כי שבע יקום העם אם עלי אדמתו יובס

 

השורה שבכותרת היא משירו של נתן אלתרמן "הנה תמו יום קרב וערבו" על מלחמת שאול בפלישתים בהר הגלבוע. שם נפל שאול על חרבו וההמשך ידוע. בשירו של אלתרמן מגיע הרץ לבשר על התבוסה לבית אמו, כשהוא מדמם והאם מנחמת אותו במשפט שנבחר ככותרת למאמר זה. בימים אלה שלפני בחירות איני יכול שלא להיזכר ולערוך לעצמי חשבון נפש בו אני משתף אתכם.

כמה ימים לאחר מלחמת ששת הימים הכריז מלך ירדן אז (חוסיין) כי הם לא יוותרו לעולם על ירושלים, וענה לא אז חבר הכנסת חיים לנדאו,  כי אם יאמר זאת במשך אלפיים שנה ,אז אולי נאמין לו. תוצאת תמונה עבור שהידיםמתוך האלפיים 52 שנה עברו כבר והתביעה לזכות השיבה ומוטיב המפתח גם הם קיימים. וכך ממול עומד חוק השבות. הפזורה שלנו של ישראלים יורדים, גדולה היום יותר ממספרנו כשהכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה, וגם הפזורה הפלשתינית הולכת וגדלה וכל זאת מאותן סיבות-חיפוש תנאי חיים טובים יותר. ליתר ביטחון כעם ששב מן הפזורה אנו מנצלים זכות אבות ומבטיחים עצמנו עם שני דרכונים. ובכול אותו הזמן המאבק האלים נמשך. לאחרונה הפיגוע באריאל על ידי מי שאנו קוראים לו מחבל, הלא הוא השהיד, שביתו ייהרס ומשפחתו תקבל תמיכה קבועה מהרשות הפלשתינית, והבוקר גם הטיל מעזה לעומק 120 קילומטר עד משמרת מזרחית לנתניה. העם על אדמתו אינו מוותר ישראל כמובן הגיבה על הטיל למשמרת ועוד קרב עם החמאס יצא לדרך והסתיים באותה תוצאה- הם ואנחנו נערכים לקרב הבא. בצד שיגרת חייו  הפלגים המיוחדים שלנו מכינים עצמם לעתיד כמו הפלסטינים, אלה לכיבוש מולדתם שנגזלה , ואלה לימות המשיח כשכיפת הסלע תיחרב ושוב יהיה אפשר לבנות את בית המקדש ,ולחזור ולהקריב שם קורבנות. תוצאת תמונה עבור בית המקדש הראשון הכול מתאמנים לבואו של היום שבו ציפיות אלה יהפכו מציאות. בינתיים כוהנים עורכים חזרות על טקסי עבר ומקריבים גדי מחוץ לחומות  ומתתיהו בן ה17 גם מקבל על עצמו להבריח גדי אל תוך שטח הר הבית. כול ההוזים האלה מאורגנים בעשרות חבורות עם מטרות של חדש ימינו כקדם, כמו שאנו שרים מידי שבת בטרם נכניס את ספר התורה חזרה לארון הקודש.

ועד שיבואו הימים האלה ,ששני הניצים מקווים לראותם במהרה בימנו ,המאבק האלים נמשך ויימשך, הרס בתים ומצוד אחר מחבל תורן וגם מחבלת שאין דרך להרתיע אותם  כי "שבע יקום העם אם עלי אדמתו יובס"

"בראשית" תנחת בקרוב על הירח ותוצרי המוח היהודי בעולם הסטארט אפ  יימכרו במיליונים, גם עניי עמנו ימשיכו להיאבק ולהתפלל לממשלה שתעמיד אותם ואת החולים במסדרונות בתי החולים  במרכז עשייתם. נער הייתי וגם זקנתי, וראיתי הרבה צדיקים נעזבים, ולמרות הכול "עם ישראל חי"  אך האם אפשר גם לחיות אחרת כשכול ישראל ערבין זה לזה.

 

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יוֹסִי רן  ביום 1 באפריל 2019 בשעה 1:24 am

    אתה מקנח במשפט שאלה שאין בסופו סימן שאלה וזה מותיר אותי מעט מבולבל. יש בכתבתך גם "נלאיתי כלכל" וגם "הן אפשר", אבל שאלת "האֻמנם" נותרת תלויה באויר.
    אני שותף, לצערי, לכל תהיותיך – אבל גם כאשר כולנו מתבוססים בשובלי הרפש שמותירה הנהגת המדינה, אני עדיין נאחז במילות המשוררת – "את תלכי בשדה…"
    לפני כל מערכת בחירות אנחנו שומעים שהפעם הבחירות גורליות לעתיד המדינה ושאר קלישאות נדושות. והשואפים להנהיג מבטיחים ומשקרים, מבזים ומתבזים, והמדינה ממשיכה להתקיים על חרבה ואף לשגשג. חלק לא מבוטל מהעם משקיף מעלה אל קו העוני ואיננו מצליח להשיגו בעוד אחרים חיים על גלידה פיסטוק ושמפניה ורודה בחמגשיות. והמדינה שורדת. ההנהגה שלנו גדושה בפושעים מורשעים ששבו למעגלי השלטון, ובחשודים שאשמתם עדיין לא הוכחה, והעם היושב בציון שב ובוחר באותם אנשים שמדרדרים אותנו מוסרית. ועדיין יש לנו בית לאומי לעם היהודי שיש בו חלקים שמנסים לרמוס את בתי שאר העמים שיושבים בציון משכבר הימים.
    ולמרות העובדה שכבר מזמן אנחנו "עם חופשי בארצנו" אנחנו עדיין שרים את התקווה.

    התקווה שלי היא להיות עם חופשי משחיתויות ומהכפשות.
    התקווה שלי היא שכל תושבי המדינה יזכו בחינוך שיוויוני, בבריאות שיוויונית ובתחבורה שיוויונית – כן, גם בשבת.
    התקווה שלי היא שכולם בהנהגה וברחוב ינהגו בכבוד כלפי כל אדם באשר הוא אדם, גם אם לא נולד בצבע הנכון ועם ההעדפות הנכונות, ואפילו אם איננו מתפלל במקום הנכון או שאיננו מתפלל כלל.
    התקווה שלי היא להפסיק לשלוט בעם שאיננו מעוניין בשלטוננו.
    התקווה שלי היא שאוכל להמשיך להיישיר עיניים אל עיני ילדי ולומר להם שזה המקום שלנו לא רק כי "אין לנו ארץ אחרת".

    אינני תמים. אני מודע לכל הבעיות. אני יודע שכל הצדדים שמעורבים בסכסוך טוענים ש"אין עם מי לדבר". אבל אני גם יודע שלא "לנצח תאכל חרב" כי שום סכסוך איננו מסתיים בניצחון. סכסוכים מסתיימים רק בהסכמה. ההיסטוריה יודעת לספר לנו על מלחמות גדולות ואכזריות משלנו שהסתיימו בהסכם שאיננו מופר. יש לנו הסכמי אי-לוחמה יציבים עם מצריים ועם ירדן. מעט קשה יותר לכרות הסכמים עם עמים ומדינות שקרועים מבפנים כמו סוריה לבנון וקבוצות האנשים שמגדירות את עצמן כפלסטינאים במגוון הגדרות שונות. אבל גם אנחנו מפולגים. הפילוג קיים אצלנו בקצוות. ברגע שהעם ישכיל להעמיד לעצמו הנהגה שמשתפת את כל אלה שטובת המדינה בראש מעייניהם ולא טובתם האישית, נוכל לפתור את בעיותינו מבית ומחוץ.
    כבר מזמן אינני ילד, אבל יש לי זמן ואני עדיין מאמין שהמקום הזה שבו אנו חיים יהיה פעם מקום של אחדות ושלווה לכולם.
    אינני מצפה שיגור זאת עם כבש. תמיד יהיו כאלה שיחלמו על הקמת המקדש, אבל יהיה להם טוב מכדי שירצו להפסיד את הרווחה לטובת אידאל משיחי שבינם לבין עצמם, גם הם תוהים לגביו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: