לטובה. אין יום בשנים ההן שבן גוריון לא עמל כדי להבטיח  תנאים אלה של אחדות וקבלת מרות, (אלטלנה ופירוק הפלמ"ח הן רק שתי דוגמאות)מה מצבנו היום בתחום זה? ( שאלה רטורית)הספר השני הוא ספרו של נוח הררי "ההיסטוריה של המחר" ( הוצאת דביר)  וכך הוא כותב בהקשר אחר לחלוטין ,אך מביא את הדברים כדוגמא  ליכולות האדם בתחום הארגון לאחר המצאת הכתב.(עמוד 142) "היהודים השכילו לשתף פעולה בצורה יעילה הרבה יותר מהפלשתינים מכיוון שבשנים שקדמו למלחמה גיבשו היהודים מיתוסים לאומיים חזקים שהזינו אתוס לאומי,בשעה שהפלסטיני הממוצע המשיך לייחס חשיבות רבה יותר  לו ולמשפחתו ולכפרו מאשר לאומה הפלסטינית ( היום מכריז כבר אבו מאזן " רשות אחת חוק אחד ורובה אחד"  אבל גם היום בעזה צוחקים עליו ודבריו נשארים סיסמה המחכה להגשמה- ובכלל קצת מאוחר מדי)וכך ממשיך  וכותב נוח הררי.

"כאשר שמע יהודי מחיפה כי ירושלים בסכנה הוא עזב הכול וסיכן את חייו  לפרוץ את הדרך לירושלים, לעומתו הפלסטיני מבאר שבע ששמע כי יפו הערבית נתונה במצור הוא משך בכתפיו וחזר לעסוק בענייניו. כול יתרונותיהם של הפלסטינים לא עמדו להם בפני הדמיון היהודי הפורה". זה גם  הרקע המסביר את עובדת קיומם של מחנות הפליטים עד היום במדינות ערב.

  • ועוד כותב בן גוריון ביומנו  ב ה' באייר תש"ח:הכרזנו! היום נפל גוש עציון , שוב אני אבל בין השמחים כביום 29 בנובמבר , גורלה של המדינה בידי כוחות הביטחון.

ההכרזה

בשבת למחרת ההכרזה תם השלטון הבריטי והחלה הפלישה. בן גוריון בדיוק סיים את מחברתו על הימים שלפני ההכרזה במשפט הנזכר כאן לעיל. המנהיג עומד בפני ניהול מערכה צבאית הרת גורל כאשר באותה שעה עליו גם לכפות ממלכתיות ולבטל את הניהול המקביל של הארגונים הלוחמים ( ההגנה עם הפלמ"ח והאצ"ל של מנחם בגין והלח"י )ושרשרת פיקוד עם נאמנויות למפלגות שונות הניזונות מאידיאולוגיות לא תואמות, את כול המאבקים האלה מנהל בן גוריון תוך כדי ניהול מערכה וקליטת רכש  שבלעדיו לא היינו נאבקים היום על כוח בממשלה שעוד לא קמה. ושוב, גם היום  יאמר כול אזרח את אותו משפט שכתב אז בן גוריון הגיבור שעצב היסטוריה וקבע את משק גלגליה .

גורלה של המדינה בידי כוחות הביטחון

 רבע  שעה לאחר ההכרזה הודיע הבית הלבן כי ארה"ב מכירה במדינת ישראל

יהודה עמיחי "בְּחַיַּי, בְּחַיַּי "

ליום ז' באדר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע

כְּשֶאמוּת אְַנִי רוֹצֶה שֶרַק נָשיִם יְטַפְּלוּ בִּי  בְּחֶבְרָה קַדִּישָא …

בְּחַיַּי ,שֶכָּךְ אְַנִי רוֹצֶה בְּמוֹתִי ,בְּחַיַּי ,בְּחַיַּי (שיר מס' 14  פתוח סגור פתוח עמ' 115)

כילדים הרבינו להשתמש בלשון השבועה "בְּחַיַּי, בְּחַיַּי "  הכפלנו את לשון השבועה כדי לתת לה ייתר תוקף ,אך אז לא הבנּו כי על חיינו שלנו אנו נשבעים, והם העומדים עתה כביכול על הכף.  יהודה עמיחי בחר בלשון שבועה זו כשמה של  סידרת שירים  ,ארבעה עשר במספר, בספרו "פתוח סגור פתוח".(עמ' 109 )

גם עמיחי כופל את השימוש במילה . בחיי , כלומר במהלך חיי. ב"בחיי" הראשון הוא אומר לנו את כול זאת למדתי במהלך חיי. וב "בחיי" השני הוא נשבע שכך אכן קרה לו  . ובחיי אומר עמיחי למדתי על החיים ועל המוות ועל מה ,שמטבע הדברים, מתלווה אליהם, הזיכרון השכחה והכאב.izkor[1]

אֲנִי מֻכְרָח תָּמִיד לַחְזֹר לְחוֹלוֹת אַשְׁדּוֹד/ שֶׁבָּהֶם הָיָה לִי קְצָת אֹמֶץ, בַּקְּרָב הַהוּא בַּמִּלְחָמָה הַהִיא" (שִׁיר מס' 3 ) " אֲבָל הִמְשַׁכְתִּי לְהִלָּחֵם וְהִמְשַׁכְתִּי לֶאֱהֹב/ וְהִמְשַׁכְתִּי לִשְׂחוֹת בְּחַיַּי, בְּחַיַּי.

(שיר מס' 4) ושוב ה-בחיי- הראשון הוא בחיים שלי, והשני לשון שבועה.

עמיחי אינו מזכיר את הכאב ,אך הוא נוֹכֵחַ  בכול שיר ובין כול שתי שורות בכול ארבעה עשר השירים שהם כסונטה אחת גדולה.

שני כוחות גדולים אלה של זיכרון ושכחה הם המאפשרים לנו להמשיך בחיינו  למרות האובדן של הבלתי ניתן להישכח , באשר הוא חלק מהאני של כול אחד מאתנו שהתפתח לְצִדוֹ של מי שאיננו עוד. הכאב, המוכר לנו מהפיזיולוגיה של האדם, הוא תחושה פיזית וגם הרגשה, עד כדי כך שפעמים גם אבר שנקטע מגופנו אנו חשים בו את הכאב ,שעה שעצב במוחנו שהיה קשור לאותו אבר החל לפתע רוטט. כך גם הזיכרון שעלה מהתת מודע  מול תמונה או כול מוחש אחר מחיינו עם מי שאיננו עוד  , הוא המרטיט את העצב ,והכאב באבר החסר, והוא שוב  חי ומכאיב  כאילו מישהו או משהו פרט על המיתר הארוך ביותר בנבל חיינו.כוחו של הזמן לרפא  אינו פועל כאן באותה חוקיות, מול אובדן ושכול הזמן מקבע את גורמי הרטט והכאב ,ועם השנים המפגש עם הכאב הוא כפגישה עם אהבות שלא הוגשמו במלואן , תמיד מלאות ערגה וצער על מה שהיה יכול להיות ,ולא יהיה עוד.

יהודה עמיחי מנסה בשירי "בְּחַיַּי, בְּחַיַּי "  לתאר  את הזיכרון והשכחה ואת היותם שלובים זה בזה  ואינם ניתנים להפרדה, בלשונו הפיוטית  המלאה בדימויים  האורגים את בדיו של הזיכרון והשכחה כלבוש המונח על כתפינו, ופעמים הזיכרון הוא מלבר  ופעמים השכחה.(שיר מס' 7)

"הָעוֹלָם מָלֵא זְכִירָה וְשִכְחָה

כְּמוֹ יָם וְיָבָּשָה, לִפְעָמִים הַזִּיכָּרוֹן

הוּא הַיָּבָּשָה  הַמּוצֶקֶת וְהַקַּיֶּימֶת

וְלִפְעָמִים  הַזִּיּכָּרוֹן  הוּא הַיָּם שֶמְכַסֶה  הַכּוֹל

כְּמוֹ בַּמַּבּוּל, וְהַשּכְחָה הִיא יַבָּשָה מַצִּילָה כְּמוֹ ארָרָט"

images4CMGBP9B

דִימויי הזיכרון והשכחה ליבשה וים מעבירים אותנו אל המסעות הגדולים של האדם על פני העולם בחיפוש אחר הנעלם . יוצאים מן היבשה אל הים כדי לחזור ולחפש יבשה. היבשה היא הזיכרון של נקודת המוצא , ורק מי שיש לו נקודת מוצא יש לו גם נקודת אחיזה שהיא ,כלשונו של עמיחי  , מוצקה וקיימת. עליה הוא יכול לקיים את עצמו שכן הוא זוכר איך נוהגים בה ומבטיחים שיגרה , אך יש גם זיכרון אחר של מה שהיה ואיננו עוד, זיכרון שהוא חלק ממך, ופעמים הוא מציף את כול ההוויה כמו הים המכסה את כול הקיים מאופק עד אופק, כמו במבול, ובתוך הזיכרון הזה  בלבד אי אפשר לחיות ללא הרף, ללא חזרה לשגרה, אתה בים המכסה את הכול ואלה חיים בתוך מה שאיננו עוד, ואז עלינו לחזור ולגלות את היבשה ,שהיא הקרקע המוצקה המצילה אותנו משקיעה בתוך הזיכרון עד אובדן.  ואז היבשה -השכחה- היא המצילה אותנו, כמו בשעתו את נוח שתיבתו התייצבה על הר האררט. בלשוננו העממית אנו נוהגים לכנות זאת באמירה , "החיים חזקים מכול"  פעמים כדי להסביר לעצמנו מהיכן מצאנו את הכוח לחזור ולחיות למרות האובדן והשכול ,ופעמים כדי לתת לעצמנו צידוק לנוע קדימה למרות שנפשנו נשארת קשורה ומודעת לאין. אך כשם שעולמנו מורכב מיבשה וים ,כך גם בחיינו הזיכרון והשכחה שלובים , והם לפרקים ניתקים זה מזה כדי לאפשר את החיים. אתה מדחיק את הזיכרון וחי כביכול בעולם השכחה, ופעמים מאפשר לזיכרון להיות הכוח היחיד כדי לתת לעצב הרוטט את שהוא זקוק לו כדי להירגע. כאלה הם ימי הזיכרון שקיבענו בתרבותנו  והם קבועים בתרבותו של האדם באשר הוא אדם.

מה חלקו של הפרט  והחברה במתח המתמיד שבין זיכרון לשכחה , אותם שני כוחות שלובים החוזרים ועולים כול אחד בתורו כדי להיות נוכחים יותר ביום יום שלנו. וכך משיב עמיחי (שיר מס' 9.)

וְכָול אָדָם הוּא סֶכֶר בֵּין עָבָר לְעָתִּיד

כְּשֶהוּא מֵת נִשְבָּר הַסֶּכֶר וְהֶעָבָר מִתְפָרֵץ לְתּוֹך הֶעָתִיד

וְאֵין מוּקְדָּם וְאֵין מְאוּחָר, וְהַזְּמְן הוּא זְמַן אֶחָד

כְּמוֹ אְֶלוֹהֵינוּ זְמַנֵנוּ אֶחָד

וְזֵכֶר הַסֶּכֶר לִבְרָכָה

האדם אומר עמיחי,  הוא סכר, וכך הוא מחזיר אותנו אל היבשה והים , אל היציב והזורם הנע תמיד,  האדם הוא הסכר בין עברו ועתידו. כול אדם חי את ההווה שלו ועברו מתדפק על גבו.  ה"אני" של כול אדם הוא מה שהוא זוכר מעצמו בנקודת זמן נתונה ,ואת עברו הוא זוכר ,  ומה שהוא מבקש להשיג לעצמו בעתיד, וזו שאיפה שאיננה, עדיין ,חלק מעברו. כאשר אדם מת ומובל לבית עולמו נשבר הסכר ,והסכר שהיה אותו אדם בין עבר ועתיד נפרץ ,ואז כדין הסכרים המתמוטטים פורצים המים אל

תוך מה שהיה עשוי להיות העתיד, וזמנו של אותו אדם הופך להיות "אחד" אי אפשר עוד לדבר עליו אלא בזמן אחד- זמן עבר-  כי הוא כבר אינו מוסיף לאני שלו זיכרונות , והוא הופך להיות אחד כמו אלוהינו.

האל הוא אחד והזיכרון הוא אחד שניהם אינם משתנים עוד

"כשהייתי ילד התפללתי קריאת שמע על המיטה…/אחר כך לא התפללתי שוב, לא על המיטה/ ולא בגבעות ,לא במלחמה ולא ביום ולא בלילה/." (שיר מס' 2)

כילד אמר יהודה פויפר, שזה היה אז שמו , "שמע ישראל ה' אלוהינו  ה' אחד" אך לאחר שהיה בגבעות אין הוא מתפלל עוד. מוטיב הגבעות  , שהן גבעות חוליקאת בדרום עליהן סיפר לנו עמיחי  בשירו אל מלא רחמים " אני שהבאתי גוויות מן הגבעות/ יודע לספר שהעולם ריק מרחמים"  (מתוך ספרו "עכשיו ובימים האחרים" ) אל גבעות אלה חוזר עמיחי לא פעם  בשיריו , כמו גם לחולות אשדוד  שבהם נלחם במלחמת השחרור. והן חלק מעברו ,ולכן חלק מה"אני" שלו. זמנו של המת הוא אחד -עבר- ואינו משתנה. ולכן "זכר הסכר לברכה"  את שם הנפטר מחליף עמיחי במילה סכר, כשם עצם כללי לכול אדם, באשר זה דינו של כול נברא בצלם להיות אחד. להיות תופעה חד פעמית בנצח. אך האם אומנם אנו רק תופעה חד פעמית בנצח?. עם שאלה זאת מתמודד עמיחי בשיר מס' 11 בסדרה זו.

כְּשֶאָדָם מֵת , אוֹמרִים עָלָיו , נֶאְֶסָף אֶל אְַבוֹתָיו.

כּוֹל זְמַן שֶהוּא חַי, אְַבוֹתָיו נֶאְֶסָפִים בּוֹ

כּוֹל תָּא וְתָא בְּגוּפוֹ וּבְנַפְשוֹ הוּא נָצִיג

שֶל אֶחָד מֶרִבְבוֹת אְַבוֹתָיו מִתְּחִילַת כּוֹל הַדּוֹרוֹת

לא! , עונה עמיחי  ,  ולכן אנו אומרים על המת כי נאסף אל אבותיו. אל אותה קבוצה גדולה לאין שיעור שהוא חלק ממנה בשלשלת הדורות, וכול עוד הוא חי אבותיו נאספים* בו, אבותיו נאספים בו כי הוא שומע קורא ולומד ולמד עליהם ,רק כך הם נאספים, כי הוא שומע מהחיים אִתו מה היה פשר החיים שחיו אבותיו וכך  הוא, שלא על פי בחירה , מייצגם עתה בחייו ובהווה שהוא חי , ובמטרות שהוא משרת , בתקווה שבאמצעותה  הוא ממשיך את שלשלת הדורות ומאווייהם, "כול תא ותא בגופו הוא "נציג"  של אותם הדורות מתחילת כול הדורות.

קשה להיות נציג , אך קשה הרבה יותר להיות חסר זהות וקשר לעבר כלשהו , שבו אינך נקרא להיות נציג של שום רעיון ,של שום מטרה, של אפס מאוויים וממילא גם  לחיות  בעולם ריק מ"אני" מלא.  רעיון זה של עמיחי כבר קבל את ביטויו שנים רבות קודם לכן אצל מרטין בובר בספרו " הרוח והמציאות "( תש"ב הוצ' מחברות לספרות ) בסעיף –היסטוריה. וכך כותב שם מרטין בובר:

"צריך לדעת בעמקי הנפש: הדורות שחוללוני הריני נושא אותם בקרבי  ומה שמחדש אני לעשות, מקבל אך מזה את טעמו האישי." כול מה שאני עושה ומחדש מקבל את טעמו רק משום שאני חוליה בשרשרת הדורות.

. וכשאנו אומרים יהיה זכרו ברוך, במה יהיה ברוך הזכר הזה? בברכה שיהיה נזכר על ידי החיים,

החיים אומנם יזכרו אותו ככול שהיה משמעותי יותר בחייהם  ואף עבור חיי אנשים נוספים ,ופעמים אף עבור עם שלם  שגורלו של אותו פרט היה משמעותי עבורם.

אלה הם גיבורי האומה לדורותיהם בין בשדה הקרב ובין בהנהגה ובין כאנשי רוח, כאשר כול אחד בתחומו תרם תרומה שהשפיעה על תולדות העם ועל גורלו. את כול אלה נזכור ונזכיר, אך אלה שאינם שייכים ל"חלקת גדולי האומה" קרוביהם זוכרים אותם עד כלותם, ואז שואל עמיחי "וּמי יזכור את הזוכרים" ( פתוח סגור פתוח עמ' 173) אלה שנושאים את זיכרון המתים שהיו חלק משלשלת הדורות ,שבלעדיהם לא היינו אנו כאן עם רגשותינו מאוויינו האהבות שאהבנו, מי ייטול מן המדף את הזיכרונות שכתבו לאחר מות הזוכרים?

לשאלה קשה זו אין עמיחי משיב.

 

אך ישנה גם קבוצה אחת  שביום ז' באדר, יום מותו של משה(על פי המסורת) שמקום קבורתו לא נודע**, אנו מזכירים אותה ,כדי שנהייה מודעים גם לקיומה  של קבוצה זו. בקבוצה זו יש כאלה ששמם וסיבת מותם ידועה ,רק מקום קבורתם אינו ידוע, ופעמים הם מוגדרים כנעדרים עד שתימצא גופתם. אך ישנה גם הקבוצה העלומה שגם שמות בניה ובנותיה עלומים מאתנו ואין להם שם מוּכר , וסיפור חייהם הוא חלק מתקומת ישראל בארצו, וחלק ממאבקנו הנמשך . פעמים אחרי חמישים שנה הם נחשפים וסיפור גבורתם והקרבתם רואה אור, אך רבים מאוד אף לכך אינם זוכים, כי הם עלומים ומעשיהם חייבים להישאר עלומים מפנינו ומפני מבקשי רעתנו. קשה לתת הוד והדר לאנשים עלומים בין שהם אתנו ובין שאינם עוד עִמנו , כי נספו במערכה הכבדה שאין לה סוף. את כאב מותם העלום נושאים בני המשפחה וכאב זה הוא כאב חנוק, שאינך יכול לחלוק אותו אלא עם הקרובים ביותר בלבד. וכול מה שנאמר כאן על הזיכרון והשכחה והכאב, כאן  הוא בממדים שאינם בני תיאור . היעדר קבר ישראל לפקוד אותו הוא כאב חד של חידה מעיקה ולא נגמרת. עליהם לא נכתבת שירה ולא מוקמים מצבות גבורה .עלינו רק לזכור כול יום כי הם היו והינם חלק משלשלת הדורות כמו כול אחד מאתנו. ביום ז' באדר על כול אחד במקומו ,בין בעצרת הזיכרון, ובין בביתו, להרכין ראש ולשאת תפילה שעוז רוחם והקרבתם תהייה גם נחלתנו שלנו ביום יום של חיינו כאן במדינה ריבונית היוצרת את ההיסטוריה שלה במעשיה שלה ולתפארתנו.

——————————————————————————————————————————————

*מקור הביטוי "נאסף אל אבותיו הוא במנהג שהיה מקובל בימי בית שני לאסוף את עצמות הנפטר לאחר שכלה בשרו במקום קבורתו ולהביא את עצמותיו למצבור העצמות של בני המשפחה בתוך הגלוסקמה ( ביוונית = קופסה או תיק)שהוכנה לכך מבעוד מועד. הגלוסקמה הייתה עשויה לרב מאבן .הקבורה בתוך  ארון מתים מאבן ועל פני האדמה או במערה חצובה הייתה בסרקופג (ביוונית= אכלן בשר) כמו שמצאנו בבית שערים.

גלוסקמהגלוסקמאות במוזיאון ארץ ישראל

** וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים–עַד-צֹעַר. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-ה', בְּאֶרֶץ מוֹאָב–עַל-פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

(דברים ל"ד 1-6)